מהו נס? חסד מקרי, תוצאה שבינה לבין הנסיבות לא מתקיים קשר הגיוני כלשהו. אמונה בניסים, או לכל הפחות עיבוד המציאות באמצעותם, היא דרכו של האדם, השואף לשליטה בכל, לנסות להבין את מה שאינו ניתן להבנה. כך הוא מסביר, לעצמו ולאחרים, איך למרות שעל פי כל הסימנים היה צריך לקרות א', קרה בסופו של דבר ב'. ההזדקקות לנס היא לעיתים כה גדולה, שיש לו שמות רבים. חלק מכנים אותו "השגחה". אחרים – "אלוהים". מעטים – "גורל". בבוקר 7.10 התרחשה בשכונת מישור הגפן באופקים כמות כל כך גדולה של ניסים, שקל ללכת לאיבוד בספירה. כל כך הרבה ניסים, שלחלקם היו אפילו שמות פרטיים - אריאל, אבי, יגאל, ישראל, רואי. הצרה היחידה עם ניסים היא שלעולם אין מהם מספיק.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
שבעה חודשים אחרי, ישב איתן שטרית מחוץ לסטודיו הקעקועים שלו במרכז העיר ועישן בשרשרת. הנס עדיין נמצא בתוכו, גדול כל כך עד שהפך להיות הוא עצמו. שטרית היה רק בן אדם במשך 41 שנה – איש של אמנות, צייר ורקדן, כזה שחי ונתן לחיות. זה שבעה חודשים שטרית הוא כולו נס. לא רק עשן הוא נושף החוצה, גם אבק של השגחה. הוא דומע בכל פעם שהוא נזכר. ואולי "נזכר" לא תהיה המילה המדויקת להגדיר את היחסים של שטרית עם אותה שבת נוראה. כדי להיזכר, צריך קודם כל לשכוח. שטרית לא שכח.
"התעוררנו בבוקר מאזעקות", הוא מספר עליו ועל אמו, "בגלל שזה הגיע בבת אחת מכל היישובים באזור, העוצמה הייתה מחרידה. רצנו בפעם הראשונה לממ"ד בחוץ (במרבית הבתים בשכונה אין מרחבים מוגנים פנימיים; נ.צ). הרגשתי שמשהו לא בסדר. כשהייתה איזושהי הפוגה, חזרתי הביתה ויצאתי לעשן סיגריה. שמעתי עוד אזעקה, שוב יצאנו החוצה, ופתאום - צרור של יריות". היעדר המיגון בתוך הבתים היה אחד ממחוללי הטרגדיה של השכונה. החיפוש אחר ביטחון ומחסה במרחבים המוגנים שמחוץ לבתים הוא שהוביל רבים למותם.
אופקים בכללותה היא לא המקום הרועש ביותר עלי אדמות, אבל גם היא מורכבת מדרגות שונות של שקט. מישור הגפן, אשר הוקמה בשנות ה-90 וכוללת בתים פרטיים ובניינים נמוכי קומות אשר נבנו בחופזה לצורך קליטת העלייה המסיבית מברית-המועצות, היא מקום שאליו ספרניות מגיעות להשתלמות. כאן, ובמיוחד בשבתות, הן יכולות להבין באמת מה זו דממה. וברגע אחד היא הופרה. אנה קרימצקי, בשעתו תושבת השכונה שבינתיים הספיקה לעבור למקום אחר בעיר בחיפוש אחר ממ"ד פרטי, מקפידה לשוב ולבקר במישור הגפן מדי יום. באותה שבת היא פירשה את הרעש כילדים שמשליכים נפצים, כשלעצמה מחשבה מוזרה, אבל לא מוזרה כמו מה שיתגלה בהמשך כאמת מחרידה – יריות של מחבלים באופקים, מרחק 25 קילומטרים מהגדר עם עזה.
