בדיעבד, קיים קונצנזוס כי חוסר היכולת הרעיוני להעביר ביקורת על מערכת הביטחון בשנים שקדמו לטבח 7 באוקטובר היה בעוכריו של הציבור הישראלי. כל שאלה לקצין בכיר, כל תרעומת על החלטה צבאית, ישר קוטלגו תחת הביקורת סותמת הפיות של “סכנה לביטחון המדינה”. חוסר היכולת להקשיב לביקורת על מערכת הביטחון או לשאול שאלות קשות את אותה מערכת - תרם לא רק לניוונה ולהומוגניות מחשבתית, אלא גם לכוח בלתי מוגבל שהפך את המערכת לכזו שלא פעם בעורמה ובפוליטיקה מניפולטיבית עיצבה את המציאות הישראלית שאינה ביטחונית בתירוצים ביטחוניים.
לאחר הטבח, הדברים נהיו בהירים יותר. בראייה לאחור, מערכת הביטחון הישראלית נתנה גיבוי לכל מהלך מופקר ביטחונית, לא משנה אם קידמה אותו ממשלת ימין או שמאל: הסכמי אוסלו, הנסיגה מלבנון, ההתנתקות, עסקת שליט ואפילו הסכם הגז עם לבנון - אין אירוע מופקר מבחינה ביטחונית ומדינית שלא קיבל אישור מבכירי מערכת הביטחון הישראלית, תוך כדי שאלו ממשיכים ליהנות מיוקרה ציבורית לא בצדק.
שר הביטחון גלנט חזר אתמול על כל הטעויות האפשרויות בהן חטאה מערכת הביטחון בעבר, טעויות שהובילו אותנו ל-7 באוקטובר: “ישות פלסטינית לא עוינת” נשמע כמו רבין ופרס באוסלו; האמירה על כך ששליטה בעזה תעלה במחיר גבוה של דמים וכסף מזכירה את השנים בהן אמרו שאם ניכנס לעזה ייהרגו חיילים. אז לא נכנסנו לעזה ומה קרה? נרצחו מעל ל-1,100 אזרחים, וכן, נהרגו גם חיילים; אמירה נוספת של גלנט לפיה סוף המעשה הצבאי הוא במעשה מדיני הייתה נכונה, אילולא היה עוסק שר הביטחון במעשה המדיני מהימים הראשונים למלחמה - אז לקח לעצמו צוות חשיבה המורכב גם מיוצאי המכון למחקרי ביטחון לאומי כדי שיעסקו בשאלת היום שאחרי.
ויותר מזה. כל מי שנחרד מהמחשבה שיהיה 7 באוקטובר נוסף, צריך לחוש חרדה נוספת לאחר הנאום של שר הביטחון. אם עד הטבח כל ביקורת על מערכת הביטחון הייתה נחשבת לסכנה לביטחון ישראל, הרי שמנאום גלנט מתקבלת תמונה אחרת: הרעיונות בהם מחזיקה מערכת הביטחון של ישראל תחת גלנט הם סכנה לביטחון ישראל. ויש אולי דבר נוסף שהופך את הדברים של גלנט לחמורים עוד יותר - האפשרות שהוא אומר אותם לאחר שזה מה ששמע ממערכת הביטחון. ממי שאמורים להיות כפופים לו, אך אולי מכופפים אותו.
אותו גלנט שבבחירות ובאמירות שלו הצליח להבעיר את רחובות ישראל, נחרד היום מהמחשבה של ממשל צבאי על קבוצת אנשים שייעודם בחיים הוא רצח יהודים
גלנט, עושה רושם, אינו ניחן באומץ רב. את המלחמה שלו הוא בוחר למקד בנתניהו - אירוע מוכר, נפוץ וארוך שנים. עשו זאת רבים לפניו ויעשו זאת גם אחריו. הוא חסר ייחודיות, יצירתיות וכאמור אומץ - אותם אלמנטים שחסרים גם במלחמה בעזה ובצפון - לא לחיילים, לבכירים. במלחמה מול נתניהו זה סיכון שאפשר לקחת, ואפילו את זה אינו עושה לבד אלא כבא כוחו של גנץ. מילא נתניהו. במלחמה הקיומית של ישראל אין לנו את הפריבילגיה לשר ביטחון שעוסק בקידום יוזמות מדיניות לעזה כשברור לכולם שלא רק שטרם הושג הניצחון הצבאי, אלא שגלנט אוחז במדיניות שמובילה את ישראל לתבוסה צבאית ומדינית.
נוה דרומיצילום: איליה מלניקובאותו גלנט שבבחירות ובאמירות שלו הצליח להבעיר את רחובות ישראל ברפורמה המשפטית והחריף את המאבק והאלימות של מתנגדי הרפורמה, נחרד היום מהמחשבה של ממשל צבאי על קבוצת אנשים שייעודם בחיים הוא רצח יהודים. הרעיון ה”אוסלואידי” שגלנט מציע הוא האסון הבא, וכשזה יקרה הוא לא יוכל להאשים את גיוס החרדים, את נתניהו או את תומכי הרפורמה המשפטית - אלא רק את עצמו.
פורסם לראשונה: 00:00, 16.05.24
