במסגרת עבודתה במוסד, לאשת המבצעים ג' היו הרבה רגעים מפרפרי לב כקצינת איסוף (קצ"אית) ומפעילת סוכנים בארצות אויב. אבל דומה כי הרגע המרגש ביותר, שהפך לה את הבטן, מפחד וגם מהתרגשות, קרה דווקא השבוע, בהר הרצל בירושלים, שם הדליקה משואה כנציגת ארגון הביון החשאי. בטקס סגור, מצולם מראש, על הפודיום לצד 43 אנשים נוספים, היא הייתה ללא פנים, ללא גיל, ללא זהות. נאמר רק שהיא ילידת איראן, ושיש לה תרומה לביטחון ישראל בתחום האיראני.
כתבות נוספות למנויים:
"באתי לשם עם בגדים שאינם שלי", היא חושפת השבוע, "עם צעיף שלא יראו את הצוואר, משקפי שמש ומסכה. ללא תכשיטים, כדי שלא אזוהה דרכם יום אחד בסיטואציה אחרת. מעולם לא קרה שנציג המוסד מדליק משואה. לפני כן היו לי יומיים של מערבולת רגשות. אני עדיין מוצפת".
יכולה לחזור איתי לסיטואציה שבה את מקבלת את הטלפון מדדי ברנע?
"בבית, טלוויזיה ברקע, הכנתי קפה, בעלי נמצא, הילדים לא. ואז ראש המוסד התקשר. ידעתי לאן זה הולך, כי לפני שהתקבלה ההחלטה הסופית, המפקדים אמרו לי שהשם שלי עלה כמועמדת, מתוך כמה. ואז עידכנו אותי שראש המוסד בחר בי. רק אחרי שוועדה אישרה את הבחירה הוא דיבר איתי. זה היה מאוד מרגש לקבל ממנו את ההודעה".
את בטח מכירה אותו לפני שהפך לראש המוסד.
"עבדתי איתו. הוא היה ראש אגף צומת (המפעיל את קציני האיסוף ואת רשת הסוכנים של המוסד ברחבי העולם- א"א) וגם אני בצומת כל חיי. היו לי איתו המון מפגשים, שיחות, רגעים שהוא ירד עליי, ואחרים שבהם החמיא לי. אגב, ראש המוסד היה קצ"א, וגם ראש המוסד הקודם, יוסי כהן, היה קצ"א. זה תפקיד שמאפשר התפתחות לגובה.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
"חשוב לי לציין שאני נציגת המוסד, ולא מייצגת את עצמי, אלא את כל העובדים. זה לא פרס ביטחון ישראל שניתן לי אישית. עשיתי דברים, ודברים משמעותיים, בשביל זה באתי למוסד. אבל במעמד הזה, זו לא אני. כבר שבעה חודשים שאנחנו שומעים ורואים סביבנו כל כך הרבה גיבורים מדהימים שעשו והקריבו, והשאת משואה זה לגיבורים גדולים. לקח לי 48 שעות להרגיש שאני מצליחה לזוז בדבר הזה".
לאמא אמרת?
"אמא בכתה מהתרגשות. הפכה לשלולית. את צריכה להבין מה זו אמא, שהביאה את הילדים שלה מאיראן לישראל, בדרך לא דרך. היא הכוח המניע של כל הדבר, ואז היא מקבלת כזה קלוז'ר".
והיא לא יכולה לספר.
"היא כבר מכירה את כללי המשחק, והיא זורמת. סיפרתי לחברים שלי במוסד ולמעגל האישי הקרוב".
אפילו כשהיא יושבת מולי היא לגמרי "לא היא". פאה, עדשות צבעוניות, בגדים רשמיים גנריים, איפור מקצועי כבד. היא צוחקת שהייתה אמורה להיות יותר מוסתרת, ממש ברמה של מסכה ותותבות, כמו שעושים לדמויות ב"ארץ נהדרת", אבל ויתרו לה. ביומיום היא נראית רגיל, כמו כל אישה בשכונה. הראיון מתקיים תחת מגבלות חמורות של ביטחון שדה. אפילו קולה שונה. למרות כל זאת, יומיים אחרי, נלחצה.