רווית אילוז, אלמנתו של יגאל ז"ל, מעבירה סיורים באופקים: "אני מספרת את הסיפור שבעה חודשים אחרי, ובהתחלת כל סיור אף אחד עדיין לא אמר לי את מספר ההרוגים באופקים. שאלו אותי 'כמה נהרגו? שבעה, שמונה?' האנשים פה נתנו את החיים שלהם, בלמו כאן והצילו כל כך הרבה אנשים, ואני רוצה שישמעו את זה. אני רק רוצה שישמעו את הסיפור. אף מחבל שהגיע לאופקים לא יצא חי"
"השכונה שלי שקטה יותר מקיבוץ", מעיד שטרית, "פתאום יריות, אללה אכבר, הדבר הכי מחריד שאפשר לדמיין. הבנתי תוך שנייה שזה מחבלים. צעקתי לאמא שלי מין צעקה חנוקה ושקטה. אמרתי לה לצאת החוצה מהר. אם הייתי אומר לה 'מחבלים' במפורש, כנראה הייתה מתעלפת לי במקום. לא יודע מאיפה קיבלתי את האומץ, אבל חיפשתי איך לברוח לאוטו. בדרך אליו הבחנתי במחבל שקלט אותנו, ואחריו אני רואה גופות של שכנים שהרג, שכנים שגדלנו ביחד, כולם מכירים את כולם. זה כל כך עצוב. ברחתי מהר מעבר לחומה. זרקתי את אמא שלי והכלב לאוטו, הנעתי, ואיך שאני נותן גז אני קולט מחבל קרוב. נתן צרור, לא פגע. לא רוצה לדמיין אם היה קורה משהו לאמא שלי. הגעתי לצומת, ובמקום לקחת ימינה לקחתי שמאלה. אם הייתי לוקח ימינה לא הייתי פה. לא יודע למה לקחתי שמאלה ולא ימינה. ירה עליי מחבל ממרחק של עשרה מטרים. זו רק השגחה. מישהו הזיז את הכדורים". חלף חודש עד ששטרית שב לביתו.
מטבעם, ניסים הם חסרי צורה, בלתי נראים, שכן אם היו נראים היה להם הסבר, ואז הם לא היו ניסים – הם היו פשוט החיים. לעיתים נדירות, ניסים מגיעים בצורת בני אדם. הרחובות במישור הגפן מנוקדים באנדרטאות, שלטי זיכרון שהוצבו במקומות שבהם נפלו אזרחים, שוטרים, חיילים על אזרחי שיצאו יחפים או בכפכפים, עם סכין או עם אקדח, כדי להילחם על הבית הלכה למעשה. על גדר גן הילדים – הציון לרס"ר אבי בוזגלו ז"ל. לא הרחק משם, מול מה שמוכר היום ברבים כ"הבית של רחל", תלוי השלט לזכרו של רנ”ג יגאל אילוז ז”ל, חבלן משטרה שהכדור שירו המחבלים שהתבצרו בבית נכנס דרך חרך קטן באפוד שלבש. מחוץ לבית של שטרית – מקום נפילתו של אריאל גורי ז"ל. שטרית לקח על אחריותו לטפח את פינת הזיכרון, להשקות את העציצים, להדליק נרות. סמ”ר רואי ז"ל, אחיו של אריאל, נהרג מטרים בודדים משם. על אחת המיגוניות בקרבת מקום צויר דיוקנו של ישראל צ'אנה ז"ל שנהרג ביום הולדתו. לא נשכח גם את זכרם של משה ואליעד אוחיון ז"ל, אב ובן שנרצחו בניסיון להגן על תושבי השכונה. ישנם עוד רבים.
שבעה חודשים אחרי, מישור הגפן הפכה משכונה חיה שלא הרבה קורה בה למקום שהרבה קרה בו. כיום זהו מוזיאון זיכרון נושם, גם אם בכבדות. להיכן שיפנה אדם, יביטו אליו פניו של מי שהיה ואיננו אך בזכותו אחרים ישנם. ציור קיר ענק, ובו עוטפות כפות ידיים גזע עץ שעל אחד מענפיו מתנדנדת ילדה, מבקש לתווך את האבל, בעיקר עבור הילדים, באופן שמתמקד בחיים והמשכם. במאבק הזה, בין החובה להנצחה גלויה לשאיפה הכמוסה להמשיך הלאה, שרויה שכונה שלמה שבה הזמן עצר מלכת. במובנים רבים, התאריך כאן הוא עדיין 7.10. ספק מתי יואילו מחוגי השעון ודפי לוח השנה לנוע קדימה.
