50 שנה מפרידות בין מירה אימבר לבין רימון לוגר. מירה נולדה באיראן וגדלה בירוחם. רימון היא דור חמישי בקיבוץ יגור. מעולם לא נפגשו, עד עכשיו. אבל כשהן עומדות במטבח ביתה של מירה בכפר סבא ומכינות קפה, נדמה כאילו מדובר בחברות ותיקות.
זה חיבור הנובע מתוך תהומות האובדן; מהיכולת להבין זו את זו ללא מילים; וגם מקווי הדמיון בין סיפוריהן. סמל דוד אהרוני ז"ל, אחיה של מירה הצעיר ממנה בשנתיים, היה תותחן טנק בגדוד 79 של חטיבה 14. הוא נהרג על גדות התעלה בליל 7 באוקטובר 1973. סמל אסיף לוגר ז"ל, תותחן טנק בגדוד 77 של חטיבה 7, נהרג בצפון הרצועה ב-31 באוקטובר 2023. גם הוא היה קטן בשנתיים מאחותו. "הם המחיר ששילמנו על היוהרה, על הגאווה, על הזלזול באויב, אז ועכשיו", אומרת מירה.
את פגישתה האחרונה עם אחיה זוכרת מירה כאילו היה זה אתמול. "שנינו אהבנו מאוד לקרוא. חברה השאילה לי את הספר 'מרכבות האלים' ואת הכרך הראשון של 'מלחמה ושלום', ודוד רצה לקחת אותם לצבא. אמרתי לו: 'אתה לא לוקח. עוד לא קראתי אותם'. היו צעקות. בסוף הוא לקח".
שלושה חודשים היה דוד נעדר. "חיפשנו אותו בתמונות של השבויים במצרים. שלחתי לו מכתבים. הלכתי לדואר כדי להתקשר לתוכניות ד"שים ברדיו". עד שנמצאה גופתו.
אסיף יצא הביתה לשמחת תורה. "ביום שישי", מספרת רימון, "ביקשתי ממנו לעזור לי לסחוב מסגרת של מיטה לחדר, והוא עושה לי: 'לא, אני צריך ללכת'. אמרתי לו, 'אתה עוזר לי ואחרי זה אתה יכול ללכת'. כשקמתי בשבת בבוקר, הוא כבר היה בדרך לדרום".
אסיף נפל זמן קצר אחרי הכניסה לעזה. "באותו ערב אנחנו יושבים בבית של ההורים ואז אמא שלי אומרת: 'אוי, יש פה קצינים'. היא ראתה אותם מהחלון. הפסקנו לנשום ועדיין לא חזרנו. איך חוזרים לנשום?"
מירה: "זה נורא קשה. דוד נוכח אצלי כל הזמן. הוא חסר לי גם אחרי 50 שנה. לפני כמה שנים בא לבקר אותי אחד החבר'ה מהגדוד, שנכדתו נפטרה מסרטן. הוא אמר לי: 'מירה, אל תיתני לכאב ללכת לפנייך. הכאב קיים. אי-אפשר להיפטר ממנו. אבל שילך לצידך ולא לפנייך, כי הוא יחסום לך את הדרך'".
הזמר והיוצר נועם בנאי שילב את המשפט הזה בשיר שכתב לזכר דוד במסגרת פרויקט מיוחד של עמותת "האחים שלנו". הוא בוצע על הבמה בערב מוזיקלי שהתקיים בשבוע שעבר תחת הכותרת "73-23", לצד שירים נוספים שכתבו אמנים מובילים עם האחים והאחיות השכולים.
מירה, מה העצה הכי חשובה שאת יכולה לתת לרימון?
מירה: "שלא תשכחי את עצמך. אני בטוחה שאסיף רוצה שתמשיכו את החיים ושתהיו מאושרים. זה ייתן לו שקט".
רימון: "אני רואה אותך ולא מבינה איך עושים את זה 50 שנה. כרגע אני בקושי מצליחה להסתכל שבוע קדימה".
"ללמוד לחיות לצד הכאב"
יוגב טמם הוא מהאנשים האלה שמפיצים סביבם שמחת חיים ואופטימיות. אבל אל תיתנו למראה פניו הקורנים להטעות אתכם. "מישהי אמרה לי לפני שבוע: 'אתה תמיד מחייך'. אבל זה לא אותו חיוך של פעם. היום אני כמו הליצן העצוב".
