במרוצת השבוע האחרון נרשמה נסיגה משמעותית ומצערת ביחסי ישראל-מצרים. קהיר אמנם נמנעת מזה עשורים, גם במשברי עבר (דוגמת מבצע "עופרת יצוקה") מלחצות את "הקו האדום" של הקפאת או שבירת הסכם השלום, אך שבה ומוכיחה כי בידיה סל כלים נרחב כדי לגבות מחיר מישראל. עתה, לשיטת הנשיא א-סיסי, פעילות צה"ל ברפיח מערערת את היציבות האזורית ומאיימת על ביטחונה הלאומי של מצרים, בראש ובראשונה נוכח חשש מנחשול פליטים פלסטיני שינהר לעבר סיני (כבר עתה מדובר על למעלה מ-70 אלף פליטים פלסטינים בחצי האי). בנוסף, סופגים בקהיר ביקורת גוברת בזירת הפנים נוכח עמדתו האוהדת של המשטר כלפי ישראל מאז פרוץ המלחמה.
אכן, המצרים קידמו בעבר צעדי מחאה סימליים כלפי ישראל דוגמת הורדת דרג הנציג בשגרירות בתל-אביב, אך ההיבט הייחודי המטריד בעת הזו טמון בעומקם והיקפם של שורת הצעדים המסתמנים מצד שכנתנו מדרום; ראשית, התייצבות ראשונה מסוגה כצד להליך המשפטי המתנהל בביה"ד הבינ"ל לצדק בהאג (ICJ) לצידה של דרום-אפריקה, פטרוניתו הפוליטית של חמאס בזירה הבינ"ל; שנית, סגירת מעבר רפיח מהצד המצרי באופן המונע תנועת סחורות ואדם מהרצועה ואליה, באופן המכביד את הנטל ההומניטרי (הכבד ממילא) המושת על ישראל כלכלית, משפטית וצבאית לאספקת צרכיו של הציבור ברצועה; ושלישית, קהיר בוחנת את הורדת רף היחסים הדיפלומטי בין המדינות.
צה"ל אמנם הכריז כי יצא למבצע ברפיח בתיאום טקטי למול צבא מצרים, אך מנגד נראה כי בקומה המערכתית, ממשלת ישראל כך מסתמן, לא היטיבה לתאם את הפעילות ברפיח למול ארמון הנשיאות איתחאדיה בקהיר, כפי שגם בוושינגטון עודנה נרשמת מוטרדות ביחס לפעולה בדרום הרצועה. לא מן הנמנע, אם כן, כי הדינאמיקה השלילית בין המדינות מעידה שוב על תפיסת מציאות בעייתית והערכת חסר ישראלית ביחס לתגובה המצרית לפעילות ברפיח, שעשויה אף להיתפס כהפרה ישראלית של הנספח הצבאי להסכם השלום (צה"ל מוגבל בהיקף סדר הכוחות המותר ברצועה בת 3 ק"מ בשטחנו הסמוכה לגבול, המכונה אזור D).
ההפתעה שבה נתקבלו בירושלים שורת הצעדים האנטי-ישראליים מעידה על הקשית הצרה דרכה ישראל מתבוננת על השכנה מדרום בשנים האחרונות, קרי דרך עיניהם של מנגנוני הביטחון וצבא מצרים, לאור הדיאלוג הפורה והעשיר עימם, שתורם רבות לביטחון שתי המדינות ובשלל היבטים. אך בדומה להטיות מהן סובל הממסד הביטחוני הישראלי ביחס לאויבנו, כפי שחווינו לאחרונה, אפשר ויש גם מקום לבחון שמא אנו לא ממסגרים עצמנו לדעת ביחס לעומק וטיב השלום עם מצרים, בהיבטים החורגים מהמגרש הביטחוני גרידא.
כך או אחרת, התמונה המסתמנת, אם כן, עגומה למדי: קו ישיר מחבר בין השיתוק האסטרטגי המתמשך ממנו סובלת ממשלת ישראל בהימנעותה מגיבוש מנגנון הסיום למלחמה, לבין המשבר המעמיק ביחסים עם שותפתנו להסכם השלום, המהווה מושכלת-יסוד איתנה ויציבה בתפיסת הביטחון הישראלית זה יובל שנים בקירוב.
אבי כאלובפועל, הידרדרות ביחסינו עם מצרים עשויה להשפיע על היבטים חיוניים לעתידנו, דוגמת תפיסת הנכסיות הישראלית בארה"ב ובאזור, ערב הכשרת לבבות סעודית לנורמליזציה, בהובלת ממשל ביידן; ובטווח הקצר יותר, הרעה ביחסים עם קהיר דינה הישיר הרעה בתנאי הכניסה חזרה למו"מ להשבת חטופינו, הסובל ממילא מקשיים כרוניים, פוליטיים ומובנים בו.
הגעה להבנות מהירות עם וושינגטון וקהיר ביחס לתוחלות ומסגור הפעולה ברפיח (דוגמת מגעיו של השר גנץ עם היועץ האמריקני לביטחון לאומי סאליבן) יסייעו לא רק ביצירת בהירות אסטרטגית ליעדי המלחמה והיום שאחרי, אלא - ובעיקר - בשימור אינטרסי היסוד הלאומיים והביטחוניים של מדינת ישראל במזרח התיכון ומעבר לו.
פורסם לראשונה: 00:00, 16.05.24