האישה שמפעילה סוכנים בכל העולם, טסה למשימות סודיות, ונפגשת עם אנשים שיכולים להרוג אותה, חוששת, מתברר, מהחשיפה. "אני קצ"אית פעילה", היא מסבירה. "יש מבצעים 'חיים' שאני מעורבת בהם - פיזית עם הגוף, וגם עם הקול שלי וכל ההוויה. אנחנו לא מזלזלים ביריב שלנו, וכמו שלנו יש יעדים אצלם, להם יש יעדים אצלנו. ואיזה יעד יכול להיות יותר אטרקטיבי מקצ"א במוסד? זו הסיבה שלא יותר מדי אנשים יודעים שאני קצינת איסוף במוסד, מתמחה בנושא האיראני, שעוסקת בגיוס והפעלת סוכנים במדינות אויב".
בניגוד לאחרים, שנשלפו למסלול בגיל צעיר מאוד ממסגרות מודיעיניות ייעודיות, ג' הגיעה למוסד כשהיא כבר נשואה ואמא לילדים, בעלת קריירה בתחום אחר, שחשבה לעשות הסבה לחינוך. אבל אז נתקלה במודעת גיוס למוסד ונשאבה. "הגשתי מועמדות לתפקיד מטה. לא חשבתי להיות קצ"אית. נתתי ביס ונתפסתי בחכה", היא צוחקת.
במבט לאחור, דומה כי הביוגרפיה שלה ייעדה אותה לתפקיד. "נולדתי באיראן", היא אומרת, "ילדות כיפית, מאוד משפחתית. חיי קהילה עשירים. באותן שנים איראן נראתה והתנהגה כמו אירופה. מקום יותר מתקדם ואירופי ממה שחוו בארץ. החיים היו רגילים, עם חברים ושכנים, חלקם הגדול מוסלמים ואיראנים. כל החברה האיראנית ניהלה איתנו חיים משותפים, עם חוויות משותפות. חגגנו את החגים היהודיים לצד החגים המסורתיים האיראניים, בדגש על האיראניים, ולא איסלאמיים. נורוז, זה ראש השנה האיראני, נופל בסמיכות לפסח, עם אותם מנהגים בערך, בלי עניין החמץ.
"המהפכה טרפה את הקלפים לכל האיראנים. כמו לישון ולקום בבוקר בעולם אחר. היא שינתה לנו את החיים באופן מוחלט, כאיראנים וכיהודים. החברים נשארו חברים שלנו גם אחרי, אבל פתאום כל הנשים נדרשות ללכת עם כיסוי ראש, מגיל הגן. באג'נדה של הרפובליקה האיסלאמית, כל הדתות מקבלות חופש פולחן. עם זאת, יהודים מוגבלים מלעסוק במקצועות מסוימים. במגזר הציבורי למשל, פחות יהודים מתברגים. החיים של הוריי השתנו מאוד. חלקית בגלל המגבלות, וחלקית בגלל האווירה שנוצרה".
איך הגעתם לישראל?
"תמיד הייתה עלייה מאיראן. היהודים אמנם חיים שם כאזרחים נאמנים, אבל מבחינת המשטר הם מזוהים עם הציונות ויוצאים מנקודת הנחה שהם יגיעו לכאן. ולכן יהודים לא הורשו לצאת מאיראן כמשפחה, תמיד היה צריך להשאיר שם בן משפחה אחד, 'בן ערובה'. המשפחה שלי בחרה לא להשאיר אף אחד, ולכן זמן קצר אחרי המהפכה יצאנו בדרך אחרת, הלוואי שיכולתי לספר איך".
"הקליטה בישראל", היא מספרת, "לא הייתה פשוטה. באיראן אין בית ספר מעורב. והנה אני מגיעה, וביום הראשון בבית הספר בארץ - בחירות למועצת תלמידים. מוזיקה ברמקולים, בנים ובנות, כולם במכנסיים קצרים, טישירטס, וכולם קולניים ועליזים. הייתי בהלם. לקח לי זמן לעכל שככה נראה בית ספר. חוויית הבנים הייתה זרה לי לגמרי.
"באותן שנים הייתה סטיגמה על העולים מאיראן – כינו אותם 'פרסים', צחקו על המבטא, אבל אני לא נתקלתי בקמצוץ מזה. אולי הייתי כל כך בשוק, שלא שמתי לב. הרגשתי עטופה על ידי בית הספר והחברות".
נשארתם איראנים בבית?
"על המטבח הפרסי לא מוותרים. מוזיקה פרסית נוכחת בבית שלי, יחד עם מוזיקת עולם. ככל שאני מתבגרת, אני חוזרת לשירה, לסיפורים, לתרבות הפרסית. את יכולה לדמיין שלא הצלחנו להביא משם רכוש. כמה תכשיטים, לא הרבה, חפצים כמעט שלא".