וגם החיוך הזה אינו מובן מאליו. "עד לפני חודשיים הייתי מסתובב עם פרצוף תחת", הוא אומר. יוגב, 45, שב לחייך בזכות ההיכרות עם עמית כמיל, שאותו הוא מכנה "האח המאמץ שלי".
אחיו של יוגב, אדיר טמם ז"ל מחולון, נרצח בבוקר 7 באוקטובר יחד עם אשתו שירז ז"ל כשהיו בדרך למסיבה ברעים. הם הותירו אחריהם שתי בנות. "לפי הסרטון שקיבלתי, בשעה 8:00 אדיר כבר לא היה בחיים".
מה רואים בסרטון?
"איך הורגים את אחי".
עמית כמיל (52) היה בן 15 כשאחיו אורן ז"ל, לוחם בגדוד צבר של גבעתי, נפל בהיתקלות עם מחבלים ברכס הכריסטופני בלבנון. בתקרית נהרגו גם מפקדיו, סרן ישי רונן ויסמן ז"ל וסגן אלכס-לרנד זינגר ז"ל. הם נותרו שני אחים - עמית ויריב. "יריב התאבד ב-2005. הוא היה בן 35, נשוי ואבא לשתי בנות".
יש קשר בין המקרים?
עמית: "קשר הדוק ביותר. אנחנו, האחים, לא קיבלנו שום פאקינג טיפול מאף אחד. רק אחרי שיריב התאבד התחלתי לקבל טיפול פסיכולוגי דרך משרד הביטחון. היום אחים שכולים מקבלים עזרה, צריך רק לדעת לבקש אותה".
הם נפגשו במסגרת פרויקט "היי לי אחות היה לי אח", של עמותת "האחים שלנו", שבו אחים ואחיות שכולים ותיקים משמשים כמנטורים למי שאיבדו אח או אחות בחרבות ברזל. "השאלה הראשונה ששאלתי את עמית הייתה: איך ממשיכים מפה?" מספר יוגב. "איך חוזרים לחייך? איך ממשיכים בחיים?"
ומה ענית לו?
עמית: "אמרתי לו, 'אתה לא יכול לשנות את מה שקרה. הדבר היחיד שאתה יכול לעשות זה ללמוד איך חיים לצד הכאב והשכול ולא בתוכו. אחרת תישאב פנימה והשד יודע לאיזה תהומות תגיע".
יוגב: "הבנתי שאני יכול ללכת על מסילת הרכבת הזאת כשבצד שמאל השכול והכאב ובצד ימין החיים נמשכים, ועדיין לשמוח ולצחוק ולחייך. עמית גם יודע בדיוק מה להגיד ומה לשאול. הרי הוא היה שם. חברים שואלים אותי: 'איך אתה?' מה איך אני? אח שלי נרצח. איך אני יכול להיות?"
"לעולם לא נשכח אותם. חיים עם חור בלב"
המפגש הראשון של חן כהן מררי ושל הילה אבהר היה במסעדת בשרים באיירפורט סיטי. הן הזמינו "המבורגר מרציאנו" – מנה הנקראת על שמו של סמ"ר איתי אליהו מרציאנו ז"ל, אחיה הקטן של הילה. 220 גרם של בשר שפונדרה מפורק עם פרוסות חלפיניו לצד איולי צ'יפוטלה.
איתי עבד במסעדה הזאת לפני הצבא. הוא התגייס לגדוד 890 של הצנחנים והיה סמל מחלקה בבסיס האימון החטיבתי. ב-7 באוקטובר נפל בקרב עם מחבלים בכניסה ליד מרדכי לצד חברו, סמ"ר אילי גמזו ז"ל. לאחר ששכלה את אחיה עברה הילה אבהר עם משפחתה ממושב שדה אליעזר שבצפון לשוהם, כדי להיות קרובה להוריה. "עזבתי את העבודה שלי כמנהלת מוצר וכרגע אני בעיקר מגדלת את הילדים", היא אומרת."וגם מנציחה את איתי", מעירה חן.
היא מבוגרת מאיתי ב-15 שנה. "הייתי בשבילו גם אחות וגם אמא. בבוקר 7 באוקטובר הוא אמר לנו: 'אני נוסע לשדרות'. הלכתי אחריו כמו במנטרה: 'אל תצא, אל תצא'. ידעתי שהולך לקרות משהו רע. ועכשיו, לצד הכאב, אני חיה עם הפחד שהזיכרון שלו יילך ויתעמעם עד שאשכח אותו".
