"אם לא הייתי כבר מוכר בזכות הפרסומים עליי, יכול להיות שהייתי מגיע הביתה לחופשה מעזה, יוצא לשבת עם חברים, פתאום היה ניגש אלינו השוטר הלא-נכון, והדברים היו יכולים להידרדר במהירות; עצבים, טייזר, אזיקים, מעצר, אלימות", אומר סגן טשאגר טוואבה מגדוד 13 של גולני, "ואז מה החברה הייתה אומרת? 'עוד אתיופי שהתפרע'. הדברים האלה עוברים בראש, בטח. לפעמים כשאחי הקטן יוצא מהבית אני אומר לו 'תיזהר', ולצערי אני מתכוון ל'תיזהר מהמשטרה'. אי-אפשר להכחיש את הדבר הזה".
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
בפברואר שודר ב"עובדה" סרטה של חן ליברמן שתיאר את הקרב שהתרחש ב-7 באוקטובר במוצב פגה שליד בארי והפך את טשאגר טוואבה בן ה-23 לגיבור לאומי, ולא פחות מכך, לסמל ומודל עבור עדה שלמה. האם אפשר לדמיין חייל, גיבור יותר או פחות, מכל מגזר אחר בחברה הישראלית שחושש לצאת לבלות בחופשה, שמא יירה בו שוטר? כנראה שלא. הפריבילגיה הזו שמורה בעיקר ליוצאי אתיופיה.
זה לא דמיון פרוע או פרנויה של מי שהיה יותר מדי זמן בעזה. באפריל 2015 פורסם סרטון המתעד תקרית שבה נראו שוטר יס"מ ומתנדב מכים את דמאס פיקדה, חייל ממוצא אתיופי, על לא עוול בכפו. ואחר כך עוד עוצרים אותו בגין תקיפת שוטרים. התקיפה תועדה במצלמת אבטחה והציתה את מחאת יוצאי אתיופיה ב-2015.
21 חיילים, מהן חיילת אחת, מקרב יוצאי אתיופיה נהרגו במלחמת חרבות ברזל - שיעורם מקרב הנופלים כפול משיעורם באוכלוסייה. המספר הגבוה לצד סיפורי גבורה עילאית כמו של טשאגר טוואבה וגטנט וובה בן ה-36 - שתואר על ידי חבריו בכתבתו של ישראל רוזנר ב"המקור" כשילוב חד-פעמי בין רמבו למקגייוור - ולא פחות מכך, החשיפה לכמות הלוחמים והקצינים בני העדה שמשרתים ביחידות המובחרות ביותר בצה"ל, תפסו את תשומת הלב הציבורית וגרמו לגל של אהבה והערכה לבני העדה, ובעיקר לתקווה זהירה שאולי מדובר בתחילתו של שינוי ותיקון ביחס המחפיר - כן, מחפיר - של מדינת ישראל כלפיהם, הנמשך מיום הקמתה ועד ליום עצמאותה ה-76. גם מהתקופות הכי רעות יכולים לצאת דברים טובים. נקווה שזה יהיה אחד מהם. האפשרות האחרת, שהכל ימשיך להיות כשהיה, איומה ונוראה.
"אני באמת מקווה שאחרי המלחמה הנוראה הזו יבוא שינוי", אומר טוואבה, "שיבינו שהמדינה הזו חשובה לנו לא פחות מלכל ציבור אחר. הלוואי שזה ייכנס לאנשים לראש - בעיקר לאנשים ברשויות האכיפה, וגם בבריאות, בחינוך, בתעסוקה. הלוואי שהנופלים שלנו לא נפלו לשווא. תחשוב מה ירגישו משפחות הנופלים מבני העדה - ולא רק הן, גם הדורות הבאים של המתגייסים - אם בסוף המלחמה הכל יהיה אותו דבר, כמו קודם. רק זה לבד אמור להדליק נורה אדומה".
נורה אדומה ענקית שכזו אמורה הייתה להידלק בעקבות סיפורו של סמ"ר אסצ'אלו סמה בן ה-20 מפתח-תקווה, לוחם בגדוד 932 של חטיבת הנח"ל, שמת מפצעיו בתחילת דצמבר 23', שלושה שבועות לאחר שנפצע בקרב בצפון רצועת עזה. לפני 15 שנה הגיע אסצ'אלו (אלי) ליום הראשון בכיתה א' בבית הספר הממ"ד מורשה בפתח-תקווה, אבל בית הספר סירב להכניס אותו וילדים אתיופים אחרים. הם לא היו מספיק יהודים בשביל בית הספר. בשביל להילחם ולמות, זה כנראה מספיק. "אני רוצה להיות כמו כל האחרים", אמר אז אלי בן השש בדמעות. ילד אחר היה כנראה גדל בתחושת ניכור וזעם, אסצ'אלו - שסיפורו מסמל בצורה כואבת את האטימות וכפיות הטובה של מדינת ישראל - כנראה היה עשוי מחומר אחר.
