כמעט שמונה חודשים חלפו מתחילת המלחמה, שבתחילתה עוד היינו תמימים. הנחנו ששום דבר לא יכול להיות כשהיה. ששינויים דרסטיים צפויים לחברה הישראלית. אבל בעצם, בפוליטיקה עולם כמנהגו נוהג. ראש הממשלה מבשל תרגיל ליו"ר המחנה הממלכתי בני גנץ בדמות חוק גיוס לא רלוונטי לימים שאחרי 7 באוקטובר, המפלגות החרדיות מנסות לתפור פויילישטיק שלא יחזיק עד קריאה שנייה ושלישית בכנסת בשביל שבג"ץ יירד להן מהגב, ואנחנו? משפחות המילואימניקים ימשיכו לסחוב את האלונקה הכבדה כל כך של נטל הביטחון. ההורים לחיילים בסדיר ובמילואים יישארו ערים בלילות בפחד אימים מהדפיקה בדלת. הקרע בין הציבור המשרת לזה שאיננו ילך ויגדל. הכעס ילך ויתפח. המציאות, כהרגלה, תתפוצץ לנו בפנים. שוב.
1 צפייה בגלריה
תיעוד מפעילות כוחות צה"ל ברצועת עזה
תיעוד מפעילות כוחות צה"ל ברצועת עזה
כוחות צה"ל ברצועה
(צילום: דובר צה"ל)
אם בראשית הלחימה תחושת הדחיפות והשליחות איפשרה להדחיק את גודל הקושי וההקרבה, עכשיו המצב שונה בתכלית. רוב המילואימניקים הקרביים כבר נקראו לסבב ב' וחלקם אף לסבב ג' של לחימה. כולם יודעים שאין טעם לספור סבבים, כי גם צה"ל אומר למילואימניקים שבשנים הקרובות הם יידרשו לחודשים ארוכים בכל שנה. תחושת התסכול מתעצמת כשהמדינה לא מנסה להעניק פתרונות אמיתיים למחסור בחיילים, אלא רק לשרוד פוליטית את היום הבא. הדשדוש בצפון ובדרום, היעדר כל אופק ותחושת השקיפות הופכים את נכס המילואים לשחוק עד דק. מלחמת הקיום הפכה למלחמת התשה.
סקר מקיף חדש, שבדק את העמדות סביב חוק הגיוס בימים הקשים הללו, מלמד שהסבלנות נגמרה מזמן – הפערים בנושא בין ציבור המשרתים לאוכלוסייה הכללית היהודית זעירים עד בלתי קיימים. רובם נגד הסדר שבמסגרתו יינתן פטור מגיוס תמורת הפסקת מימון הישיבות. מבחינתם זה לא מספיק, רק סנקציות אישיות יעזרו: 76 אחוז בעד ענישה משמעותית למי שימשיך לסרב להתגייס אחרי המלחמה.
76% מהציבור סבור שאי-גיוס חרדים עלול לפגוע במוטיבציה. הפעילות בעזה
(צילום: דובר צה"ל )

YA-1705-MS-sroor-i-1
51 אחוז מקהילת המשרתים ו-49 אחוז מהציבור הכללי חושבים שצריך להאריך את השירות הסדיר ושירות המילואים בשל צרכי הביטחון, אבל אי אפשר לעשות זאת במקביל לחוק שיעניק פטור לחרדים. בנוסף, 76 אחוז מהציבור היהודי חושבים כי ההחלטה לא לגייס חרדים עלולה לפגוע במוטיבציה של אחרים לשרת, ו-58 אחוז מכלל המשרתים הגדירו את עול השירות בסדיר ומילואים ככבד או כבד מאוד.