חן: "זה קרה לי כבר בשבעה. היה יום אחד שלא הצלחתי לבכות ואז אמרתי לעצמי: 'איזו אחות גרועה אני. מה, נגמרו לי הדמעות?' ואני יכולה להגיד שזה לא ידעך ולעולם לא נשכח אותם. אבל בסופו של יום, אני חיה חיים מלאים. חיים מלאים לצד חור בלב".
חן, 45, עורכת דין במקצועה, עובדת כיום כסמנכ"לית משאבי אנוש בחברת הייטק. אחיה הגדול, רס"ן שלומי כהן ז"ל, מפקד פלוגת החוד בגדוד נחשון, נפל בקרב בקלקיליה זמן קצר אחרי מבצע חומת מגן. את הילה היא הכירה במסגרת מיזם "תורי לדבר" של עמותת "האחים שלנו" – עשרה צמדים של אחים ואחיות שכולים שהקליטו פודקאסטים לקראת יום הזיכרון. "יש תחושת נוחות מסוימת כשאתה נמצא בחברת אחים שכולים", אומרת חן. "אנשים מבינים זה את זה דרך העיניים".
הילה: "במפגשים עם אחים אני מרשה לעצמי קצת לצחוק ולחייך. עם חברים שלא עברו את זה פחות ארשה לעצמי". חן: "גם בעולם השכול והאבל יש שיפוטיות וביקורתיות. כששלומי נהרג ירדתי במשקל עשרה קילו. כשעליתי בחזרה אמרו לי: 'אני רואה שהתאוששת'. למה? כי אכלתי?".
"פתאום שמעתי את אמא שלי ואחותי צורחות"
כמו בכל יום, גם בבוקר 9 באוקטובר עשתה רני אלון שיחת פייס-טיים עם סבתה מביתה שבאריזונה. אחיה, סרן דור שדה ז"ל מגבעתי, נכנס יומיים קודם לכן עם חייליו לכפר עזה כדי לטהר את הקיבוץ ממחבלים. מאז לא שמעה ממנו. "אני מדברת עם סבתא והיא אומרת: 'אנחנו דואגים לדור. הוא לא עונה לנו'. אמרתי לה, 'סבתא, תפסיקו להציק לו, הוא עסוק. זו מלחמה'.
ואז אני שומעת דרך הטלפון את אמא שלי ואת אחותי צורחות. הן גרות איתה באותו בית. סבתא יצאה החוצה, ואני רואה ושומעת את אמא שלי ואת אחותי צועקות ואת סבתא אומרת לאחד השכנים שהגיעו: 'ראית מה זה? באו להודיע לי שהנכד שלי נהרג'".
מהדלת הזו, ב-6 באוקטובר 1973, יצא סבא של רני למלחמה שממנה לא חזר. מאותה דלת, ב-7 באוקטובר 2023, יצא אחיה של רני למלחמה שממנה לא שב. פעמיים הגיעו לכאן המבשרים. "בערב שמחת תורה דור עוד הספיק לעלות לקבר של סבא שלנו, יצחק בר שדה ז"ל, שנפל במלחמת יום כיפור. עכשיו הם קבורים באותה חלקה".
גל זילברשטיין מכירה את הסיפור. היא שמעה אותו בפגישת הזום הראשונה שלה עם רני. "אני ישר מתחילה לבכות מזה", היא אומרת. אחיה של גל, סמ"ר רז מינץ ז"ל, מפקד כיתה בגדוד דוכיפת, נהרג מאש מחבלים כאשר פיקד על מחסום פתע בכביש שבין בית אל לעפרה, בשיאה של האינתיפאדה השנייה. בחודשים האחרונים מלווה גל את רני במסגרת פרויקט המנטורינג של עמותת "האחים שלנו". מעולם לא נפגשו פיזית, אך נרקם ביניהן קשר מיוחד. "אמרתי עכשיו לבן הזוג שלי: 'אני הולכת לדבר עם אחותי הגדולה'", מספרת רני.
אנחנו יושבים בחדר העבודה של גל בביתה בפרדס חנה. על המסך רני, שחיה כבר עשור בארצות-הברית. בישראל שש בערב. באריזונה עדיין בוקר.