יצא לך לחזור מאז לבית שעזבתם שם, במסגרת התפקיד?
"לא, אני לא מגיעה פיזית לאדמת איראן".
4 צפייה בגלריה
מתקפת הטילים האיראניים על ישראל. "ישבתי מול המרקע והייתי סמוכה ובטוחה" | צילום: אי-פי-איי, ATEF SAFADI
את יודעת מי גר היום בבית שלך?
"לא, אנחנו לא משתמשים ביכולות המופלאות של המוסד לצרכים פרטיים. אלא אם יום אחד יגור שם מישהו שיעניין אותנו, את זה נדע. אני מאוד אוהבת את איראן, ועושה הפרדה ברורה בין העם האיראני ואיראן, לבין המשטר שמבחינתי כבש את איראן ב-45 השנים האחרונות. אבל הבית שלי הוא פה, והלב לא יוצא לבית שהשארנו שם. כן יש בי געגוע להגיע לשם כמבקרת, שהילדים יראו איפה גדלתי. אבל לא הייתי חוזרת לגור שם. נשאנו עיניים לישראל עוד מילדות, גם כשהיה לנו טוב באיראן".
השארת חברי ילדות באיראן?
"רובם עזבו את איראן גם הם. היו לי מפגשים מתוכננים עם כמה מהם".
טיבן של פגישות מחזור שתמיד משווים, כל אחד מספר לאן הגיע בחייו. מה את מספרת על חייך?
"יש את המעגל הקרוב של המשפחה שמכיר ויודע, ויש את המעגלים היותר רחוקים. אני לא מספרת סיפורים, שבהם פעם אחת אני רופאה ובפעם אחרת מטפסת הרים. יש סיפור מסגרת קבוע וידוע. בחיים הפרטיים אני אדם מאוד מוחצן. אני אוהבת אנשים, מקבלת מהם אנרגיות, ויש עולם שלם שאני יכולה לדבר עליו, בלי לענות על שאלות אישיות. גם לא תמיד מדברים על עבודה. יש עולמות של משפחה, ילדים, חיים, חוויות. לצד העבודה במוסד, יש לי חיים רגילים".
אז בואי נדבר על ילדים, משפחה. את אמא פעילה?
"ברור. להיות איש מבצעים במוסד זה התפקיד הכי לא שגרתי, והכי מופלא ודמיוני שיש. יש לי חיים מרתקים ואין יום שדומה לקודמו, אבל לצד זה אני חברה בקבוצות ווטסאפ של הכיתה, משתתפת באסיפות הורים, ואפילו נחשבת דעתנית באסיפות האלו. נכון שכשצריך לבחור בין לאפות עוגה למפגש כיתתי, או להביא חד"פ, אני אביא חד"פ. כמו כל אישה שעושה קריירה, עושים איזונים, והמוסד הוא מקום שמאפשר את זה. ברור שהתא המשפחתי, היציבות והרוח הגבית שאתה מקבל מבן הזוג, חשובים מאוד ואני מורידה את הכובע בפני בעלי. לא בכל המסיבות של הילדים אהיה, אבל כשיש אירוע שחשוב לי להיות בו, לפעמים מזיזים דברים. לא מבצע שלם, אבל עד שמגיע המבצע, יש דברים נשלטים יותר, ואותם כן מזיזים".
כששואלים את הילדים בבית הספר מה אמא עושה, מה הם עונים?
66"משהו די דומה לסיפור המסגרת שלי".
לג' חשוב להגיד שהיא לא סוכנת מוסד, כמו שאוהבים להכליל. "אנחנו אנשי מבצעים של המוסד. סוכנים זה אנשים שהם שותפים לעבודה שלנו. הם בצד השני וקושרים את גורלם בגורלנו ואני המגייסת והמפעילה שלהם".
איך את מזהה מישהו מתאים?
"זה לא נתון לבחירתי. אני לא הולכת ומחפשת את בעל המכולת, שיכול להיות אחלה סוכן. יש מנגנון שלם שבונה את תמונת המודיעין ומסמן את הפערים, מה חסר ואיפה. הם מסמנים דמויות שיכולות להשלים לנו את הפערים, והן הופכות יעדים לגיוס. אנחנו מקבלים אותן עם כל המודיעין עליהן, ומתחילים לעבוד. הסוכנים שלנו הם אנשים שעושים תפקיד שיש לו משמעות עבור ביטחון מדינת ישראל. ולכן, רוב האוכלוסייה בארצות האויב אינה רלוונטית. אני לא בוחרת אותם – מי יותר נוח לגיוס, מי אוהב ישראל – אני מקבלת כנתון את אותה דמות, ואני צריכה להתאים את עצמי אליה, בין אם היא קלה לגיוס או קשה לגיוס".