"הניתוק המוחלט של הממשלה מהמציאות של משרתות ומשרתי המילואים בתחום השוויון בנטל חוצה כל גבול הגיוני", אמר אורי קידר, מנכ"ל "ישראל חופשית" שהזמינה את הסקר, ומי שבעצמו שב לאחרונה מ-156 ימי מילואים כשריונר. "במקום להבין שאסור לחזור לקומבינות, אנחנו מקבלים שוב ניסיון עבש למחזר פשרות עקומות שנכשלו בעבר. זה לא יעבור, ואני מקווה שהממשלה תתאפס על עצמה בלי להעמיד את החברה הישראלית במבחן מיותר ללכידות שכל כך חשובה לנו".
YA-1705-MS-sroor-i-2
בינתיים, בעורף, המחירים הולכים ומצטברים. יניב, בן זוגה של מיכל ברקאי ברודי (42) מירושלים בדיוק מסיים בימים אלה את סבב המילואים השני שלו. לסבב הראשון יצא ב-7 באוקטובר, כשהיא מטפלת בשני פעוטות ובהיריון מתקדם. הוא שב הביתה רגע לפני לידת בנו השלישי ואז נקרא שוב למשימה. מיכל, יזמת לקידום נשים, אשת חינוך ומרצה, מצאה את עצמה מתמרנת בקושי ובמקביל מנסה להשאיר את העסק שלה בחיים.
"בתחילת המלחמה הילדים ואני הפכנו לנוודים כי אין לנו ממ"ד ובחודש וחצי עברנו שש דירות", היא סיפרה. "פתאום לא זיהיתי את עצמי. הפכתי למישהי אחרת. מאישה עצמאית עם עסק משגשג הפכתי לאמא במשרה מלאה שעסוקה מאה אחוז מהזמן בילדים.
YA-1705-MS-sroor-i-3
"גם הגוף שילם מחיר - היו לי אבנים בכיס המרה, קשיים עם ההיריון, ולא יכולתי לטפל בעצמי. מעגלי הפגיעה הם בלתי נגמרים, אבל הכאב הכי גדול היה שהרגשתי שקופה. איך אני, האישה שמגייסת מיליונים בחו"ל, זו שעושה קריירה, פתאום הופכת לאישה הקטנה בבית? זה היה משבר זהותי עמוק וקשה".
לדבריה, "בסוף אי-אפשר לחיות על עזרה של אחרים. כמה אפשר להישען ולהיתמך בשביל לחיות את החיים הרגילים שלנו? זו חוויה מאוד קשה. אני חזרתי לעבוד כשיניב בסבב ב' ולא האמנתי שאנחנו שוב בסרט הזה".
מיכל כתבה פוסט על הקושי של נשות המילואים שהפך לוויראלי. היא יצרה את ההאשטג #מתמרנות, שאותו מוסיפות נשים מכל הארץ לפוסטים שעוסקים בנושא. "הפוסטים של המתמרנות נולדו מהצורך להנכיח את הקושי, את ההתמודדות אבל גם את העוצמה. לצערי, אין פה שותפות של כל החברה הישראלית וזה מעצים את התסכול.
"התחושה היא שהשגרה חזרה ואנשים מעדיפים לא להסתכל בעיניים של משפחות החטופים, של המפונים, וגם שלנו – משפחות המילואים. אנשים לא מרגישים את גודל האירוע שאנחנו בתוכו, ואני רוצה להעיר את הציבור.
"אני רואה את חוק הגיוס שהממשלה רוצה להביא ופשוט מתוסכלת. זה לא ייתכן. הציבור החרדי יקר לי, ולמרות שאני מבית חילוני ושמאלני תמיד הרגשתי שאני מייצגת את הקול שלהם בדיונים מול הבייס שלי. אבל הגיעו מים עד נפש. לצערי הם לא מתחילים לקלוט מה המשמעות של אזרחות – לא בנשיאת העול ולא ברוממות הרוח. כשאתה לא נותן למדינה, אתה גם לא אוהב אותה באותו אופן ולא קשור אליה באותו אופן. נוצר פה ניכור שכולנו נשלם עליו ביוקר. לא נוכל להתקיים כחברה אם לא נתמודד באמת ובכנות עם אתגר הגיוס".
