1. קו אבמן
בדיוק החודש לפני 24 שנה, תא"ל (מיל') אורן אבמן, מג"ד הבופור האחרון, נעל את הגבול עם לבנון, אחרי נסיגת צה"ל. זה היה בשער העגל, ליד הגדר הטובה במטולה, ואבמן היה קצין גולני צעיר בן 32. היום הוא כבר אב לארבעה שכולם קצינים קרביים, סבא טרי למדי, ובאמצע העשור השישי לחייו. אבל הוא שוב על מדי ב', וסוגר מעגל עצוב: אבמן מקים את מה שנראה כרצועת הביטחון החדשה מול חיזבאללה שבו נלחם במשך 13 שנים. רק שהפעם הרצועה הזו היא מהצד הישראלי.
24 שעות - הכי קרוב לחיזבאללה
(צילום: יואב זיתון, דו"צ | עריכת תוכן ווידאו: קורל קוט)
לא מדובר בשרשרת המוצבים צמודת הגבול שחלקם טוּוחו בחודשים האחרונים ברקטות הבורקאן וטילי האלמאס של חיזבאללה, אלא בעשרות מוצבים חדשים בקו השני בגליל, באזורים שבהם צה"ל מעולם לא פרס לוחמים באופן קבוע. הם נמצאים כמה קילומטרים מגדר המערכת. על המפה, וגם בשטח, מדובר בכמעט תמונת מראה ל-15 השנים של צה"ל מצפון לגבול, במוצבים כמו בופור, דלעת, סוג'וד וא-טייבה.
אבל חוץ מתפקידו הרשמי כפרויקטור ההגנה של פיקוד צפון, לגנרל הוותיק והמחוספס, שכבש את מחנה הפליטים ג'נין כמג"ד 12 בגולני בחומת מגן והיה מח"ט אותה גזרה ב-2005, יש ג'וב נוסף, לא רשמי. הוא מסתובב בימים אלה במוצבים ומדבר עם לוחמי גולני ושריון שכעת רואים לחיזבאללה את הלבן שבעיניים. "זה דור שלם שעבר מאז", הוא מזכיר למפקדי המחלקות והפלוגות, שחלקם רק נולדו בתקופת הנסיגה מרצועת הביטחון בלבנון.
"צריך ללמד את הלוחמים מושגים כמו מפלסי לחימה במוצב, או סדר הפקודות בזמן תקיפת מוצב; איך מתפעלים נקודות לאיסוף פצועים במוצב; איך מפעילים נכון את הטנקים ממוצבים כאלו; תטל"ג (תרגיל טקטי ללא גייסות – י”ז) על שולחן במוצב וכו'. זו לא רק חיילוּת-פרט אחרת שחווינו אז, כמו איסור לעשן במקום חשוף בלילה, לא ללבוש משהו לבן וכל ההתנהגויות המבצעיות הקטנות האלה, שעושות את ההבדל בין תקרית גרילה נוספת לעוד יום שעובר בלי הרוגים. בכל רגע חיזבאללה לומד ומשתפר, אז כמו היום", מסביר אבמן לחיילים הצעירים. "החיילים של היום מכירים את המושג 'יציאה, יציאה' שמכריזה על 'גשם סגול' (מטחי פצמ"רים – י"ז), רק מצפייה בסרט 'בופור'".
13 צפייה בגלריה
מבצר הבופור לאחר כיבושו. "צריך ללמד את הלוחמים מושגים כמו מפלסי לחימה במוצב"
(צילום: ארכיון צה"ל במשרד הביטחון ו"במחנה")
ב-7.10 התעורר אבמן מוקדם בבוקר ביישוב הקטן בגליל המערבי שבו הוא מתגורר, הדליק את הטלוויזיה ונחרד כמו כולם. האינסטינקט הראשוני שלו היה לדהור דרומה, אבל תוך דקות הבין שהרע עלול להיפתח מצפון, בפלישה דומה על ביתו שלו. הוא מיהר למצוא את ה-M-16 הארוך שלו, שהוסתר בבונקר של כיתת הכוננות רק ליום הדין, וגם זה באישור חריג שהשיג מקשרים אישיים. בתוך פחות משעה התייצב באוגדת הגליל בבירנית הסמוכה לביתו, להיות סגן שני למפקד אוגדת הגליל, תא"ל שי קלפר, שהיה מ"פ בגדוד גולני עליו אבמן פיקד בחומת מגן.
"שריקה אחת שלנו והענק הירוק התייצב כאן, עם עשרות אלפי לוחמים במילואים לביסוס הגבול, תוך שעות אחדות, באותה שבת", סיפר אחר כך לקרוביו. אבמן הבין גם שחציית ציר 232 בעוטף על ידי מחבלי הנוח'בה של חמאס, תהיה שקולה לחציית צירי רוחב כמו כביש 89 ליד נהריה או כביש 85 (עכו-צפת), אם כוחות רדואן של חיזבאללה יפלשו לגליל. כלקח ראשוני ממה שהבין שקורה בדרום, הוא התקשר למפקד מחוז חוף במשטרה, וביקש שיפרוס את כל לוחמי היס"מ שלו בצמתי הגליל.
