דומה שאין עוד זירה כמו רצועת עזה שמנקזת עיוותי תפיסה כה רבים מבחינת ישראל. הדבר בלט ערב 7 באוקטובר בקונספציה לגבי התמקדות חמאס בפיתוח המרחב האזרחי ברצועה ורתיעתו מעימות עם ישראל, ונמשך במלחמה בדמות הערכות ורעיונות שגילמו בעיקרן משאלות לב, כמו התחושה שהארגון קרוב ל"שבירה" ושניתן לשכנע את הנהגתו לעקור מעזה.
ישראל התנערה לכאורה מהקונספציה הוותיקה, אך החלה לאמץ חדשות שמשקפות המשך חוסר הבנה לגבי חמאס ויוצרות בפועל תסכול נוכח היעדר ההצלחה לממש את יעדי המלחמה, ובראשם הכרעת הארגון. שורש הפער נעוץ בתפיסה שגויה לגבי חמאס שמוגדר בתואר המצמצם "ארגון טרור". זהו גוף גמיש בעל כושר התאמה גבוה לשינויים, וגם לאחר פגיעות קשות שהוא סופג מצליח לשרוד ואף לשמר את מעמדו כגורם הדומיננטי ברצועה.
ישראל התנערה לכאורה מהקונספציה הוותיקה, אך החלה לאמץ חדשות שמשקפות המשך חוסר הבנה לגבי חמאס ויוצרות בפועל תסכול נוכח היעדר ההצלחה לממש את יעדי המלחמה
מכאן נובעת הקונספציה השנייה והיא המשך הישענות על אסטרטגיית השלב השלישי, כלומר מהלכים צבאיים ממוקדים, מתוך הנחה שאלה יביאו בהדרגה לקריסת חמאס. כמה חודשים אחרי שקודמה עולים סימני שאלה לגבי יעילותה: היא אכן פגעה בחמאס קשות, אך בהיעדר נוכחות קבע של ישראל, הארגון חוזר במהירות לכל זירת פעולה.
התסכול המתמשך מביא ישראלים רבים לאמירות שנשמעות פורצות דרך, אך ישימותן מוגבלת. הראשונה - שאם רק נתחיל לעסוק בחלופה לחמאס, המציאות האסטרטגית בעזה תשתפר. אחרים מרחיקים לכת וטוענים שנורמליזציה עם סעודיה או קידום הסכם מדיני עם הרשות יהוו פתרונות אפשריים. אותן הנחות נשענות על תפיסה ולפיה האזורים ברצועה שבהם צה"ל פעל הם בגדר "אדמה חרושה" הבשלה לחלופות: החל מהרשות, עבור דרך נאט"ו וכלה בכוחות ערביים. מדובר בריב על עור הדב שטרם ניצוד, היות שחמאס לא מתכוון כלל לוותר על נכס השלטון.
מהעבר השני, אך על בסיס אותן הנחות יסוד, ניצבת הסיסמה ולפיה הכרחי לפעול בכל אזור רפיח, וכי מדובר ב"מעוז האחרון" לפני "הניצחון המוחלט". סביר כי גם לאחר הבסת ארבעת גדודי חמאס בעיר, הארגון ישלוט על המרחב הציבורי ברצועה וימשיך לנהל לחימה באזורים השונים. השליטה בציר "פילדלפי" חיונית לצורך עיצוב מחדש של המציאות ברצועה, אך מחייבת הישארות ממושכת במרחב, ואין הכרח כי תלווה בתמרון עמוק בעיר רפיח עצמה.
קונספציה שטרם התפתחה, אך חיוני לגדוע מהיסוד, היא האמונה שנדרש לקדם שיקום של עזה כדי ליצור מחיר הפסד ולהקטין מוטיבציה להסלמה. מדובר באותה קונספציה שבה הייתה שבויה ישראל עד 7 באוקטובר, גולמה בהכרזות על רצון לפתח "סינגפור פלסטינית", וקרסה באופן טרגי במתקפת חמאס שהוכיח שהאידיאולוגיה חשובה מבחינתו יותר מהתושבים. על ישראל לאפשר אספקת צורכי מחיה בסיסיים לעזה, אך למנוע מציאות "נורמלית" כל עוד חמאס שולט בעזה.
על מנסחי האסטרטגיות לאמץ הבנות עומק מפוכחות לגבי חמאס ולא לשגות שוב בהערכת חסר לגבי עוצמת ומוטיבציית הארגון. ללא כיבוש כל רצועת עזה שיאפשר הסבת מכות קשות למערכי הארגון, ושהייה לפרק זמן ברצועה כדי להעניק חסות לבניית חלופה, לא תיווצר שם מציאות חדשה. במקרה הטוב חמאס יאפשר התבססות חלופות שישמשו מעטה קוסמטי להמשך ההגמוניה שלו, ובמקרה הסביר - יפעל בכוח נגד כל חלופה.
ישראל נתונה זה כמה חודשים בצומת T, אך מסרבת לפנות לנתיב הכרעה ברור, ובמקום זאת בוחרת דרכי ביניים רוויות אשליות שמסיבות נזק אסטרטגי. בהיעדר יכולת או רצון - כרגע - לכבוש את כל הרצועה ולכונן בה סדר חדש, חייבת ישראל להגדיר את עסקת החטופים כמאמץ מרכזי, דבר שלמרבה הכאב מחייב הפסקת המלחמה, שחרור מחבלים ונסיגה מעזה.
ד"ר מיכאל מילשטייןצילום: יח"צאת הרגיעה שתיווצר נדרשת ישראל לנצל לריפוי פנימי עמוק, לרבות רענון המערכת הפוליטית והמערכת הצבאית המונהגות כיום על-ידי אותם האישים שהובילו עד 7 באוקטובר את הקונספציות שקרסו. את זמן הריפוי נדרש יהיה גם להשקיע בעיצוב אסטרטגיה סדורה לנושא הפלסטיני שלא קיימת זה שנים. זו תהיה ההזדמנות לחזור למקורות הציונות בדבר נטילת יוזמות במקום לדבוק ברעיונות הסדרה, ניהול סכסוכים וחזון "השלום הכלכלי" שכבשו את תודעת מקבלי ההחלטות והתגלו כהרי אסון.
ד”ר מיכאל מילשטיין הוא ראש הפורום ללימודים פלסטיניים במרכז דיין באוניברסיטת ת"א.
פורסם לראשונה: 00:00, 15.05.24