ולא רק הוא. בקרב בנות ובני העדה ששוחחנו איתם, אף אחד לא היה מופתע מרמת ההקרבה וההתגייסות של הצעירים. קצת קשה ליישב את הדיסוננס בין האפליה והגזענות שחווים בנות ובני העדה לבין רמות ההתגייסות והמסירות. אחת מהסיבות למספר הנופלים היא נתוני הגיוס הגבוהים של צעירות וצעירי העדה, כפי שעולה ממרכז הנתונים של הכנסת: מקרב כלל מחויבי הגיוס שנולדו ב-2002 התגייסו כ-67 אחוזים - מקרב יוצאי אתיופיה באותה שכבת גיל התגייסו כ-93 אחוזים. גם אצל הנשים קיים פער גדול: בשנתון המדובר התגייסו כ-55 אחוזים מהנשים, אבל שיעור הגיוס בקרב יוצאות אתיופיה היה 67 אחוזים. ונתון מעניין נוסף: מתוך 120 החיילים שקיבלו את אות מצטיין הנשיא ביום העצמאות אחרון, עשרה היו בני העדה - 8% מכלל המצטיינים.
סמ"ר אוריה איימלק גושן ז"ל היה לוחם בסיירת גבעתי שנפל בהיתקלות עם מחבלים בחאן-יונס בינואר. לפני שנפל שלח וידיאו-צוואה לחבר - "לא לדאוג לי", אמר, "אני רוצה שתחייכו, הכי חשוב לחייך - חיוך זה הכוח שלנו".
יפית גושן, אמא של אוריה, מספרת על ילד נהדר, מדריך בבני עקיבא, מתנדב עם ילדים עם צרכים מיוחדים. ילד חכם ומוכשר שהיה יכול ללכת ל-8200 אבל העדיף להיות קרבי, שהיה מהראשונים שהגיעו לקיבוץ נחל עוז לאחר הטבח. הוריו, יפית ואיוב, עלו שניהם ברגל דרך סודן בעליות הראשונות. יפית איבדה את אחותה בדרך. "זה דבר שדובר בבית, והשפיע מאוד על אוריה. היה מאוד גאה בהיסטוריה שלו. זכינו לגדל אותו 21 שנה וחמישה חודשים", אומרת יפית. "כל רגע איתו היה בשמחה, ילד חיובי מלא אנרגיה שרצה לשנות את העולם".
סגן טשאגר טוואבה, מפקד בגולני, שהופיע בכתבה ב"עובדה" "אנשים עוצרים אותי ברחוב, אומרים תודה. פתאום ראו מישהו מהקהילה מתפקד בסיטואציות לא נתפסות. אני לא רואה את עצמי כמי שיצא גיבור בפן האישי, אלא כמי שמייצג עדה שלמה"
איך הוא חי עם הדיסוננס בין המסירות שלו לגזענות וההפקרות של המדינה?
"זה לא מנותק. אוריה היה בהפגנות סביבו מותו של סלומון טקה ז"ל (צעיר שנורה מירי שוטר - ד.פ) ובהפגנות של צדק לרפאל אדנה ז"ל (ילד בן ארבע שמת מפגיעת רכב), היה חשוב לו למחות נגד שיטור היתר והאלימות נגד יוצאי אתיופיה, היה לו מאוד חשוב להילחם נגד הגזענות, אבל הוא עשה את ההפרדה - צריך למחות, אבל גם לעשות טוב. הוא לקח את זה למקום חיובי, לא למקום של כעס וחוסר מוטיבציה. להגיד - אם המדינה מתנהגת ככה אל האחים שלי, אני לא מתגייס - זה לא היה הדיבור שלו בכלל. אמר שצריך לפעול לשוויון - אבל חובה גם להגן על המדינה".
גושן לא לבד. הורים שכולים ואחיות שכולות ששוחחנו איתם מתארים עוד ועוד סיפורים על צעירים חדורי מוטיבציה ומלאי אידיאלים שלא נתנו למדינה להרוס להם את האהבה אליה.