גם ספיר לוי רביב (30) מעמק חפר מנסה לתמרן בין בית, קריירה ובן זוג שמשרת כמ"פ שריון במילואים. "אביתר היה בעזה ארבעה חודשים, במהלכם הוא יצא אולי ארבע פעמים הביתה. מאז הוא כל הזמן בא והולך, וכמובן שקיבלנו צו ליולי-אוגוסט – הזמן הכי קשוח בשנה", היא סיפרה. "לסבבים הבאים אנחנו אולי מגיעות יותר מוכנות טכנית, אבל עם הרבה פחות סבלנות. יש גבול כמה עזרה אפשר לבקש. רק המחשבה על קיץ שלם לבד, כשממילא אין מסגרות, פשוט מייאשת. והידיעה שזה לא הסוף ויש עוד סבבים באופק מרסקת".
כשאני מזכירה את חוק הגיוס, ספיר נאנחה. "האמת היא שאני פשוט מאוד עצבנית. זה לא הוגן ולא סביר. לפעמים אני חושבת מה היה קורה אם נעזוב לחו"ל לכמה שנים ונחיה לנו בשקט, אבל בסוף אנחנו פה כי זה הבית שלנו ואנחנו מוכנים להילחם עליו.
"מי שלא משרת לא מבין שההקרבה היא קודם כל נפשית. זה קושי שלא מתרגלים אליו והוא רק מתעצם. כל מי שחושב שמענק כספי פותר את האתגר הזה לא מבין כלום. חוץ מזה, גם אם הייתי רוצה להשקיע את כל הכסף בחופשה מפנקת בחו"ל למשל, אין טעם לתכנן אותה. כשכל רגע אפשר לקרוא לך שוב – תוכניות הופכות ללא רלוונטיות".
גם במערכי התמיכה האזרחיים מזהים את השחיקה. אם לפני המלחמה היו כ-3,000 עד 5,000 מילואימניקים מגויסים, היום מדברים על מספרים של פי עשרה או יותר בכל רגע נתון. "אנחנו במציאות חדשה", אמרה חברת הכנסת לשעבר רחל עזריה, יוזמת ומנכ"לית "העוגן למשפחות המילואים". "המתנדבים שזינקו בהתחלה מתוך הזדהות רגשית עזבו, כי הם באו למצב חירום. עכשיו אנחנו מבינות שצריך לייצר מערך עם מתנדבים קבועים שמובנים במערך מאורגן עם המדינה, ולא להישען על ספונטניות.
"זיהינו אוכלוסיות שנמצאות יותר במצוקה – כמו נשים בהיריון ואחרי לידה", הוסיפה. "לצערנו בקצוות פגשנו גם מקרים של דיכאונות ואובדנות. בסוף, בסבבים הנוספים, הקושי הכי גדול הוא רגשי: הקושי בזוגיות, הרגרסיה של הילדים, ותחושת הבדידות מול החברה. זה כבר לא 'כולנו בסירה אחת' אלא התמודדות אישית של כל משפחה. לפני כל סבב ממש רואים את הפחד אצל הנשים: איך אני אעבור את זה הפעם? תחושה קשה שהכל נשמט שוב ופשוט נגמרו המשאבים. כארגון סיוע, חשוב לנו להבהיר שאנחנו פה לטווח ארוך".
מאבקי הכוח בין שר הביטחון, ראש הממשלה והמחנה הממלכתי הם מסך עשן פוליטי. במקום לקבל החלטות, עסוקים בדחיית הקץ. כל סוגיה קריטית – מהשליטה בעזה, דרך עתיד הצפון ועד ההתמודדות עם מחסור בחיילים, מתמסמסת שוב ושוב. בשעה שבה נדרשת יותר מכל מנהיגות אמיצה שמוכנה להכניס את הידיים לבוץ ולייצר פתרונות, קיבלנו חבורה שהמומחיות שלה היא טריקים ושטיקים. בינתיים הפראיירים לא מתחלפים. הם רק מתים.
פורסם לראשונה: 00:00, 17.05.24