הם רק רצו לרקוד. ביחד. כשישבו סביב שולחן החג ביום שישי בערב, ודיברו בהתרגשות על המסיבה שאליה ייסעו בשעות הקטנות של הלילה, הוריהם נשמו לרווחה כי הם יחד, שומרים אחד על השני. כשהתחילו הידיעות על הירי בעוטף, הם מצאו נחמה בידיעה שהם יחד, מגינים אחד על השני. בסיוטים הכי גרועים שלהם, הם לא דימיינו שיחד הם ימצאו את מותם. שאת הדפיקה המבעיתה בדלת, הם יצטרכו לשמוע פעמיים. שהם יאלצו לקבור אותם זה לצד זה, או זו לצד זו. שמונה זוגות אחים נרצחו במסיבות הטבע ברעים בטבח ב-7.10. שמונה זוגות אחים שבסך הכל רצו לרקוד, ביחד.
שבעה בתוך שבעה
"התעוררנו ב-6:30 מהאזעקות", משחזרת סיגל מנצורי, אימן של נורל ורויה ז"ל, את הבוקר של אותה שבת ארורה. "מהר מאוד זה הכה בנו, שאם פה בהוד השרון יש אזעקות, אז מן הסתם בדרום הרבה יותר גרוע".
נורל (25) ורויה (22) נסעו למסיבת הנובה עם עמית כהן, בן זוגה של נורל. "בסביבות 6:50 הם הצליחו להגיע לרכב ויצאו לשביל הגישה לכיוון כביש 232, ומהר מאוד הם הבינו שהם לכודים", היא מספרת. "היה מטח מסיבי של טילים, והם עצרו את הרכב ונכנסו למיגונית לתפוס מחסה. דיברנו עם נורל והיא נשמעה מאוד לחוצה, אבל עדיין לא הבנו את גודל הקטסטרופה. בשעה 7:30 התחיל ירי של מחבלים למיגונית הסמוכה, וב-7:39 נותק איתן הקשר. בשלב הזה התחלנו מסע שדים בניסיון להבין מה קורה".
במשך ימים ארוכים ומורטי עצבים לא ידעו מה עלה בגורלן של נורל, רויה ועמית. "ביום שני הודיעו לנו שעמית נרצח, ויומיים לאחר מכן קיבלנו את ההודעה על רויה. עד אז עוד נאחזנו בכל תקווה אפשרית. חיכינו עד יום חמישי לשמוע מה קורה עם נורל, וכשלא שמענו כלום, קברנו את רויה. בערב למחרת קיבלנו את ההודעה שנורל גם נרצחה, והיא נקברה ביום ראשון. שלוש לוויות בפחות משבוע, שבעה בתוך שבעה".
"נורל ורויה היו חברות מאוד טובות", היא מוסיפה. "הפירוש של השם נורל הוא המלאך השומר, והיא פשוט הייתה כזאת. היא הייתה עוגן מאוד משמעותי למשפחה ולחברים שלה. היא הייתה יפה מבפנים ומבחוץ. רויה הייתה פיה, ילדה מרובת כישרונות. מציירת, כותבת. היא אהבה את החיים, לטייל, לחוות הרפתקאות בעולם. הן חסרות לי בכל נשימה שאני נושמת, אני מרגישה שעקרו לי את הלב".
שבעה חודשים חלפו מאז, שבעה חודשים של געגוע וכאב בלתי פוסק. "יש לי ילד בן 14, שלא חזר עדיין לבית הספר. גם אנחנו לא חזרנו לשגרת עבודה. אנחנו די אבודים, מתעסקים בעיקר בהנצחה, אבל לא מנהלים שגרת חיים נורמלית. אני מתפללת בכל יום שכל זה לא יהיה לשווא. שהחטופים יחזרו, שהמציאות תשתנה, שנצליח להתרומם מהשבר הזה".
גן עדן שהפך לגיהינום
האחים יובל (33) ונועם (30) רביע ז"ל נסעו יחד למסיבת הפסיידאק שהתקיימה גם היא באותו יום כדי לחגוג את האירוסים של יובל ונוי זעפרני, בת זוגו. כשהתחילו הטילים בבוקר שמחת תורה נסעו השלושה לביתה של חברתה של נוי בקיבוץ ניר עוז.
"אנחנו גרים במושב ישע, 4.5 ק"מ מהגדר", מספר אביהם ג'וג'ו. "כשהתחילו הטילים ניסינו ליצור איתם קשר ולא הצלחנו. ב-3:00 לפנות בוקר ביום שלישי התקשרו מהמשטרה ואמרו שיש זיהוי ודאי. עד אז עוד השתדלתי לשמור על אופטימיות. מהבחינה הזאת, כשהודיעו לי שיש זיהוי ודאי, שהם נרצחו, הרגשתי הקלה מסוימת. שזהו, הם אצלי והם שלמים ולא התעללו בהם".