לאה מהרי, אחותו של קאלקידן מהרי ז"ל, קמה לא מזמן מהשבעה על אחיה, לוחם בחטיבת כרמלי שנהרג ערב חג שני של פסח בעזה מירי בשוגג של טנק לעבר המבנה שבו שהה. אחד מעשרה אחים. קאלקידן בן ה-37 עלה לישראל בגיל 18 כדי להתגייס. אחרי הצבא עבד כמאבטח עד שמצא עבודה כנהג אוטובוס. "הוא היה אתיופי אותנטי שעוד לא התקלקל מהתרבות הישראלית", היא אומרת בחיוך עצוב. "כל הזמן צחק עלינו שהתקלקלנו". לפני הכניסה לעזה עוד הספיק להציע נישואים לחברתו.
כפיות הטובה מצד המדינה לא הפריעה לו?
"זה החינוך והערכים שלנו. זאת המדינה שההורים שלנו חלמו עליה. אין לנו ארץ אחרת, אם לא נילחם עליה, למה באנו? יש כעס, אבל הכעס הוא על המערכת, על מה שהצעירים עוברים - אבל ברגע שמתגייסים, הם כל כולם שם".
מבין הנופלים בני העדה, היו גם שניים שתרמו את איבריהם לאחר המוות והצילו חיים. ליבו, ריאותיו, הכבד והכליות של סמ"ר עלמנאו עמנואל פלקה ז"ל בן ה-22 מקריית-גת, לוחם ביחידת דובדבן שבחטיבת הקומנדו, הושתלו בארבעה אנשים. חבריו קראו לו מנו.
איבריו של סמ"ר יהונתן יצחק סמו ז"ל, לוחם בגדוד 202 בחטיבת הצנחנים שנפצע אנושות בקרב במרכז רצועת עזה בנובמבר, הושתלו בגופם של שישה אנשים, אחת מהם תינוקת בת שמונה חודשים. "אני פחות מתחבר לעניין של ציון מוצא הנופלים. כולם היו בנינו", אומר אביו, עו"ד משה סמו, "אשתי ואני נולדנו באתיופיה ועלינו בגיל צעיר. אנחנו ישראלים. כמובן שלא נעלמים מעינינו מקומה של הקהילה ואיך היא מצטיירת במדיה, לרוב בהקשרים לא חיוביים. יש חשיבות לציין גם דברים טובים. ועדיין, יש משמעות לתת לדברים לדבר בשם עצמם. הרי כולם רואים את הנופלים, מאיפה הם באים. יש דברים שלא צריך לדבר עליהם. הצבע מדבר בלי שאנחנו נדבר.
"יהונתן נפל כחייל. הוא לא הגדיר את עצמו כאתיופי. ברור שזה המוצא וזו הזהות, אבל זה לא מה שמגדיר אותו. זו התפיסה שלי. אני לא מנותק מהקהילה כמובן, אבל מתנגד לנרטיב של הספירה. ברגע שאתה אומר על יהונתן שהוא ‘חייל אתיופי’ זה מוזיל את זה. הוא חייל. כמו כולם. יהונתן הרבה דברים. הוא יליד הארץ, בן גוש עציון, גדל בקריית-גת, בן הציונות הדתית, הוריד את הכיפה - הוא הרבה דברים, וגם צאצא של יוצאי אתיופיה. ככה צריך לזכור אותו".
העיסוק במה שנקרא "הדמוגרפיה של השכול" אכן בעייתי, בעיקר כי לרוב הוא מיועד לצורכי ניגוח פוליטי בין ימין לשמאל על גבן של משפחות אבלות, אבל גם מבחינה עקרונית יותר: תרומה לחברה ולמדינה אמורה להימדד בכל כך הרבה פרמטרים נוספים מעבר למוות והרג. הפניית המבט אל מספר החללים יוצאי אתיופיה (ואל גבורתם) באה ממקום אחר; היא מדגישה את חוסר הצדק והאפליה כלפי העדה, מבטאת קריאה לשינוי ולשוויון, ולא פחות חשוב: יש לה תפקיד גדול גם בתוך העדה פנימה. עצם זה שהאסוציאציה הראשונה לצעיר אתיופי יכולה להיות עכשיו לוחמים כמו טשאגר טוואבה או גטנט וובה ולא קורבנות כמו אברה מנגיסטו ולהבדיל סלומון טקה (שמח”ש הגישה השבוע ערעור על זיכוי השוטר שהואשם בהריגתו) - היא דבר אדיר לצעירי העדה.