13 צפייה בגלריה
תא"ל (מיל') אורן אבמן. "שריקה אחת שלנו והענק הירוק התייצב כאן עם עשרות אלפי לוחמים במילואים"
העובדה שחיזבאללה בסוף לא פתח במתקפה דומה על הגליל לא השקיטה את נפשו. אבמן נשאר על מדים, ולמד מהר מעמיתו, אלוף במיל' מיקי אדלשטיין (לשעבר מפקד אוגדת עזה) את הלקחים הראשוניים מפלישת חמאס, כדי ליישמם בגליל. הוא ידע כי בצפון מדובר באיום גדול וחזק פי עשרה מחמאס, ושבחלק ניכר מ-135 הק"מ של הגבול שבין ראש הנקרה ועד למורדות החרמון, יש בסך הכל גדר עלובה משנת 1976. לכן אבמן הגה את הקמת קו הביצורים השני הזה, למקרה שחיזבאללה יפלוש לגליל ויצליח לעקוף את המוצבים הוותיקים, הגדולים יותר. עכשיו הוא בוחן את הקו השני בתרגולים רבים, ומשפר מה שצריך.
וצריך. רצועת הביטחון הלבנונית הוקמה ביוני 1985, והדור של אבמן החזיק אותה במשך 15 שנה, עד לנסיגה בשנת 2000. עכשיו מודל דומה הולך ומוקם תוך כדי לחימה גם במאי 2024, אבל בהבדל כואב אחד: הפעם הרצועה היא בשטחינו, בחבל ארץ יפהפה, שפעם גם שקק חיים.
עוצמת האש פה היא בזיקה מובהקת למה שקורה בדרום, "אבל זאת לא מלחמה", מבהירים פרשנים ביטחוניים חובבי סמנטיקה, "זו לחימה". יכול להיות. אבל בביקור בקו החזית הקדמי של רצועת הביטחון החדשה, תחת ממטרי אש בלתי פוסקים של חיזבאללה, זה בהחלט מרגיש, נשמע, נראה ואפילו מריח כמו אז, בלבנון.
צריך להבין את משמעות רצועת הביטחון האחורית והחדשה הזו: צה"ל נערך לכך שחיזבאללה יסתער לא רק על מוצבי קו המגע כתורמוס שליד מלכיה, ראש הנקרה או בירנית, אלא יגיע לכבוש, ולו לשעות ספורות עד ימים אחדים, שכונות בצפת, בנהריה, או יישובים כמו חורפיש, כפר ורדים וכברי. למעשה, המשימה של חטיבות צה"ל ברצועת הביטחון החדשה תהיה לא רק להילחם במטולה או בשלומי ובמוצבי קו המגע הסמוכים אליהם, אלא למנוע חצייה של כוחות רדואן את כביש 89 לכיוון ערים כמו כרמיאל ועכו. כביש הרוחב 89, נזכיר, חולש על הגליל המערבי מנהריה עד לצפת.
"קשה עד בלתי אפשרי להוריד את חיזבאללה מהעץ, אחרי שהמשוואות כבר נקבעו", אומרים בפיקוד הצפון, למודי ניסיון מהיחלשות ההרתעה הישראלית בשנים האחרונות, בשורת תקריות הגבול שבהן נסראללה גבה מחירים מצה"ל על פעולות בשטח לבנון או נגד יעדים של חיזבאללה. המצב שהתקבע פשוט: כל עוד נמשכת הלחימה הקרקעית של צה"ל ברצועת עזה, חיזבאללה יתקוף את ישראל באופן מוגבל, כזה שהציבור הישראלי ברובו התרגל אליו, ועשרות אלפי הישראלים לא ישובו לבתיהם בגליל.
אם הלחימה בעזה תדעך, כמו בחודשיים שבין מרץ לאפריל שבהם חטיבה אחת בלבד פעלה ברצועה והחזיקה את פרוזדור הביתור נצרים, אז גם האש בצפון תדעך מבחינת חיזבאללה, עם פחות ירי. הפוגת אש בעזה? גם בצפון ייהנו משקט – חיזבאללה לא ירה בכלל בעשרת ימי הפסקת האש בחודש נובמבר, סביב עסקת החטופים תמורת מחבלים. במאקרו, המו"מ העקיף שמנהלת ישראל עם חיזבאללה להסכם הפסקת אש בתיווך צרפתי-אמריקאי מתנהל בעצלתיים, אם בכלל: חיזבאללה דורש ויתורים טריטוריאליים קרקעיים מ-12 נקודות המחלוקת בגבול שנותרו מסוף המלחמה ב-2006. ישראל מוכנה להתפשר על נקודות מחלוקת זניחות, של סנטימטרים עד מטרים אחדים, בעיקר בגזרה המערבית.
חיזבאללה דורש הישג שהוא סמל, סביב האדמות של חוות שובא ושבעא, וישראל מסרבת לכך בתוקף. בצה"ל דוחפים לפעולה אווירית חזקה באש נגד חיזבאללה, ללא תמרון קרקעי. התוכניות כבר תוקפו, והאיומים של שר הביטחון והרמטכ"ל בגבול הצפון הופכים לקלישאה. אבל הדרג המדיני הבכיר בולם: זה עלול בסבירות גבוהה להכניס גם את הצבא האיראני למערכה ואת כלל המיליציות החמושות שבסוריה ובעיראק. המרחק למלחמה רב-זירתית וכוללת וקרקעית עם חיזבאללה יתקצר בכך מאוד, שעה שצה"ל שחוק מהלחימה הבלתי נגמרת בחמאס, ועסוק בחזרה לכשירות במלאי חימושיו ובכלי המלחמה שלו. המשמעות של שתי המגמות המצטלבות הללו ברורה: מבוי סתום שיהפוך את המציאות הנוכחית בצפון לשגרה ארוכת שנים, גרועה בהרבה מתקופת הקטיושות של שנות ה-90.