יובל ונועם היו אחים, והם היו גם חברים טובים אחד של השני. "הם חסרים לי כל הזמן, כל דקה", מספר ג'וג'ו, "תמיד חיכיתי לחגים כי כל המשפחה מגיעה, ויש צחוקים ומוזיקה. עכשיו החגים לא אומרים לי כלום. הכול כבוי, מת. זה לא היה אמור לקרות, אני חי על הגדר הזאת כמעט 67 שנים. זה גן עדן שהפך לגיהינום, ואני לא מפסיק לשאול את עצמי – איך זה קרה?".
הדפיקה שלא רוצים לשמוע
ארבעת ילדיו של ירוחם ריבלין עבדו במסיבת הנובה, רק שניים מהם חזרו ממנה. "כשהתחילו הטילים הם התפצלו", מספר ירוחם. "גדעון הראל (18), שכולם הכירו בתור גיגי, ויוחאי (26) רצו לכיוון אחד, ואביעד (23) וינון (20) לכיוון אחר".
"התמונה האחרונה שיש לנו מאביעד היא שהוא מטפל באחת הפצועות. ינון ראה שהמחבלים מגיעים ואמר לכולם לברוח. יוחאי וגיגי היו יחד ליד המכולות. הם הבינו שהמכולות הן מלכודת מוות ורצו לרכב, אבל גיגי לא הצליח להגיע אליו. יוחאי נכנס למכונית והתכסה בשמיכה שהייתה באוטו, כשגיגי התקשר אליו ואמר לו שהוא חטף שלושה כדורים בגב. במשך שעות הוא ניסה להזעיק עזרה, שומע ירי בלתי פוסק סביבו, אנשים שמוצאים להורג ונשים שמתחננות שיעזבו אותן".
בשעות אלו ירוחם, איש דתי שומר שבת, לא היה מודע למתרחש בעוטף. "בלילה התקשר אליי יוחאי והודיע לי שגיגי לא שרד. הוא רצה שאנשי מקצוע יבואו להודיע לנו, אבל הבין שזה ייקח זמן. לגבי אביעד, בימים הראשונים היו שמועות שהוא נחטף, עד שביום רביעי בבוקר נשמעה בדלת הדפיקה שאף אחד לא רוצה לשמוע, והודיעו לנו שגם הוא נהרג".
"אביעד היה הילד של כולם, הוא נתן לכולם את ההרגשה שהם הכי בעולם בשבילו", הוא מתאר. "הוא היה בחור חכם עם יכולת הכלה של כל מי שנמצא סביבו. גיגי בחור שאף פעם לא כועס, ואף פעם לא צועק. הוא אהב לטייל, וחרש את הארץ הזאת ברגליים יחפות".
יום זיכרון ראשון
"כ-400 משפחות רק מהמסיבות הצטרפו למשפחת השכול השנה", אומר שמעון בוסקילה, אב שכול, וממקימי קהילת 'פרחי המסיבות' המייצגת מאות משפחות של נרצחים ונרצחות ממסיבות הטבע ב-7.10. "זהו יום הזיכרון הראשון שלנו, יום קשה מנשוא, יום שבו באופן רשמי מציינים את ההכרה שלנו כמשפחות שכולות. ההורים שאיבדו שני ילדים מתמודדים עם אובדן כפול. הם זקוקים לתמיכה, להכרה ולסיוע אחרים, מותאמים להם אישית. ולכן על מוסדות המדינה להתייחס לכך".
רונה אקרמן, עובדת סוציאלית קלינית ופסיכותרפיסטית בעמותת מרכז אלה המעניקה סיוע נפשי במקרה של אובדן וטראומה, מסבירה שיום הזיכרון הראשון עבור משפחה שכולה הוא מאוד קשה, בטח כשמדובר על משפחות שאיבדו יותר מאדם אחד. "כשהאבל פוקד אותנו יותר מפעם אחת, באופן טבעי ההתמודדות הופכת להיות מורכבת יותר, והפוטנציאל לחוות את האבל באופן חריף לאורך זמן ממושך – גבוה", היא מציינת, "הפתאומיות והטראומטיות של האובדן, קל וחומר כשמדובר באובדן כפול ויותר, מוסיפות עוד רובד של מורכבות לזו שקיימת ממילא בנסיבות האלה".
פורסם לראשונה: 00:00, 12.05.24