"אני מרגיש שזה עשה שינוי גדול מאוד", אומר טשאגר טוואבה. "מאז הכתבה אני מקבל המון הודעות, אנשים עוצרים אותי ברחוב, אומרים תודה. פתאום ראו מישהו מהקהילה מתפקד בסיטואציות לא נתפסות. אני לא רואה את עצמי כמי שיצא גיבור בפן האישי, אלא כמי שמייצג עדה שלמה. מזמינים אותי להרצות בהמון מקומות, בעיקר לבני נוער, על סיפור החיים שלי, איך זה להיות אתיופי בארץ, וזה תופס - אנשים מגיבים בעוצמה. גם בקרב העדה זה חולל שינוי גדול. צעירים אומרים לי, אני רוצה להיות קרבי, הבאת לנו כבוד, בזכותך נצא לקצונה. זה נותן להם כוחות, גאווה ותקווה. תכלס, אין לי סיפור מיוחד - עליתי לארץ, גדלתי בפריפריה, ההורים שלי אנשים הכי פשוטים".
ענת אלפה, יועצת חינוכית, מטפלת רגשית ואקטיביסטית, מחזקת את הדברים: "את העדה הנתונים על התגייסות, גבורה והקרבה לא הפתיעו - הערכים האלה טבועים בנו. אבל זה הראה לחברה עוד צד שלנו. אני פוגשת המון ילדים ובני נוער מהעדה. זה נתן להם מודל טוב. המקרה של טשאגר מעורר המון השראה אצל הנוער, נותן תקווה ואופטימיות. פתאום מראים גם את הצד הטוב שלנו, נותנים לו מקום - זה גורם לילדים להרגיש יותר חלק מהחברה, לראות שיש לאן לשאוף. זו נקודה של אור".
אבל לא הכל קם ונופל על אדם אחד או שניים. בפרספקטיבה שלך, את רואה שינוי אצל הנוער, בהשוואה לחמש או עשר שנים אחורה?
"בהחלט. יש עלייה בערך העצמי, בשנים האחרונות יש יותר ויותר כישרונות ומודלים להשראה, יותר מורות ומורים מהקהילה - זה נותן ביטחון ורואים את זה בהתנהגות. זה נורא חשוב. בשנים קודמות היו ילדים שעברו את כל המערכת בלי לראות אף מורה או מודל לחיקוי מהעדה. דברים כאלה גורמים לשינוי".
"עזוב את זה שכל הבנות רוצות להתחתן עם טשאגר", אומרת עו"ד רוני (פנטנש) מלכאי, "מה שקורה במלחמה הזו זה רגע משנה תודעה. אני רואה את זה ברשתות, בתגובות של האנשים - זה משליך על כל הקהילה. גם אצלנו צריכים להבין שזה רגע כזה. אנשים מופתעים, אומרים לי, וואו, לא ידענו שיש כל כך הרבה לוחמים בסיירות, מפקדים. זה חלק מהשינוי, והוא צריך לעבוד לשני הכיוונים - לא רק לבוא לחברה הישראלית ולהגיד תסתכלו עלינו אחרת. גם אנחנו צריכים להסתכל על עצמנו אחרת, לשנות את הנרטיב".
מלכאי, פעילה ויזמית חברתית הפועלת לקידום שוויון ולצמצום פערים חברתיים, הוציאה לאחרונה את ספרה "עוצמה שחורה - יהודי אתיופיה והמסע לשוויון" (הוצאת "ידיעות ספרים"). ספר מרתק שפורס את ההיסטוריה המרתקת, והלא-מוכרת, של יהודי אתיופיה וגם את הסיפור המשפחתי של מלכאי - היסטוריה שכולה מאבקים נחושים. מהמאבק להילחם על עצם יהדותם במשך אלפי שנים מול משטרים עוינים ושכנים חורשי רעה, דרך המאבק הלא-ייאמן להגיע לארץ ישראל, כולל פרקים שנקראים כסדרת מתח הכוללת את פידל קסטרו, הפנתרים השחורים, הליגה נגד השמצה, מרגלי מוסד ועסקאות אפלות - ובישראל, את המאבקים הבלתי פוסקים נגד קליטה גרועה, אפליה, גזענות, הדרה, הסללה, אלימות משטרתית ואטימות מערכתית.