2. "ציפורן" חודרנית
"מלך ההר" הוא הכינוי השגור בפי לוחמי גדוד 51 של גולני למוצב ציפורן שבו הם שוהים כעת. המוצב מיתמר מעל רכס רמים לגובה של כ-900 מטרים, ושולט על צפון עמק החולה. רכס רמים הוא המרכזי שברצועת פסגות נפתלי ירוקות העד, צמוד לחלק הצפוני של כביש 90, מעל קריית-שמונה. מאחורי המוצב המפלצתי, נפרסים בתי הכפרים הלבנוניים חולא ומרכבא, נושקים לגבול עם ישראל.
"הפלוגה תגן בגזרתה מקו דיווח X עד קו דיווח Y, תסכל פח"ע, תמנע חדירות אויב ותאפשר ביטחון ותחושת ביטחון ליישובים... בגזרתה". הנוסח הגנרי הזה מוכר לכל לוחם מכל תדריך מוצב יומי, בכל גזרות ההגנה והגבולות. אלא שכאן בציפורן ובמוצבים נוספים בגבול לבנון, משהו השתנה. שמות היישובים נעלמו מהשלטים האלו שהקצינים מקריאים, כי היישובים עצמם נעלמו, או יותר נכון הפכו לתערובת שבין שטח השמדה קל לחיזבאללה בעל היכולות המדינתיות, לעוד מוצב צה"לי בגזרה.
בתוך מנרה או במרגליות, במשגב עם או במטולה, יש פלוגות או מחלקות שלמות של לוחמים, באופן קבוע. משאיות מזרימות ליישובים הללו, כמעט בכל יום, עוד בטונדות וחומות, ציוד קשר ואנטנות, שקי חול ותחמושת למכביר. וזה קשה, בעיקר מנטלית, ללוחמים הללו בגולני להתחפר כך ולהתמגן במחילות או בשיחים, אחרי שהסתערו בחופשיות בעזה על האויב. "זה כמו להכניס אריות רעבים לכלוב, רגע אחרי שלחמו בזירת גלאדיאטורים", מתאר פה אחד הקצינים. באופק מערבה נמצאת רמת נבטיה היפהפייה, שנשפכת לקו החוף, עד לערים צור וצידון. ברגעים של שקט, זו אכן נראית שווייץ של המזרח התיכון.
אבל שקט זה משהו שאין כאן כבר שבעה חודשים. "כפרי הזנקה" קוראים לחולא ולמרכבא, וגם למיס אל-ג'בל הסמוך, שרק כמה מאות מטרים בקו אווירי מפרידים בין בתי כפרים אלו ללוחמי גולני ב"מלך ההר". מכפרים אלו אמורים להסתער אלפי מחבלי רדואן המיומנים ביותר לעבר קיבוצי מנרה ומרגליות הסמוכים, בדיוק כפי שעשו בשבת השחורה מחבלי שג'עייה של חמאס על קיבוצי נחל עוז וכפר עזה.
מלך ההר יעמוד ביניהם. נפילת המוצב לכוח רדואן, והפודג' (גדוד) השיעי ישלוט בתצפית ובאש על קריית-שמונה וסביבתה ועל כביש 90, ובנקל יקטע את הדרך שעולה למטולה, שתישאר מבודדת. "אין אסטרטגי מהמוצב הזה בגליל העליון, ואם חיזבאללה יכבוש אותו, לך תטפס עליו מלמטה בחזרה", אומר לי אחד הקצינים כדי לתאר את חשיבותו של מלך ההר.
והדרך אליו אכן ארוכה, מפותלת ועכשיו גם מסוכנת. אנחנו חשים את זה כבר בהתחלה, כשהיציאה שלנו לשם ממחנה גיבור מתעכבת בשעה בשל התרעות לירי חיזבאללה. מחנה גיבור, מפקדת החטיבה המרחבית 769 האחראית על הגזרה, היה פעם בסיס שוקק, סמוך לשכונה בפינה הצפונית של קריית-שמונה. חיילים שכנים של תושבים, ולהפך.
היום יש בו רק מעט חיילים, והבסיס הותקף בחודשים האחרונים פעמיים בטילים מדויקים מסוג אלמאס, העתק איראני ל"גיל" של רפאל. חיילים נפצעו, גם קשה. בין הספסלים בפינת הישיבה על שם רס"ן רועי קליין ז"ל, ששימשו משפחות חיילים שהגיעו לבקר את יקיריהם שסגרו שבת, צמחו שיחי עשב שוטה. "רוב השכנים עזבו, רק שש משפחות נותרו פה", אומר לי ראובן וורגאפט, שכן קשיש של הבסיס, שיוצא בשעת ערביים להאכיל את חתולי הרחוב. "אנחנו מהאחרונים שנשארנו".
למה נשארת?
