התכנסנו בערב חג העצמאות, קבוצה של חברים ותיקים, לארוחת ערב חגיגית. האוכל היה מצוין, היין היה טוב, ואנחנו היינו עצובים. השיחה אמנם קלחה. כולנו יותר מדי מיומנים בסמול-טוק מלתת למועקה שבליבנו לעצור את לשוננו. אבל הייאוש עטף אותנו בשמיכה עבה וקודרת. אף אחד לא ראה מוצא. אחד החברים שניסה להציל את הערב, שאל, אולי מישהו יכול להגיד משהו אופטימי, איזושהי תקווה? משהו?
פתחתי בתיאור המדכדך הזה כי אני קורא כל הזמן על המחיר הכבד שדורש חמאס עבור שחרור החטופים. הפסקת המלחמה. בפחות מזה הוא לא יסתפק. וממעמקי הייאוש סביב שולחן החג, אני תמה אם זה מחיר או פרס. האם לא ברור לכל עין ריאלית שהעם הזה זקוק להפסקה דחופה של המלחמה? לא בשביל סינוואר, בשבילנו.
האם לא ברור שהגיע זמן השיקום הפנימי, לפני שכל מי שיכול, יעזוב את הארץ האהובה והקשה הזו? לפני שילדינו יאבדו תקווה לחיות פה?
אחרי כמעט שנה של מהפכה מטלטלת ומחאה בועטת, ושבעה חודשים של מלחמה איומה, שהתחילה בתבוסה צבאית ונמשכת אל מפולת מדינית ומוסרית, אנחנו כל כך משוועים לשקט, זקוקים לנחמה. האם לא ברור שהגיע זמן השיקום הפנימי, לפני שכל מי שיכול, יעזוב את הארץ האהובה והקשה הזו? לפני שילדינו יאבדו תקווה לחיות פה? מה עובר על הנהגת המדינה? היא באמת לא רואה את גודל המשבר? רפיח עכשיו, זה מה שישנה את המשוואה? אותם גדודי חמאס בודדים שנותרו, ושכל מי שעיניו בראשו מגחך נוכח הצבתם כיעד שיסמן את הניצחון? ועוד המוחלט?
אני לא איש צבא, אבל נדמה לי שבקבינט המלחמה רואים את המהלכים הצבאיים הדרושים בחזית, ופחות את המשבר בעורף. ומה שיותר מתסכל, הם גם כבולים במחויבויות פוליטיות כמו חשש מתגובת הבייס, מה יקרה אם הממשלה תיפול, מה יעשה בן גביר ואיך נתגבר על חוק הגיוס. אני לא מזלזל בכל אלו, שבימים רגילים הם מה שקרוי פוליטיקה, והרי זו היא הטקטיקה שמארגנת את ההליך הדמוקרטי. אבל אנחנו לא בימים רגילים. אנחנו רגע לפני הנפילה הגדולה.
מניין בא העיוורון הנורא הזה? איך יכול להיות שהפוליטיקאים הכל כך מיומנים לא שמים לב? ומה שיותר מדאיג, איך זה שהציבור הרחב אינו כופה עליהם לסיים את המלחמה כאן ועכשיו?
בין המשתתפים בארוחה היינו גם שלושה עיתונאים, ואני חושב שחלק מהתשובה נעוצה במחדל ענק שלנו. הכתבים, השדרנים, המנחים והפרשנים. מעלנו בתפקידנו, בכך שנמנענו מלהביא את המידע הבסיסי על מה שעובר על הצד השני במלחמה. כל כך הזדעזענו מהטבח הנורא ב-7 באוקטובר, שעצמנו עין ממה שקרה אחר כך בעזה. יצר הנקמה האנושי והמובן, עיוור אותנו וגרם לנו להשלים, לעיתים אפילו לעודד, את הפגיעה הנוראה בשני מיליון ו-200 אלף בני אדם. הרס בתיהם, הרעבת ילדיהם, פגיעה אנושה בחייהם. כדי להלבין את מחדלנו נתנו לאמירה האומללה, "אין בלתי מעורבים בעזה", לעבור לידנו בשקט. הפכנו אזרחים ובהם ילדים קטנים, לטרוריסטים, והתרנו את דמם של כל אזרחי עזה. את המחאה בעולם נגד מעשינו הפכנו לאנטישמיות, כאילו להתנגד לפגיעה באוכלוסייה אזרחית, שווה לעלילות הדם ההיסטוריות של אירופה.
בכך חטאנו לא רק לפלסטינים אלא גם לעצמנו. העדפנו לרצות את הבייס שלנו, שקוראים לו רייטינג. התוצאה הייתה, שבמודע או שלא, המרנו את הצדק של הצד שלנו, בצדקנות עיוורת שמוחקת את האחר.
זה פוגע בנו. לא רק בהם. המדינה במשבר הכי גדול שלה אי פעם. בלי שנראה אותם, לא נצליח לראות אותנו. לא נצליח להחלים.
פורסם לראשונה: 00:00, 17.05.24