ואז מה, אומרים לך: "יש אדם שכדאי שהוא יעבוד בשבילנו"?
"לא כדאי. צריך. את ליגת הרחוב מיצינו. אנחנו כבר שם. אנחנו מכוונים למקומות הרבה יותר משמעותיים ובעלי השפעה על האיומים שמאיימים על ביטחון המדינה. כל דבר שאנחנו עושים מתכתב עם מטרות המוסד: לסכל כל סוג של איום שנשקף לביטחון מדינת ישראל, מכל האויבים שמקיפים אותנו. דברים גדולים: האיום האיראני, הטילים שנחתו עלינו לפני ארבעה שבועות, מנגנון קבלת ההחלטות. זה מה שמעניין אותנו. לשם נכוון ולשם נירה.
"זה אומר ללמוד על היעד מה שאפשר, למצוא את הדרך הנכונה לפנות אליו. אני הרי לא מתקשרת אליו: 'שלום, מדברת ג' מהמוסד, בוא ניפגש'. צריך למצוא את הדרך המתאימה לפנות, שגם תשמור עליו, וגם תאפשר לו לא להיבהל ולהגיע לפגישה. אני לא נפגשת איתם בישראל וגם לא כישראלית לאט-לאט אנחנו מכירים, בונים אמון, בונים קשר. מקלפים שכבות, ומבינים מה החלומות, המאוויים, המניעים".
לג' גם חשוב להדגיש שהיא לא לבד. "הקצ"א בפרונט הוא לכאורה סוליסט, אבל הוא מוקף במנגנון שלם תומך של אנשי טכנולוגיה, מודיעין, אנשי מטה. משלב התיק שאני מקבלת על היעד ועד שלב המבצעים הדמיוניים שאנחנו מוציאים אל הפועל".
ואיך זה עובד בפועל?
"לכל אדם יש את מנגנון ההפעלה שלו וזה לא מטמורפוזה שאדם צריך לעבור. כשמדברים על יומינט, מודיעין אנושי, מדברים על הנעה מכוח חיבור אישי עמוק ומכנה משותף. עם רבים מהיעדים שלנו יש הרבה מכנים משותפים. הם יודעים שהם עובדים בשבילי, ועושים את מה שהם עושים מכוח קשר אישי עמוק וחזק מאוד. בכל מבצע, עם כל יעד, חלק מהלב של הקצ"א מושקע שם. זה לא אירוע מכני. זה חיבור עמוק, שיש בו הרבה מהאמת. הרבה ממה שאותו סוכן עושה, זה מכוח הקשר שנוצר. אנחנו לומדים על זה שנה בבית הספר לקצ"אים.
"היעדים שלי הם אנשים מתוך המנגנון עצמו, חלק ממנו, זו פרנסתם. וגם הם לא מבינים מה פשר העוינות בין המדינות. הם סקרנים לגבינו. רוצים לבקר, לדעת. הרפובליקה האיראנית היא האויב המשותף. הם עושים זאת בשביל העתיד של הילדים שלהם, של העם, בשביל מדינה שפתוחה לעולם. 80 אחוזים מהעם, כולל אנשים מתוך המנגנון, לא מאמינים באידיאולוגיה. אין להם שום דבר עם זה".
את מנהלת שיחות עם יעד, כביכול נוצרת אינטימיות. כמה הוא מכיר אותך?
"אני עוסקת הרבה בהדרכת קצ"אים, ותמיד אומרת להם: סיפור מסגרת יכול להיות שונה ממקרה למקרה. אבל יש שלבים במבצע, שמתחיל להיווצר חיבור עמוק, ובהם אתה מביא את עצמך. ואז זה לא משנה אם אני אמא לשלושה, ארבעה, חמישה, או ילד אחד. כי מה שבא לידי ביטוי בשיחה, זו חוויית האימהות. או: לא משנה אם ספגתי מכה או שיברון לב מאדם יקר בחיי, כזה או אחר. מה שחשוב, זו החוויה שאני מצליחה לשתף. אז נכון, הרבה פעמים זה מותאם, ותמיד בשליטה. אני לא הולכת כדי להתחבר עם אנשים, אבל כשאני שם, אני מביאה חלק מעצמי".