"אני בעד שההנצחה תהיה מאורגנת יותר", אומרת רווית אילוז, אשתו של יגאל ז"ל, אשר מעבירה סיורים במקום, "כמו שאנחנו שולחים את הילדים שלנו לפולין, אין שום סיבה שאופקים לא תהיה מקום כזה. קרה פה משהו חריג, זה משהו שצריך לשים עליו דגש. אופקים קצת נבלעה בקטע הזה. אני מספרת את הסיפור שבעה חודשים אחרי, ובהתחלת כל סיור אף אחד עדיין לא אמר לי את מספר ההרוגים באופקים. שאלו אותי 'כמה נהרגו? שבעה, שמונה?' האנשים פה נתנו את החיים שלהם, בלמו כאן והצילו כל כך הרבה אנשים, ואני רוצה שישמעו את זה. אני רק רוצה שישמעו את הסיפור. אף מחבל שהגיע לאופקים לא יצא חי. אנשים יצאו בלי נשק למנוע את האסון. כל הילדים שרצים ומשחקים פה עושים את זה בזכות השוטרים, החיילים והאזרחים. אני לא רוצה מהמדינה שום דבר. אני רוצה רק שהדברים יהיו מסודרים. אני רוצה שבן אדם שמגיע לכאן יידע שנהרגו כאן 48 אנשים בסך הכל, ואנחנו לא שם". "אני חושב שכן צריכים להשאיר את נקודות הציון", מסכים גם שטרית, "אלה גיבורים שבזכותם אני בכלל יושב פה ומדבר. אם זה הדבר הקטן שיכול לשמח את המשפחות שלהם, זה צריך להישאר".
יש ימים שבהם אוטובוסים, ברבים, מגיעים למקום כדי לשמוע על שאירע כאן. אלירן דן, תושב השכונה, פתח עבורם גזלן ומוכר שתייה קלה. "באו לסיורים ושאלו אותי 'תגיד, איפה קונים קולה', ואני החלטתי לדאוג להם". הוא פתח שתי שמשיות, הציב שני כיסאות, הניח דוכן להנחת תפילין, ועל לוח שאילתר מדלת עקורה כתב "שתייה קלה". והנה, יוזמה עסקית. דן גר כמה עשרות מטרים משם, בקומה שלישית של דירה שתריסיה מוגפים. אמא שלו שם. השבת ההיא כבר עברה, אבל לא בטוח שאלירן כבר עבר אותה. "זה בא אליי ביום, בלילה, במתקפה של איראן קפאו לי הרגליים. לא קמתי מהרצפה", מספר. הוא נוטל כדורים, אבל עדיין לא פגש פסיכולוג. הוא לא חזק בטפסים. "אף בעל מקצוע לא דיבר איתי", הוא אומר, "הייתי רוצה שיבואו לפה מטפלים, שייתנו עזרה, יש אנשים במצוקה, שירו עליהם ועוד לא הכירו בהם".
"גם אם תגיד פה לאנשים 'זכותך לבקש', נראה להם מאוד קשה לעבור בירוקרטיה, למלא טפסים, וזה הגשר שלקחנו על עצמנו", אומרת יהלומה זכות, 63, בת אופקים שעומדת במרכז של שורת יוזמות אזרחיות שמנסות להיכנס להיכן שהמדינה – באטימותה, מגושמותה או חוסר תפקודה – עדיין לא הגיעה. היא כמו מזוזה בשכונה הזאת, כל מי שחולף על פניה – מנשק אותה. 7.10, היא אומרת, חיזק את תחושת האחריות שלה על המדינה, ולא להפך. "אנחנו שיפצנו בתים, אבל מאוד קשה להשיג קבלנים. רוב הקבלנים הלכו לקיבוצים. הביאו לנו קבלן מהמרכז שראה בזה שליחות. הפתרון שמציעה המדינה הוא ללכת לפסיכולוג שנראה אחרת, מדבר אחרת, נראה לך שהוא יכול להגיע אל הילדים?" וזה בתנאי שאפשר בכלל לקבוע טיפול. ילדים שחוו טראומות וזקוקים לסיוע נפשי נתקלים לא פעם ברשימות המתנה בנות חודשים ארוכים. מי שיכול, פונה לשוק הפרטי. מי שלא – ממתין בסבלנות, ואולי פשוט מאבד אותה.