"אני פטריוט של קריית-שמונה. הבית שם קיבל בום", הוא מצביע לעבר אחד הבניינים. "מרגע שיש סירנה, תוך 15 שניות גג נופל. לבנון זה פה, שלושה ק"מ זה כלום".
בדיוק אז קוראים לנו לעלות לסוואנה שתטפס ל"מלך ההר". "אנחנו שומרים על הבתים עם כיתת הכוננות, עצוב שזה ככה, שובר", אומר לי בסוואנה סמל סאלח, לוחם מגדוד 51, כשאנחנו בפאתי קריית-שמונה. "אנשים נשברו ונשברו להם הבתים גם. אנחנו חודשיים מהשחרור, בעצם חודשיים מהמילואים. אני נוהג מהר כי מי שעוצר – טיל חוטף".
סאלח וחברו אמיר, שגרים בשפרעם וביאנוח, מנסים שלא להיחשף לצלפי חיזבאללה. אחרי קיבוץ מנרה – גם הוא נטוש ומופגז – הוא נגלה לעינינו: מצודה מודרנית עם ארבע בליטות בטון גדולות בראשו, מעין כתר אפור על ראשו של מלך ההר. להיות בש"ג זה מסוכן, אז נמ"רים מצולקים מעזה ממתינים בין השער המתעקל למוצב. חומה גבוהה מפרידה כעת בינינו לבתי חיזבאללה. אנחנו במוצב ציפורן, והמ"מ מגולני דורש שניכנס מהר פנימה, בצעקה מרחוק.
מנוע הסוואנה נוהם, ואנחנו בפנים. אני מספיק לראות שבש"ג ניצב טרנזיסטור. כמו פעם, כאילו האייטיז חזרו לא רק ביטחונית. המ"מ סגן בן דואב מסביר שכן, הטרנזיסטורים חזרו כאן לאופנה. "זה אחד הדברים שהבאנו איתנו מהתמרון בעזה, כי ברצועה היה אסור פלאפונים, ורצינו שהחיילים יעבירו את הזמן בהפוגות בין הקרבות בשג'עייה וברימאל, ומוזיקה היה אפשר לקלוט ברדיו רק דרך המכשירים האלה, שקיבלנו בתרומות", הוא מסביר. "אז המשכנו איתם לפה, כדי שהחיילים בשמירות ישמרו גם על ערנות ולא יתעסקו בפלאפונים".
המ"מ דואב מדליק את הטרנזיסטור, ומדלג במתג המחוגה בין תחנות שמשמיעות בעיקר ערבית, עד שהוא נופל לראשונה על תחנה בעברית. רצה הגורל, והשיר "מאמי" בביצוע המקורי של ארנון צדוק התנגן באותם רגעים. "מאמי, מאמי, די", שר צדוק. המ"מ הצעיר לא מזהה. אני מסביר לו שזה היה להיט בשנות ה-80, ושברצועת הביטחון הקודמת, זו של לבנון, לוחמים שסגרו שבועות ארוכים הרחק מהחברות שלהם, נהגו לחבר לשיר הזה מילים קצת פחות מנומסות.
13 צפייה בגלריה
כתובת אזהרה במוצב "ציפורן". "צריך להיערך ללחימה גם בתוך המוצבים שלנו, למקרה שגם לכאן יחדרו מחבלים"
(צילום: יואב זיתון)
נכנסים. בכל מקום שקי חול מנוילנים ושקופים. גם בפנים, בין חדרי המגורים לרחבה שעכשיו מנוצלת בעיקר לטורנירים רוויי יצרים של ביליארד ופינג-פונג, הם מפוזרים. "אנחנו צריכים להתכונן למצב שמחבלי רדואן יחדרו גם לתוך המוצב הזה ונילחם מולם בפנים", מסביר לי סרן יובל בן שלומי, מפקד הפלוגה המסייעת מגדוד 51, גדוד שאיבד כ-30 לוחמים בקרבות הבלימה ב-7 באוקטובר.
"אם נלחמנו בתוך המוצבים בעוטף מול חמאס, צריך להיערך ללחימה גם בתוך המוצבים שלנו, למקרה וגם לכאן יחדרו מחבלי חיזבאללה", הוא מסביר. זו היא שעת ערב מאוחרת ועיניו טרוטות מעייפות, אחרי חמש שעות נסיעה מהעוטף, "מעוד תחקיר ועוד שחזור שם". פקודיו מארגנים לו כעת פריסת פרידה, לפני שיעזוב לתפקידו הבא ביחידה מובחרת. הסבלנות שלו קצרה, והמתח גבוה.
3. חצי דקה. גג
קל ללכת לאיבוד במבצר הזה, בין גרמי המדרגות המתפתלים למפלסים נטולי החלונות וכל קשר עין עם העולם שבחוץ. את המדים שהלוחמים כובסים לעצמם, הם תולים לייבוש בפרוזדור המבוּטן, כי אסור להסתובב בחצר המגודרת. "אם אתה רואה את לבנון, לבנון רואה אותך", מזהירים כל העת הקצינים פה את הלוחמים, ולחיזבאללה דרושה לא יותר מחצי דקה כדי לתקוף חיילים שהתצפיות שלו מזהות.