יכולה לספר לי על סיפור הפעלה מורכב במיוחד?
"הייתה דמות שנוצר בינינו קשר. הוא היה איראני בעל תפקיד מסוים, מאזורים שמאוד מעניינים אותנו. בעל אמונה דתית, אבל מיסטית. הוא חשב שיש עליו השגחה, וכל החלטה שהיה צריך לקבל, ההשגחה הייתה אמורה 'להגיד לו' אם לעשות, או לא לעשות. ברור שבכל אירוע תמיד יש צמתים שהיעד עובר, וצריך לקבל החלטות. בדרך כלל היעד מדבר עם עצמו בצורה רגשית, או רציונלית, או מתייעץ עם אדם קרוב. אותו אדם שדיברתי עליו, התייעץ רק עם הישות הזו, ועם זה היה קשה להתמודד. הוא היה אגוז קשה לפיצוח. אתה חושב שראית הכל, עד ש... ואז הגעתי עם משהו מעולמות המיסטיקה, והצלחתי לפצח את הדבר הזה. זה היה קשה ולקח המון זמן".
ולפעמים קורה שבגלל הזמן שעובר, אותו אדם כבר לא רלוונטי?
"המבצעים שלנו הם לא מיקרוגל, שבע דקות חימום. זה מבצעים שלוקחים הרבה זמן. ולפעמים קורה שאותו יעד פוטר, או שקצ"א אחר היה מהיר ממני, וגייס לפניי יעד אחר מאותו תחום. ואז פשוט אותו אדם שאני עובדת לגייס, נהיה לא רלוונטי".
ומה את עושה?
"שיברון לב. אנחנו לא נעלמים מיד. אנחנו נעלמים לאט. בכלל, הכל מאוד לאט. אצלנו במקצוע אין תנועות חדות. הכל מאוד איטי ומדוד".
"במבצע אחר", היא מגלה, "היה מעורב סוכן מסוים. ידעתי שהוא נמצא שם, ובאותו לילה הוא היה בעיצומו של מבצע מרהיב ודמיוני, והייתי חרדה לו ברמות שאת לא יכולה לדמיין. הוא איש מדהים ומיוחד, ונוצר בינינו קשר עמוק. מאוד דאגתי לו, כי ידעתי מה הוא עושה. הייתי בבית, עם בעלי והילדים, ולא יכולתי לנשום. בשלב מסוים ביקשתי מהילדים: 'יש לי חבר מאוד יקר, שעסוק במשהו חשוב, ואני רוצה שנתפלל להצלחתו ולשלומו'. והילדים המתוקים עשו תפילה של ילדים, הם אפילו לא ידעו מה שמו, 'חבר של אמא'. יש לי דמעות כשאני מספרת. הם התפללו, והכל היה בסדר".
מצד אחד את אוהבת את הסוכנים, מצד שני, את שולחת אותם לסכנה מאוד גדולה.
"בואי לא נגזים", היא צוחקת. "לא את כולם אני אוהבת. יש כמה שאני אוהבת וכמה שלא. אבל כן, הם מסתכנים, וחלק משמעותי מהתפקיד של קצ"א זה לשמור על ביטחון הסוכן, בכל כך הרבה רבדים ובכל כך הרבה אופנים, החל מאותה פנייה ראשונה שאני מתקשרת, ועד להפעלה של שנים ארוכות, כולל משימות הלוך-חזור. אנחנו נדאג לביטחונו ואנחנו מצליחים".
העברת פעם מישהו למקום אחר?
"כן".
יצא לך להיפגש עם מופעלים באמת, כמו שאת?
"לא".
עברת פעם מול מישהו מהם ברחוב, והוא לא ידע שזו את?
"כן, אבל לא בארץ".
עובר לך בראש בהפעלה שאולי הוא משקר לך, כמו שאת משקרת לו?
"אנחנו לוקחים את זה בחשבון בקבלת ההחלטות, ויש לנו דרכים לרדת לחקר האמת, ויש דרכים לגרום לו להגיע לאמת. לפעמים אני מטיחה בפניו שהוא משקר. תלוי אם זה הדבר הנכון לעשות, אבל זו אחת השיטות. יש חשש שאולי הוא ילך ונאבד אותו, אז כשאני כבר אעשה את זה, זה יקרה במצב שהוא לא ילך לשום מקום. או שאני אדע איך להחזיר אותו.