5 צפייה בגלריה
''אני רוצה שמי שמגיע לכאן יידע שנהרגו 48 איש''. רווית אילוז ורחל אדרי
(צילום: הרצל יוסף)
"זה בראש, זה לא ייצא מהראש", אומר שטרית, שמעיד שרק ראיון טלוויזיוני שקיים הוביל גורמים רשמיים ליצור עימו קשר. היום הוא בטיפול קונבנציונלי, חלק מחבילת הסיוע המגיעה לו כמי שהוכר כנפגע פעולות איבה, אבל יש גם טיפולים לא קונבנציונליים, כמו אלו שבינו לבין המקועקעים אצלו, שם איתן הוא מטפל ומטופל גם יחד. מגע המחט לא רק צורב את העור, אלא גם מקלף אותו עד שפוגשים בשכבות העמוקות ביותר.
מהות העבודה של שטרית, שפתח את המקום לפני כשמונה שנים, היא הנצחה. כשאנשים רוצים שמשהו יישאר ולא יעזוב לעולם, הם באים אליו. הוא יודע מה זה לזכור, הוא מבין בזה. בעיתות שלום היה מקעקע דברים נעדרי קונוטציות טרגיות. פה פרח נטול הקשר, שם דולפין תמים. היום רבות מהעבודות שלו קשורות ל-7.10, אז החיים קיעקעו את שטרית. ספק אם ישנו לייזר שיסיר את הכתובת לגמרי. "אני לא יכול שזה יעבור, זה לא יעבור, זה כבר תפס את המקום שלו, זה ילך איתך, והשאלה היא רק איך תחבק את זה. יש לילות שאני לא ישן, שאני קם 20 פעמים. היום בצפירה (יום השואה; נ.צ) חזרתי אחורה לאזעקות. עברנו טבח פה, חווינו אירוע בסדר גודל תנ"כי. 99 אחוז מהעיר בפוסט-טראומה".
"הממשלה נכשלת באופקים כמו שהיא נכשלת בקריית-שמונה, באשקלון", אומר טל מגרה, 35, ראש האופוזיציה במועצת העיר ומי שמטה הבחירות שלו היה צמוד לסטודיו של שטרית, "זה לא בגלל שאנחנו אופקים, זה בגלל שהם פשוט גרועים. גם העירייה לא הציפה את השבר הזה מספיק. ערוצי טלוויזיה הציעו לראש העיר (איציק דנינו; נ.צ) להתראיין והוא לא רצה. ההנהגה לא שמה את אופקים על הבמה. ראשי ערים אחרים ביקרו את הממשלה בטלוויזיה או בוועדות בכנסת. אצלנו לא. יש לי חברים במשרדי ממשלה שרצו לעזור ואמרו להם 'לא צריך, אנחנו בסדר'. אני חושב שאין בושה לומר 'אני צריך עזרה'. מבחינת הרבה אנשים, אופקים הופקרה פעמיים – ב-7.10 ולאחר מכן. אופקים כעיר לא קיבלה כמעט שום מענה, בניגוד למקומות אחרים שנפגעו. אופקים לא פונתה. מי שפינה את עצמו, ויש לא מעט כאלה, עשה זאת על חשבונו. מבחינת עסקים, אופקים הוגדרה כמו באר-שבע, נהריה או אשדוד. עשו פילוח גיאוגרפי קר – אפס עד שבעה קילומטר – אבל המחבלים לא עצרו בשבעה קילומטר. אותו דבר מינהלת תקומה – היא משקיעה מאפס עד שבעה קילומטר. ביטוח לאומי הגדיר כמה רחובות (כזכאים לפיצוי מלא - נ”צ) ורק אחרי מאבק ציבורי הוסיפו עוד קצת, ובשלב מסוים זה נתקע. בכל הזמן הזה המדינה לא באירוע. ראש העיר, כמדיניות, אמר די מהר שהכל בסדר. תחזרו לאופקים, ויהיה בסדר. הוא לא עשה את זה מרוע, חלילה, זו הייתה דרך ההתמודדות שלו עם הסיטואציה. מה בעצם אמרו בכך להרבה תושבים? לא נתנו תוקף לתחושות שלהם. היו תושבים בבתי מלון בעזרת תרומות, ומהר מאוד אמרו להם 'תחזרו, בטוח באופקים, הכל בסדר'. תחשוב שהילד שלך נופל, ואתה אומר לו 'גבר, קום, אל תבכה' – אז אולי הוא לא יבכה, אבל האם זה הדבר הנכון בשבילו? השילוב של כל הדברים האלה יצר איזושהי בעיה לא פשוטה".