גל עצמה התגוררה ארבע שנים עם משפחתה בארה"ב במסגרת רילוקיישן. הם חזרו עם פרוץ הקורונה. "לאמריקאים אין תרבות של אבל וזיכרון כמו אצלנו. גרנו בקליפורניה. יש שם 40 מיליון תושבים. כמה מהם, באחוזים, מכירים משפחות שכולות?"
מאז שאחיה נפל, רני הגיעה לארץ רק פעם אחת, להלוויה. את המצבה שלו ראתה רק בתמונות. "אני רוצה להיות שם בשביל אמא שלי, בשביל אחותי ובשביל סבתא שלי, אבל יש לי ילדים קטנים שאני צריכה לדאוג להם, ואני לא רוצה להביא אותם למדינה שנמצאת במלחמה".
"בפעם הראשונה הרגשתי שמישהו מבין אותי"
כשנפגשו רס"ן אורלי פינקלשטיין וליאורה דריינוף בפעם הראשונה, הן לא ידעו כלום זו על זו. "ידעתי רק שהיא אחות שכולה, כמוני", מספרת ליאורה. "שאלתי את אורלי מה היא עושה, והיא אמרה לי שהיא קבנ"ית בצבא ועובדת סוציאלית שעוסקת הרבה באובדנות אצל חיילים. אח שלי, מתן, התאבד כשהיה חייל, ובעקבות זאת הלכתי ללמוד עבודה סוציאלית. רציתי גם להיות קב"נית, אבל זה לא הסתדר".
אורלי: "לפני שנפגשתי עם ליאורה, במסגרת פרויקט המנטורינג של 'האחים שלנו', לא ידעתי את נסיבות נפילתו של אחיה. רק במפגש היא סיפרה לי שהתאבד בצבא".
כבר תשע שנים היא בקבע. כשאחיה הקטן, ליאור טקאץ' ז"ל, נרצח בנובה, הייתה בחודש השמיני להיריון. "ילדתי חודש וחצי אחר כך. קראתי לבן שלי יובל-אור, על שם ליאור".
אחיה של ליאורה, סמ"ר מתן ניסים כהן ז"ל, היה סמל מחלקה בגבעתי. הוא לחם בצוק איתן – ויצא מעזה אדם אחר. "לא בגלל טראומה, אלא בגלל תחושת כישלון. מתן היה ילד מאוד פרפקציוניסט. הוא נכנס לעזה חולה, וכנראה לא תיפקד כמו שציפה מעצמו. כשיצא משם הוא כל הזמן אמר: 'אני אפס, איכזבתי את כולם'. ניסיתי לעודד אותו, אמרתי לו שכל החיים עוד לפניו. בדיעבד אני חושבת שלא הייתי מספיק קשובה לכאב שלו, וגם לא ידעתי איך להתמודד עם זה".
ב-27 בספטמבר 2014, חודש אחרי סיום המבצע, הוא שם קץ לחייו. "מתן לא נפל בקרב, אבל הוא נפל במלחמה שניהל מול עצמו", אומרת אחותו.
מתן עזב את העולם הזה כשהיה בתחתית התהום. ליאור בן ה-26, סטודנט מצטיין להנדסה בבן-גוריון, בסך הכול רצה לרקוד ולבלות בנובה. "בבוקר 7 באוקטובר הוא כתב לאמא שלי שהכל בסדר, ומאז נותק הקשר. ביום שלישי בבוקר דפקו להורים שלי בדלת. וזהו. ליאור הוא האח היחיד שלי. נשארתי לבד".
ליאורה: "אנחנו שבעה אחים. היינו עוגן אחד לשני. להתמודד עם זה לבד זה חתיכת אתגר".
מצד שני, גם להנציח את זכרו של חייל שהתאבד זה אתגר לא פשוט. "לפני יום הזיכרון אנחנו מגיעים לכל מיני מפגשים כדי לספר על מתן. אנשים מצפים לשמוע סיפור גבורה, וקשה להם להתמודד עם סיפור של מישהו ששם קץ לחייו".
אורלי: "במפגש עם ליאורה הרגשתי בפעם הראשונה שמישהו מבין אותי. כאילו הייתה רעידת אדמה ויש מעליך מלא הריסות, ואתה מצפה לראות אור בין ההריסות. ליאורה היא האור הזה".
פורסם לראשונה: 00:00, 12.05.24