13 צפייה בגלריה
מוצב ציפורן ("מלך ההר") מבחוץ. "אם אתה רואה את לבנון, לבנון רואה אותך"
( צילום: אפי שריר)
דלת משוריינת באחת העמדות החשופות ביותר של המוצב, שצופה דרך חרכים לכפר מיס אל-ג'בל, מוטלת בקצה המסדרון החשוך. חיזבאללה הצליח להחדיר דרך החרך בעמדה הזו טיל נ"ט שהעיף את הדלת הכבדה למרחק של עשרה מטרים, ואף חייל לא נפגע. אסור להדליק פה אורות, ובגולני למדו מתקרית הדלת: הלוחם ששומר כאן נסתר מאחורי שקי חול. "תהיה בטוח שתצפיתן של חיזבאללה ראה אותנו כרגע עוברים פה בחטף ורשם את זה ביומן המבצעים שלו. יש להם תצפיות מטורפות", מסביר לי המ"פ בן שלומי.
המוצב שלו כעת, כמו חצי מדינה בערך, עמוס בסטיקרים שהדביקו החיילים על הקירות, זיכרונות טריים וכואבים מעזה, שעלו איתם לצפון. זה כולל סטיקר עם תמונתו של סמ"ר בר רוזנשטיין ז"ל, קשרו של המ"פ בן שלומי, שנפל לצידו בהסתערות על מחבלים בכניסה לקיבוץ כיסופים.
"למה מוצב מארס (מוצב בגזרת כיסופים – י"ז) שלנו לא נפל?" שואל המ"פ, ועונה מיד: "כי הלוחמים והמ"כים שם קיבלו החלטות חכמות: ירו על מנעול ארגזי מכשירי הקשר כדי לחלק אותם כך שכולם ידברו עם כולם בשעות הלחימה; לקחו מחסניות מהווסטים בחדרים של החיילים שיצאו באותה שבת הביתה; פרצו את מכולת המא"גים וחילקו ביניהם את המקלעים. ואולי הכי חשוב: לא נשארו רק במוצב, ויצאו להילחם באויב מבחוץ. כך הלוחמים שלנו הצילו מוצבים שלא נפלו בעוטף. ועדיין, לא דמיינתי שנהיה כל כך נחותים באותו היום, עם החטופים שלנו שבעזה, כולל מהגדוד שלנו".
אחרי שלחמו ב-7 באוקטובר בעוטף ובהמשך הסתערו בסמטאות הצפופות ביותר של עזה, הם כבר למעלה מחודשיים פה, במוצבי גבול לבנון, במצב הרבה יותר סטטי. "התסכולים היו יותר בהתחלה, ומנסים להתמודד איתם גם היום", מודים פה הקצינים בשקט. לא קל לעצור גולנצ'יק שתקף בשטח אויב והרג מחבלים, וכמעט בן לילה להגביל אותו בהוראות פתיחה באש בזמן שבכל יום מחבלים משגרים עליו טילים וכטב"מים. תוסיפו לזה שחיקת יציאות הביתה – סבבים של 18 ימים במוצב ושלושה בבית, וזה אם אין התרעות – ותקבלו מציאות מורכבת מאוד, בלשון המעטה.
13 צפייה בגלריה
לוחמי גדוד 51 בפטרול. "הכי מתסכל זה חוסר הוודאות להמשך, אין תאריך שבו מחליפים אותנו"
(צילום: יואב זיתון)
"קרה לנו לא אחת שאחרי שבועיים וחצי סגורים פה באנו לצאת הביתה, מגולח"צים על אל"ף, מוכנים כבר לרדת בשיירה לקריית-שמונה", מספר אחד הלוחמים. "ואז יש ירי על המוצב, ולך תחכה חמש-שש ולעיתים גם שמונה שעות, עד שזה ייגמר. פיספסת יום שלם בבית, אחד משלושה. אין יותר מבאס מזה בזמן היציאה הביתה. בעצם, יש יותר מבאס".
מה?
"הכי מתסכל זה חוסר הוודאות להמשך: הכינו אותנו שאנחנו כגולני הראשונים לתמרן בלבנון, אם וכאשר, אבל לא אמרו לנו מתי ייגמר פה הקו. זה מעולם לא קרה, שאין תאריך שבו מחליפים אותנו. אנחנו יכולים להיות כאן גם עוד שנה".
לכן הקצינים פה, כמו המ"מ בן והמ"פ יובל, מנסים להתחשב: מצד אחד דורשים מהלוחמים משמעת מבצעית גבוהה ואף מענישים אותם אם בכוננות ספיגה אחד מהם מסתובב בלי קסדה או שכפ"ץ; ומצד שני מוסיפים להם עוד שולחן פינג-פונג או סנוקר. קצינים אחרים מגולני בגזרה דאגו גם למקרן להצגת סרטים ומשחקי כדורגל לחיילים. אגב, המ"פ בן שלומי נהיה בעצמו אלוף המוצב בטניס שולחן, שני רק לעמית דיין, הלוחם החמ"ליסט הוותיק, שעכשיו נכנס היישר לשירות מילואים.