"למה שכחו את אופקים?" תוהה גם טלי בן זקן, 55, שמחלון ביתה ברחוב הגורן ראתה בבוקר הנורא ההוא, ממש מעבר לעץ, טנדר ועליו כעשרה מחבלים. היום נמצא שם רק עץ. "יותר התמקדו בקיבוצים. לשמוע מה שקרה שם בבתים, והרציחות ומקרי האונס והחטיפות – לא הייתי רוצה להתחלף, הלב נקרע, אבל גם פה היו המון קולות שלא נשמעו. משפחות של אלמנות ויתומים שמרגישות שלא שומעים אותן. כשאני הייתי צריכה עזרה אף אחד לא עזר לי. כשעפו פה חלונות אחרי שנפל לי גראד ליד הבית, התקשרתי למוקד וביקשתי עזרה. אמרו לי 'תפני למס רכוש'. אמרתי 'אני צריכה עכשיו עזרה'. לקח כמעט חודשיים עד שתיקנתי את החלון. הבית היה פתוח. אין עם מי לדבר".
בן זקן שמרה את הקליעים שנורו בקרבת הבית שלה – שניים שמקורם ברובה צה"לי ועוד כמה מהקלצ'ניקובים של המחבלים. להסביר את הפסיכולוגיה מאחורי אגרנות הטראומה הזאת היא אפילו לא מנסה. הרצון לשכוח והכוח הנסתר שמשקע את הזיכרון שלובים גם בה, ומנהלים מאבק גם על הגישה שלה למראה השכונה כיום. היא לא בטוחה שהיא יודעת מה נכון לעשות. אולי היא בכלל בטוחה שאין דבר נכון לעשות. "ליבי עם המשפחות", היא אומרת בכאב אמיתי, "הייתי בהמון הלוויות, יש לי חברה שקברה שני בנים, אבל כל בוקר, כשיוצאים עם הילד לבית ספר וחוזרים משם, כשעושים קניות, פוגשים את זה. זה עושה לא טוב. המון קבוצות מגיעות לפה, ויש ימים שמהבוקר עד הערב אתה שומע את זה. אני כבר לא יוצאת מהבית כשיש קבוצות. מתחילות שאלות וזה מציף".
"ההנצחה הזאת היא ריפוי", מציעה זכות נקודת מבט רחבה יותר על היוזמות, המבקשת להזכיר שפסיפס הטרגדיה הלאומית הזאת מורכב מאינספור חלקים קטנים של אסונות מקומיים, אזוריים, פרטיים, ושבהם החובה לטפל היא לא של הגופים הגדולים, אלא של האנשים עצמם. "אני לא רואה בתזכורות הללו מוות, אני רואה בהן המשך של חיים. אנחנו לא משמרים פה מוות, אנחנו משמרים את הגבורה. לא טוב למות בעד ארצנו, אבל אם כבר למות – בעד ארצנו. מה רווית עשתה? היא הוציאה את האנשים מהתרדמת של השגרה. למה אני גאה ברווית? כי היא מספרת נרטיב מקומי, מי אנחנו באמת".
גם אם ביחס לקיבוצי ומושבי העוטף אופקים היא מטרופולין, בכל קנה מידה היא עיר קטנה. קלישאה ככל שישמעו הדברים, כולם כאן באמת מכירים את כולם. לכל אדם יש מעגלים קרובים ורחוקים של מאות אנשים. 48 מעגלי מוות שכאלה, כמספר התושבים שנרצחו בגבולותיה של העיר או באירועים אחרים בקרבותיה, נפתחו ב-7.10. גם הזמן הכל-יכול לא יסגור אותם הרמטית, אולי רק יצליח לקרב את קצותיהם למרחק שיאפשר את המשכם של החיים. מאז קום המדינה ועד 7.10 נפלו 56 מבניה של העיר במלחמות ובפעולות איבה. כמות דומה נרצחה בארבע שעות.