"כמו בכל דבר שאת מושקעת בו, את רוצה שזה יצליח ואת בונה לעצמך בראש תמונה אופטימית. עם השנים והניסיון לומדים להטיל ספק. ויש מנגנון שלם סביבך, נקי יותר ולא מעורב, שעוזר לייצר את הספק. הרבה מהמפקדים שלי לאורך השנים, התפקיד שלהם זה לשים את סימני השאלה. זה חלק מהעבודה, אפילו בהפעלות ארוכות מאוד. אין שלב שאנחנו נחים על זרי הדפנה, ועכשיו אפשר לעצום עיניים. אנחנו כל הזמן עם היד על הדופק".
יצא לך לגייס נשים?
"חלום שלי. מעט מאוד. אגב, אני אגיד לך שזה יותר מעניין. יותר מאתגר. פשוט פחות נשים ממלאות תפקידי מפתח מהסוג שאנחנו רוצים. יצא לי להפעיל נשים, לא לגייס. בעיניי הגיוס הוא האתגר היותר משמעותי, בהפעלה יש אתגרים אחרים".
תני לי אתגר של הפעלה.
"עבדנו במשך תקופה מאוד ארוכה על מבצע גדול, רב-משתתפים, סוכנים, אנשי טכנולוגיה, מודיעין, קצ"אים רבים שעברו אימונים ממושכים. עוד אחד מהמבצעים הדמיוניים של המוסד. הגענו כבר לשלב של מוכנות, שהקפיץ של הסוכן המבצע מתוח, והוא רק מחכה לבצע. בסמוך מאוד לאור הירוק, נכנס עוד נתון שגרם לנו לחשוב שביצוע בעיתוי הזה יכול לסכן את המבצע, או את מי מהסוכנים, והחלטנו שאנחנו צריכים לבחון את הסוגיה יותר לעומק. האתגר היה להחזיק את הסוכן שלי במשך תקופת ההמתנה, כשבראש שלו הוא כבר רואה את מה שהוא הולך לעשות. היה לו תפקיד מפתח, הוא חולם על זה כמה חודשים, מתאמן על זה, 'רק תניחו לי לבצע'.
"באותו רגע שהיה צריך לעצור את היציאה שלו, אני לא הייתי שם, והוא סירב לקבל את הוראת ה'חדל' מהגורמים האחרים. נאלצנו לייצר קשר איתו, שאני אדבר איתו. זו הייתה שעה וחצי מורכבת מאוד, שבה אתה מגייס את כל מה שאתה יודע עליו, את כל החוויות המשותפות, את כל הבונדינג שנוצר תקופה ארוכה, כדי לגרום לו לעשות את מה שאתה רוצה. בסוף המבצע התבצע ובצורה מדהימה, אבל אני זוכרת את זה כאתגר הפעלתי. גם במורכבות וגם באורך הזמן. אירוע של גיוס הוא שונה. כי שם צריך לעבור את המהמורות עד שהאדם מתמסר וזורם ועושה את מה שאתה רוצה".
זה שאת אישה, מגייסת, בארצות שבהן נשים הולכות עם רעלות, ובעלות זכויות מופחתות, זו בעיה?
"הדמויות הכי חזקות בחייו של כל גבר איראני הן אשתו ואמא שלו. לכן זה נון-אישיו שאני אישה. ככלל, להיות קצ"אית בעיניי זה אפילו יתרון. לא בגלל פתיינות, אלא כי נשים באופן כללי הן דמויות פחות מאיימות, מייצרות חיבור ממקום יותר רך, יותר עגול ויותר מתוחכם. יש נתונים נשיים שבעיניי הם יתרון במקצוע הזה".
על רקע הקונפליקט הפוליטי בישראל, אולי באיראן יש כרגע קצ"אים שפועלים לגייס יעדים ישראליים?
"אין מצב. אולי יש לי מקבילה איראנית, אבל סיכויה לספר מאית ממה שאני מספרת לך על הישגי המודיעין האיראני אל מול האויב הציוני, קטנים. ואני לא מזלזלת ביריב. נהפוך הוא".
בבוקר 7 באוקטובר היא הייתה בארץ, בביתה, ושמעה על הזוועה המתרחשת, כמו כל עם ישראל. "לא, לא הלכתי מיד לעבודה", היא אומרת. "העבודה שלנו היא לפני שהמלחמה מתחילה. אחרי שהמלחמה מתחילה, אנחנו לא שמים שכפ"ץ ורצים לשדה הקרב. התגובה שלנו שונה".
כקצ"אית איך את מסתכלת על מה שקרה באותו היום, והמחדל המודיעיני והביטחוני שהתגלה אחר כך?