סמ"ר דיין הספיק לרשום גם פה, בגבול לבנון, איקסים. סוג של. האחרונים היו רק לפני כמה ימים: דיין זיהה דרך התצפיות מרחוק נוכחות חריגה בכפר מיס אל-ג'בל, ובעקבותיה נסגר מעגל שהביא לחיסול מהאוויר של שלושה מחבלי חיזבאללה. המילואים לא מבאסים אותו. להפך. "נתתי שנתיים ושמונה, אז מה זה עוד ארבעה חודשים בצו 8 עם החבר'ה שלי?" הוא אומר. "אני אמור להשתחרר מהמילואים האלה באוגוסט, אבל אם תפרוץ פה מלחמה ברור שאישאר איתם. בינתיים השכר שלי הוא כ-10 אלף בחודש כלוחם מילואים בגדוד. חווינו על בשרנו את 7 באוקטובר ובקלות יכול להיות פה 7.10 שתיים. תבין שבהתחלה יצאנו כאן רק באמצע שבוע, כי חששנו שהתסריט יחזור על עצמו פה גם בשבת".
לפתע קולות של צעקות נשמעות מחדר התדריכים, בו מתכוננים הלוחמים לפעולה הלילית. אחרי כמה שניות, מתברר שמדובר בצעקות של אושר: אחד הלוחמים הצליח לפתוח שידור בטלפון שלו של ריאל-באיירן, משחק הגומלין.
4. חולא זה כאן
כמו בימי הבופור של אורן אבמן ולוחמיו מגדוד 51, גם הדור הנוכחי של גולני בציפורן התרגל לשעות לחימה כמעט קבועות עם חיזבאללה: סביב 13:00 עד 17:00, ולעיתים ירי גם בלילות, אבל הרבה פחות. הסוד כאן, אומרים ב”מלך ההר”, הוא חרף השגרה להשתנות כל הזמן. אין סיורי בט"ש על הגדר לאיתור חדירות מאז 7 באוקטובר כדי לא לחטוף טיל, אז סגן בן דואב ולוחמיו מוציאים אותי לפטרול לילי חשאי על קו המגע.
אנחנו בדרך לשלוחה המיוערת והסבוכה שמול הכפר השיעי חולא. טעות הכי קטנה פה, ונחטוף. דימה המקלען מוביל, והמטרה שלו היא לאתר אנומליות, שינויים זעירים בקרקע שיוכלו להעיד שחיזבאללה חדר והיה פה, מטרים מגדר הגבול. זה יכול להיות סיגריה שנפלה מהכיס לפעיל חיזבאללה, ואפילו ריח זיעה שנותר באוויר הדחוס. הלילה נטול ירח וחשוך במיוחד. לחלק מהכוח יש אמצעי ראיית לילה (אמר"ל) מיושן יחסית, מסוג עדי, ומעטים קיבלו במלחמה את העידו החדשני, שהופך את הלילה ליום.
13 צפייה בגלריה
הגולנצ'יקים במערב. "כל חשוד כאן אנחנו מורידים מיד, לכן גם הכפרים שלהם הפכו לכפרי רפאים נטושים"
(צילום: אפי שריר)
"אתה רואה את הרכב הלבנוני שמולנו?" לוחש לי סגן דואב, "זה של צבא לבנון. ולידו עוברים גם רכבים לבנים ממוצב יוניפי"ל. ופעם, כלומר לפני 7 באוקטובר, היה כאן גם מוצב של חיזבאללה שהשמדנו בתחילת המלחמה. עוברים כאן גם אמבולנסים ואנחנו מאוד זהירים את מה לא לתקוף, אבל בגדול כל חשוד כאן אנחנו מורידים מיד, לכן גם הכפרים שלהם הפכו לכפרי רפאים נטושים".
כולם עם כדור בקנה, טנקים מחפים מרחוק, ותצפיות ממוצבים סמוכים מנסים לסייע לנו בכל גילוי חשוד. דימה שובר שמאלה מהציר המחורץ עמוק לתוך השיחים העבותים. קוצים שורטים גם את הירכיים, אבל אסור לעצור. ותיקי לבנון הספיקו להזהיר את צעירי רצועת הביטחון החדשה: זירת מטענים בשיחים היא לא משהו נעים, ומיד אחריה יגיעו ממטרי פצמ"רים ונ"ט. אז לא כדאי.
לפתע עוצרים. מולנו קיר שיחים טבעי, כהה ועמוק, עם פתח מחשיד במרכזו. בן ודימה מנתחים אותו מקרוב, בוחנים אם מדובר במעשה אדם או באקט טבעי של חזיר בר, או שמא פרה. "זה של בעל חיים בגלל המרעול (שביל שנוצר על ידי חיות – י"ז) הזה", הם מסיקים בעלטה, ומחזל"שים. העלייה הרגלית חזרה מעלה מתישה ומעייפת, הלילה חם במיוחד. אבל הם התרגלו לזה כבר, ויודעים שבתמרון בלבנון יהיה קשה בהרבה.
אז בין לבין, הם גם מתאמנים לתמרון הזה. יובל המ"פ לא חס: הוא הוציא לאחרונה את פקודיו למסע של 17 קילומטרים בגזרה, על ציוד לחימה, מתוכם חמישה ק"מ עם אלונקות, שיזכרו מה צפוי להם בתמרון שמעבר לגדר. "אני לא רוצה להאדיר יותר מדי את חיזבאללה, נכון שהוא חזק מחמאס אבל אנחנו חזקים ממנו", הוא אומר. "הוא ירה פה על המוצב עד כה עשרה טילי נ"ט ואף חייל לא נפגע כי אנחנו חזקים וחדים, והלוחמים פה שומרים גם על כושר קרבי וגופני, ובעיקר מנטלי. אצלי בפלוגה היו חיילים בודדים שיצאו מסיבות נפשיות, בעיקר בגלל 7 באוקטובר".