בתחנת המשטרה הציבו בשבוע שעבר את תמונותיהם של ששת שוטרי התחנה שנפלו ב-7.10 בקרבות בעיר, בנובה ובהגנה על היישובים הסמוכים על לוח ההנצחה באנדרטה מיוחדת שהוקמה לזכרם. סנ"צ ניבי אוחנה, תושב עין הבשור, יסגור בקרוב שלוש שנים כמפקד התחנה ויעבור לתפקיד במטה הארצי. ב-7.10, כך הוא אומר, ניצל פעמיים. בתחילה כשפיקד על מסיבת הטבע ברעים, ובהמשך בקרב על העיר, שם נפצע בכתפו מרימון. את מה שקרה בשבת ההיא הוא מחלק לדקות מדויקות. אולי זה הרגל פיקודי, אולי דרכו להמחיש כי באותם רגעים כל דקה נדמתה ליממה וכל שעה לנצח. ההבדל בין 6:31 ל-6:32 הוא לא 60 שניות. הוא חיים ומוות.
5 צפייה בגלריה
מפקד תחנת אופקים, סנ''צ ניבי אוחנה. ''אני עדיין פריפריה מבחינת תעדוף''
(צילום: הרצל יוסף)
"ב-6:27 התחיל ירי הרקטות", הוא מספר, "אני מיד מפסיק את המוזיקה והמסיבה ונותן הוראה לפתוח את הגדרות. בדיעבד, מזל. היו 45 דקות שמי שיצא לא ראה מחבלים. חשבו שזה יחלוף, שאלו מתי נחזיר את המוזיקה. הצבא לא ענה לנו. ב-6:57 מגיע דיווח ראשון על רכב ירוי בחוות טל אור, חווה חקלאית שנמצאת על הדרך בין רעים לאורים, כבר לכיוון אופקים. ישר אמרתי לדבי (רס"ב דבורה אברהם ז"ל; נ.צ) 'מה זה, פלילי, פח"עי?' לא עברה דקה והיא וקצין נוסף חזרו בריצה ואמרו לי שיש דיווח על עוד שני רכבים ירויים. הבנתי שזה פרש פלשת, חדירת מחבלים, והקפצתי את כל התחנה. היו לי שישה שוטרים לידי, כולם נהרגו. אם לא השוטרים היה שם טבח שאי-אפשר להסביר. חשוב לי בשביל המשפחות שלהם להסביר כמה הם עשו ומה הם הצילו. כשהתחיל המהלך הקרקעי הצבא תפס את הפרונט והמשטרה חזרה להיות משטרה. ידעתי שזה יעבור מהר מאוד ואנחנו נחזור להיות תחנה קטנה מאוד עם שתיים וחצי ניידות. אני עדיין פריפריה מבחינת תעדוף. אירוע כזה בתל-אביב – אין מה להשוות. זה טבעם של דברים, אבל זה לא אומר שאני לא מרגיש עם זה חרא. אמרתי לשוטרים שלי שכשתחזור לנו האלימות במשפחה, נדע שחזרנו לשגרה. ובאמת, בתוך שבוע היה כבר אירוע של אלימות במשפחה, חזרו הגניבות. זה יישמע מצחיק, אבל זו עוד הוכחה לכך שהחיים חזקים יותר מהכל".