"מה שאני מרגישה כאזרחית המדינה וכקצ"אית, השתנה. בחודש הראשון זה היה זעזוע. כמו כל אזרח, לקח לי זמן לעבד את זה. תמיד הרגשתי את גודל האחריות שמונחת על הכתפיים של כל גופי הביטחון, ועליי כקצ"אית במוסד. היום זה עוד יותר כובד. אחרי מה שחווינו, ברור לי עוד יותר כמה אחריות יש לנו מול הזירות שאנחנו, המוסד, אחראים עליהן באופן ישיר. עבודה קשה לפנינו".
כשאת עדה לגודל המחדל, זה כואב בלב?
"זה כואב בלב, כי זה כואב בלב. למה זה קשור לקצ"אית שאני?"
כי את מפעילה מודיעין אנושי, וגם בעזה היה.
"אנחנו מקבלים הרבה פעמים מודיעין מסוכנים, לפעמים כזה שלא עולה בקנה אחד עם התפיסה. גם לפני 7 באוקטובר לא התעלמנו ממודיעין כזה, והיום, ביתר שאת, לא נרשה לעצמנו להתעלם, גם אם זה לא עולה בקנה אחד עם הרבה אינדיקציות. צריך להבין שבניית תמונת המודיעין זו מלאכה מורכבת ולא בונים תמונת מצב על סמך אינדיקציה אחת. בחודש הראשון אחרי 7 באוקטובר הייתי משוכנעת שפיספסנו משהו. אמרתי: לא יכול להיות שלא הייתה לנו אינדיקציה".
מה עשית, חזרת לעבודה, בדקת שוב דוחות, הקלטות של מקורות?
"לא ברמה של ללכת ולבדוק הקלטות, אלא שיח עמוק ומתמשך עם המון גורמים, שגם רצו לבדוק את הנושא. לא רק אני. בסופו של דבר, בדקתי אם יש משהו שאני פיספסתי. אבל לא".
מה שמעת מהסוכנים שאת מפעילה על המלחמה שישראל מנהלת?
"תלוי ממי. מאלה שאיתנו הרבה זמן ויודעים עם מי הם עובדים, קיבלנו תגובות של צער, תדהמה, הביעו ביטחון ביכולות שלנו ו'תחזירו להם'".
הייתה לכם הערכה מחדש בנוגע לאיראן אחרי 7 באוקטובר?
"אנחנו עושים את זה כל הזמן. גם לפני, גם אחרי".
ובכל זאת, האם עלינו לצפות ל-"7 באוקטובר" שיגיע מצד איראן?
"אנחנו מושקעים בסיכול האיומים מאיראן שנים. עשינו עשרות מבצעים, מול הניסיון הבלתי פוסק של המשטר האיראני להגיע לייצור פצצה גרעינית. חלק מהמבצעים נחשפו ורובם לא, אבל אי-אפשר להתווכח עם העובדה שעד כה איראן לא מחזיקה בנשק להשמדה המונית.
"את שואלת אותי אם יש סיכוי שישראל תופתע ותקום בבוקר כשלאיראן יש פצצה גרעינית? אני רוצה להאמין שלא. שהאנשים שלנו על זה 24/7. אני סומכת על המוסד שנמשיך לעשות מה שנדרש כדי שלאיראן לא תהיה פצצה והתפקיד שלנו הוא לעולם לא להוריד את הרגל מהגז ולא לעצום עין".
להבדיל, בלילה שבו שיגרה איראן מאות טילים לעבר ישראל, התחושה של ג' הייתה שונה לחלוטין. תחושת סיפוק. "יש הרבה מאוד אנשים, כולל אותי, שעבדו שנים ארוכות להצלחת הסיכול של האיום שנשקף בערב הזה. לא אגיד לך שלא הייתי דרוכה, שהלכתי לישון – ההורים הלכו לישון, הילדים ישנו, בעלי נימנם – אבל ישבתי מול הטלוויזיה והייתי סמוכה ובטוחה. לא חייכתי לעצמי. רוב הפעמים שאני מול הטלוויזיה ורואה חדשות, אני לא מחייכת לעצמי, גם לא בלב".
לפעמים לא בא לך להשוויץ?
"אנחנו בארגון משוויצים בינינו. יש כנסים ואירועים שבהם כל הקצ"אים יושבים, וכל קצ"א רוצה לראות את השם שלו, הגיוסים, המפקדים שעפים עלינו. יש תחרות בריאה מאוד בינינו. זו תחרות בליגה של גדולים. אנשים מוכשרים מכל הקשת שאת יכולה לדמיין. עולמות תוכן לא להאמין. אנחנו משוויצים פנימה ואין צורך להשוויץ החוצה".