5. יריות עם שחר
למחרת, עם הזריחה היפהפייה בסביבות חמש בבוקר, מעירים גם את חיזבאללה בירי צרורות לעבר בתים חשודים. למרות הפסיביות המתסכלת, הקצינים מנסים כל העת ליזום, למלא את תחנוני הלוחמים בעוד אישור לירי הרתעתי. חשוב פה לא להיחשף, בעיקר כשיורים למרחבים חשודים בכפר מרכבא. לוחמי המחלקה של בן מטפסים על סוללת אדמה גבוהה, טוענים את הנגב בשרשירים מהתופים, ודורכים את נשקי הקלעים, ובמצב שכיבה על ראש הסוללה, פותחים באש בתזמון מדויק. "לפתוח להם עוד יום", לפי הסבר מפקד המחלקה. אישור לירי רימונים ממטולים – אין.
זה בוקר יום חמישי, אז מי שמעיר את הלוחמים לפעולה הזו ודוחק בנו להזדרז הוא לוחם שיוצא היום הביתה, אחרי ימים ארוכים כאן. הלבנונים פחות מתרשמים מהירי הרועש, ואין תגובה מהכפר מרכבא, גם לא מחולא. "שים אטמים, אל תתחכם", ממליץ לי אחד הלוחמים, "את השמיעה שלנו השארנו בעזה".
בשש בבוקר אנחנו נפרדים מ”מלך ההר” ויורדים חזרה מטה. אדי הבוקר עולים מהעמק, והנהג בסוואנה נותן גז בקטעים שעלולים לחשוף אותנו ללבנון. שוב עצירה במחנה גיבור, לקראת היעד הבא בהר דב. חיילת מהמבצעים יוצאת חמשוש עם תיקי ענק על גבה, עדות לכך שלא רק הלוחמים סוגרים שבועות ארוכים ברצועת הביטחון החדשה. היא על מדי אל"ף, ועדיין עם שכפ"ץ על גופה, כי אלה הפקודות. גם אם צריך לעלות על אוטובוס של אגד הביתה, חייבים ללבוש את השכפ"ץ 24/7, לפחות עד צומת מחניים. אחר כך משאית מגיעה לפרוק בטונדות מיגון. עוד בטונדות, שיתווספו ליער הבטונדות שכבר נפרס כאן. רמז לכך שכולם מבינים, אבל אף אחד לא אומר, שהמצב הזה הוא לא ליום-יומיים.
הבטונדות והמכשולים הולכים ונעלמים, ככל שאנחנו מעפילים להר דב, שעולה מצידו השני של העמק, אל פסגות החרמון. במחסום צבאי עם שוטר ושוטרת צבאיים מבררים מה אנחנו בדיוק עושים פה עם טויטה קורולה אזרחית, וכשהאישור המיוחל להמשיך מגיע, הם רק נפרדים מאיתנו באזהרה: "תיסעו מהר, בלי להאט כדי לא לחטוף טיל".
זה לא המחסום היחיד בדרך. אחד מהם נמצא בכניסה לאתר החרמון, יעד תיירותי פופולרי, שהשנה היחידים שראו את פסגתו המושלגת היו חיילים. עוד אתר בילוי שנסגר בצו צבאי בשל המצב, וזה נהיה כמעט מובן מאליו, מציאות מוטרפת שנוּרמלה: מצד אחד עדר פרות שרועות על גבול עמק האגס בשיא פריחת האביב; מהצד השני, אינספור מיגוניות שפזורות, ורעש שיירת הבט"ש שמגיעה ללוות אותנו, ושובר את השקט הפסטורלי.
בהר דב יש כמה מוצבים. הנמוך שבהם הוא מוצב נחל שיאון. בטונדות עוטפות את חדר האוכל שלו, שעל תקרתו הממוגנת ניכרת פגיעת נ"ט שלא הצליח לחדור. מעליו, כמו אחים גדולים ששומרים עליו, מתנשאים מוצבים אחרים ובהם גלדיולה והדס, ברצף הדדי של גיבויים בין הכוחות, ליום קרב קרקעי, אם וכאשר יגיע. "זה ממש לא כמו שהיינו בקווים קודמים בגבול לבנון", אומר לי סרן דניאל בנישו, מ"פ א' של המוצב מגדוד 13 של גולני. הוא החליף תוך שניות את חברו שנפצע בשג'עייה מטיל נ"ט שקטע את רגלו לנגד עיניו, ואז הפך למפקדם של עשרות הלוחמים בהר.
המראה הנערי שלו מטעה. תחת פיקודו, יצאו לוחמיו למשימות מסוכנות – וקשות פיזית – כמו פעילות מחוץ למוצב באישון לילה. זו תוצאה של צירוף לקחים מעזה ולקחים מרצועת הביטחון הקודמת, שנמתחה ממש פה ממול. "זו יוזמה שצמחה בפלוגה", מסביר סרן בנישו. "וכן, זה לא קל ללוחמים להישרט מהקוצים או להיעקץ מהחרקים. אבל אותם לא צריך לשכנע להבין מה מצפה לנו כאן".