שבעה חודשים אחרי, ואוחנה, כך לדבריו, עדיין באירוע. בפלאפון שלו יש תיקייה של תמונות מ-7.10, חלקן צולמו בשעות הקטנות של הלילה, כשעוד היה חשוך אבל לפני שהחושך האמיתי הגיע. מה לא היה נותן כדי לחזור לשם, לפני שבמוקד של אופקים התקבלו 1,400 קריאות על מחבלים. "יש את החיים עד 7.10 ומ-7.10", הוא מרחיב, "יש לי הרהורים ביני לבין עצמי מה יכולתי לעשות אחרת, תחושת אשמה. גם אני וגם השוטרים בלא מעט שיחות וטיפולים בהתאם לצרכים, אבל בסוף מילת המפתח זה הזמן. מבחינתי הזמן עוד לא עבר. אנחנו בשנת אבל. עוד שבוע אני מפקד פה על אירועי עצמאות. זה נראה לי הזיה, קשה לעשות את המעברים האלה. זה לא אירוע קטן, זו לא היתקלות. צריך להבין, זו לא פעם ראשונה שפגשתי גופה. אחרי הכל, זה עולם התוכן שלנו, אבל לא בממדים האלה. כמה שאני מנסה לשדר שאני רמבו, אני לא. יש דברים שלא יוצאים מהראש. בדיוק חנכנו את המועדון שלנו פה, ולשם הביאו את הגופות של השוטרים. בחוץ היו לי פה בדשא מחבלים חיים, ובפנים שוטרים מתים. זה גמר אותי. יש דברים שאני רוצה לשכוח, הלוואי, אבל מה לעשות – מזכירים לי. בחודשים הראשונים הייתי כמעט כל יום בנובה. התבקשתי להעביר סקירות לכל צמרת המשטרה, משרד הביטחון, קבוצות מחו"ל. עם הזמן הרגשתי שאני גורם לעצמי נזק, היה חשוב לי להעביר את החוויה כי היו פערי ידע אדירים, אבל כשהסיור נגמר זה אני שנשאר עם החרא בנשמה".
מבחינתו של אוחנה, הצורך הציבורי לגעת בכאב בנקודות החשופות ביותר שלו הוא טבעי, ואולי גם חלק מהליך הריפוי ההכרחי של החברה גם אם זה קורה על חשבון פצעיה המדממים עדיין של אופקים. "באים באלפים", הוא אומר, ומבקש להזכיר את טיב הכוונות שלהם. זו אינה מציצנות ולא תיירות מוות. "לא באים לעשות שם מנגל", הוא אומר, "אני פוגש בליינים שהיו שם ולא זוכרים איפה היו. זה עושה להם סדר בראש".
שגרה היא כוח. לפני שבעה חודשים היא נשברה באופן הכי טרגי וקשה שאפשר להעלות על הדעת, ומאז יש ערגה לשוב אליה, אל הצרות הקטנות של החיים כפי שהיו עד 6.10. אבל הכמיהה לנורמליות היא מלאכה עדינה, שאסור לטעות בה ולפרש אותה כהפניית עורף. יוזמת העירייה לקיים חגיגות עצמאות בעיר פגעה מאוד ברבים מהתושבים. ביום שני האחרון הופיעו בעיר קרן פלס, עידן חביב ו”קופיקו”. עם האחרון לתושבים אין בעיה. כפי שקרה בערים אחרות, שרובן המוחלט לא חווה על בשרו טרגדיה בממדים דומים לזו שניחתה על אופקים, גם כאן יש הכרה בחשיבות קיום החגיגות וההופעות עבור הילדים. הופעות למבוגרים וחגיגות בריש גלי? זה כבר משהו אחר. "העליתי פוסט בשבוע שעבר ושאלתי תושבים מה דעתכם על החגיגות, נכון או לא נכון. מתוך בערך 90 תגובות, 87-86 אמרו שצריך לבטל וזה לא צריך לקרות ואנחנו באבל וכו'", מספר מגרה.
"תנו לילדים את ההצגות והשמחה, אסור לנו לעצור אותם", מסכימה גם אילוז, "אבל הדם של יגאל ושל כולם עדיין על הרצפה. אפשר היה לבטל את שני הזמרים. בעפולה ובכל מיני מקומות החליטו שלא חוגגים, ולא יקרה כלום אם השנה שני הזמרים האלה לא יגיעו לאופקים. המשפחות השכולות קיבלו הודעות תמיכה מהתושבים, אבל אני מרגישה שלא מבינים אותנו". הגשם שירד בשעות הבוקר התחלף בשמש לוהטת במרכזם של שמיים כחולים. אלו החיים.
פורסם לראשונה: 00:00, 17.05.24