מה בעלך אומר על החיים הכפולים האלו, שכוללים שיחות בשעות לא שעות?
"בעלי מלך. הוא העוגן, הוא הרוח הגבית, הוא הבין את המקצוע תוך כדי תהליך ההכשרה, ואחר כך בחיים האמיתיים. לא אגיד לך שהכל שושנים ופרחים. יש התמודדויות. אבל הוא שם על מלא, למרות קריירה תובענית לא פחות. את יודעת כמה הוא גאה בי? יש לנו מטרה גדולה ממני, ממנו וגדולה מהכל. זה ברור לנו למה אני עושה את זה, למה אני נעדרת מהבית, למה אנחנו משלמים מחירים. היום בגלל שאני 'אול אין' בדבר הזה, אני לא מרגישה שזה מחיר, כי קיבלתי מזה כל כך הרבה.
"גם בתא המשפחתי, אני לא מרגישה ששילמתי או הקרבתי. אבל כן, יש רגעים בחיים של הילדים והמשפחה שאני לא שם. כשהבת שלי התנשקה בפעם הראשונה לא הייתי שם. וכמה שזה יישמע כלום ושום דבר, היא סיפרה לי רק למחרת. זה ביאס אותי. אבל היום אני מסתכלת על זה, ואומרת: 'נו, אז מה?' וגם היא חושבת: 'נו אז מה', ואפילו צוחקת על זה. בטח בשביל מה שאנחנו עושים".
ראית את הסדרה "טהרן"?
"כן, אבל המציאות שלנו עולה על הסדרה. התפקיד שלי זה לא מה שניב סולטן עושה, הוא הרבה יותר".
מה, ג'יימס בונד?
"זה רק פאן. הייתי שמחה לקבל את הגאדג'טים שלו, לחיות במלונות, ללבוש את החליפות היוקרתיות, אבל זה לא החיים שלנו. יש מצבים שבמשך כל השבוע אני מסתובבת באתרים יפהפיים, עם החליפות הכי יפות, והסיפור הכי נוצץ, ואז חוזרת הביתה ומה שמחכה לי זה כביסות, בישולים לשבת, חוויות וסיפורים שהילדים רוצים לספר לי, ומשימות שהשארתי לבעלי ולא נעשו.
"מאוד חשוב לי שהקוראים יבינו שלא ישבה מולך וונדר-וומן עם כנפיים, אלא מישהי שיש לה כל מיני יכולות, לצד היותה אדם רגיל שמנהל חיים. אמא, רעיה, חברה, בת, וגם קצ"אית גאה מאוד, ושכל הדבר הזה יכול להתקיים יחד. זה לא או-או".
עכשיו תגידי לי: הילדה חזרה מבית ספר, עיצבנה אותך. את נוזפת בה, מעלה טונים, ואז צריכה לעשות שיחה עם סוכן, הכי רגוע בעולם. מה קורה?
"למה שלא תשאלי אותי על זה שאני מסיימת שיחה עם סוכן, בנושא מאוד מסוים, מטפלת במשבר, עוסקת במה שאני עוסקת, ואז מנתקת, ועושה שיחה לסוכן הבא, שם אני מישהי אחרת, עם סיפור אחר, מנהלת אירוע אחר? מעברים זה חלק מהחיים שלנו. לכן הקצ"אים הם אנשים מאוד גמישים. שנייה לפני כל שיחה, אני מזכירה לעצמי מי אני. בסוף, אני ג'".
קורה שאת חוזרת הביתה ממבצע מרהיב ודמיוני כמו שאת אוהבת להגיד, ומוצאת שמטרידים אותך בשטויות?
"בהחלט. אני חוזרת הביתה למיליון הודעות שהשאירו, ואז אומרת: 'נו באמת, איפה אני ואיפה הם. בשביל זה חזרתי מהאולימפוס?' עם השנים הבנתי שבסוף, אנחנו במוסד עושים את מה שאנחנו עושים, לא בשביל להיות במלונות, אלא כדי שהילדה שלך תוכל לקטר על בית הספר, ובשביל לאפשר לכולם את היומיום".
מה את מתכננת בהמשך? אולי להיות ראש המוסד?
"אני רוצה להיות שגרירת ישראל באיראן. אנחנו עובדים על זה, שזה יקרה".