חסר להם כוח אדם. הלוחמים שחזרו מפעילות הלילה חוזרים מותשים ומטונפים, אבל נשלחים למקלחות רק טיפין-טיפין, שלא לפגוע במצבת הכוננות, שחייבת להיות זמינה 24/7. החוסר הזה גם מבטל את זכויות הפז"ם המפורסמות של גולני. לוחמים רגע לפני גזירת חוגר וכניסה למילואים יצחצחו כאן שירותים ויעשו תורנויות מטבח. "זה כי אין סד"כ ואין ברירה", מסביר סרן בנישו למה המציאות מנצחת מסורת של שנים.
"הוותיקים כאן חונכים את הצעירים ומי שבא מהבא"ח ולא הספיק להילחם בעזה מקבל חניכה מקצועית מלוחם ותיק. אבל ברור שזה שובר, הערפל הזה, מבלי שאומרים לנו עוד כמה זמן נהיה כאן ברצף. דיברו איתנו על לפחות עוד שנה", אומר לי אחד הלוחמים שמגיש מנות המבורגר ושניצלים א', כלומר המשובחים.
13 צפייה בגלריה
שריונרים מחטיבה 188. "זה כמו בקורונה, כולם סגרו גם ככה בגלל עוצר יציאות, אז לך תעניש חייל בשבת או ביום ביציאה"
(צילום: יאפי שריר)
המוצב פה לא היה מבייש את מוצבי הבופור ודלעת של דרום לבנון: תעלות לחימה, מקלעים כבדים, עמדות ירי עמוסות חימוש. אם יש רחבה שנותרה חשופה מול כפר לבנוני שבטווח הצליפה או הנ"ט, יש לחצות אותה מהר, בריצה. המפקדים כאן מתעסקים המון במשמעת פרט, ולא אחת הקצינים צועקים על לוחמים שהורידו קסדה מוקדם מדי כאשר הוכרזה כוננות ספיגה על המוצב.
יש בנחל שיאון גם שריונרים מחטיבה 188, שפגשתי בשייח’ עג'לין בשיא התמרון בעזה. המפקד שלהם הוא סרן איתי מאירי, מ"פ בגדוד 53. יחסית לגולנצ'יקים, זה נראה שהם מחייכים קצת יותר. אולי כי סרן מאירי הבין מזמן שאין לו ממש טעם להעניש אותם בעוצר יציאות. "זה כמו בקורונה, כולם סגרו גם ככה בגלל עוצרי יציאות אז לך תעניש חייל בשבת או ביום ביציאה, גם ככה רוב הזמן פה מרותקים", הוא מסביר. הטנקים פה יוצאים לפעילות כמו ברצועת הביטחון בלבנון, בעיקר בלילה. לא עולים פה סתם לעמדה, וכמו על נמ"רי גולני, גם הטנקים שלהם נושאים צלקות של כבוד: אינספור חריצים ופגיעות מהנ"ט של חמאס.
6. המלחמה של פישר
היציאה ממוצב נחל שיאון מתעכבת בשלוש שעות, שוב, איך לא, בגלל ירי. לפתע נשמעת אזעקה מחרישת אוזניים. עוד לפני שהספקנו לרוץ למרחב המוגן, מרעידות את השטח הפתוח שליד המוצב ארבע נפילות של רקטות.
אז אנחנו ממתינים שהמצב יירגע, ובינתיים אנחנו פוגשים כאן את מי שנראה הלוחם הכי שמח במוצב, סמל מיכאל פישר, מהחפ"ק של המ"פ בנישו. הוא בקושי בן 19, וכבר מספר מור"קים מעזה וזיכרונות מהבילויים המעטים בבר התל-אביבי, בו נרדם אחרי הדרינק השישי או החמישי, מרוב עייפות ושוכרה.
כל חבריו מבינים היטב על מה הם נלחמים פה, אבל לפישר יש סיבה נוספת. "אני גר במטולה שפה מתחתינו, אבל גיליתי שמטולה שלי פונתה רק אחרי שיצאתי משלושה חודשים בתוך עזה", הוא מספר. "המשפחה שלי כבר יותר מחצי שנה בתל-אביב בדירה שכורה, אבל יש לי עוד משפחה בצפון ואני מחלק את הזמן ביניהן. מבאס שאין לי בית לחזור אליו, אבל זה נותן לי מוטיבציה למה להיות כאן, חמישה ק"מ ממש מהחדר שלי, שאני יכול לראות מרחוק".
מתי היית בחדר שלך בבית בפעם האחרונה?
"הייתי בו רק פעם אחת בשבעה החודשים האחרונים, הרשו לי להיכנס לזמן קצר רק לקחת דברים שלי, מהחדר שבו גדלתי כדור רביעי במושבה. ראיתי כבישים הרוסים ובתים מפוצצים וטנקים נעים ברחוב שלי. כל חיי גדלתי פה וחבריי פה מהיישובים, תל-אביב זה נחמד אבל פה זה הבית, וכולנו רוצים לחזור הביתה. חייבים לפעול כדי שנחזור. ב-7.10 הוקפצתי מהבית לדרום עם תיק גדול, נפרדתי מהמשפחה ללפחות 21 יום סגירה. מי היה מאמין שכך אראה בפעם אחרונה את מטולה, כפי שזכרתי אותה".
פורסם לראשונה: 00:00, 17.05.24