הספר מפריך את הנרטיב המוכר, של מבצעים ישראליים נועזים ש"הצילו" את בני העדה - המבצעים אכן התרחשו, אבל יהודי אתיופיה היו אלה שהצילו את עצמם. מלכאי מראה, למשל, איך מדינת ישראל סירבה להעלות אותם עם קום המדינה - אלמלא התנגדותה של מדינת ישראל, יהודי אתיופיה היו מגיעים כבר בשנות ה-50 - ואף הוציאה צווי גירוש נגד האתיופים הראשונים שעלו לארץ בשנות ה-60 וה-70; הספר מציג כרונולוגיה איך המדינה על שלל ממסדיה - הדתי, התעסוקתי, הבריאותי, החינוכי - התנכלה לעדה מהיום הראשון ועד היום. כן, גם במהלך מלחמת חרבות ברזל. מלכאי פורסת את שלל השערוריות והפרשות שליוו את העדה: מהסירוב להעלות אותם, דרך ההזנחה הפושעת במחנות הפליטים בסודן, אי-ההכרה ביהדותם, פרשת תרומות הדם שהושמדו, ההזרקות של "דפו-פרוברה" לנשים במטרה לצמצם את שיעור הילודה, האלימות המשטרתית, האשפוזים הכפויים, האפליה בתעסוקה ועוד - אין ישראלי שיקרא את הספר הזה מבלי לחוש בושה עמוקה במדינה והשתאות עמוקה לא פחות אל מול הנחישות של העדה. בניגוד לנרטיב של "מנומסים", "נחמדים" ו"פסיביים", מדובר בחבורה נחושה עד מאוד.
המוזיקאית אורית טשומה: "זיכוי של השוטר שירה בטקה והזיכוי של הנהגת שדרסה את רפאל - אלה היו שני אגרופים מאוד-מאוד חזקים בבטן. הדהים אותי שהפכו את הנאשמים לקורבנות. עוד לא הצלחתי לעכל את זה"
בהקשר למלחמת חרבות ברזל, הספר גם מציג את האפשרויות לתיקון. "בתקופתו של גנץ כרמטכ"ל הצבא עשה תיקון ושינוי", אומרת מלכאי, "הוא הבין שיש בעיה בלבחון את יוצאי אתיופיה בכלים שהיו לו. עד אז יחידות היו סגורות בפניהם, שלחו אותם למג"ב או להיות נהגים. הצבא שינה את דרכי האבחון ואת התוצאות רואים היום, במלחמה - קצינים, מפקדים, לוחמים ביחידות מובחרות ועוד. כל המוסדות צריכים ללמוד מהצבא ולעשות תיקון. צריך לתת הזדמנות שווה, זה הכל. כשנותנים - רואים תוצאות".
יצוין שהמצב רחוק מלהיות מושלם: אחוזי הגיוס אמנם גבוהים, אבל כך גם אחוזי הנשירה מהצבא, אחוזי הכליאה ואחוזי ההתאבדות, שאמנם יורדים עם השנים, אבל עדיין גבוהים ביחס לכלל האוכלוסייה.
ועדיין, לפחות זו התחלה. האם גופים כמו מערכת הבריאות והאקדמיה, בעיקר, יצליחו לחקות את המודל? אם כן, כולנו נרוויח.
אבל יש מודלים ויש את המציאות - ותוך כדי המלחמה וסיפורי הגבורה קרו גם כמה דברים הרבה פחות טובים. באפריל פירסם מרכז המחקר והמידע של הכנסת דוח על נתוני האכיפה כלפי יוצאי אתיופיה בשנים 2023-2019, והתברר למרבה הזוועה שלמרות למעלה מעשור של מאבק באלימות המשטרתית ובשיטור היתר כלפי העדה - המצב רק נעשה גרוע יותר. יוצאי אתיופיה נעצרים יותר, נפתחים להם יותר תיקים ומוגשים נגדם יותר כתבי אישום - פי ארבעה, חמישה ושישה משיעורם באוכלוסייה.
ואם זה לא מספיק, במהלך שבוע אחד, לפני כחודש וחצי ניתנו שני פסקי דין שנחוו בקרב יוצאי אתיופיה כאגרוף בבטן וסכין בגב: שופט בית המשפט לתעבורה בפתח-תקווה טל פרי ביטל את הרשעתה של קרול פסלר שהודתה בהפקרתו של הילד רפאל אדנה שנדרס על ידה למוות במאי 23'. יומיים אחר כך זיכה שופט בית משפט השלום בחיפה ד''ר זאיד פלאח את השוטר שהרג בטעות את סלומון טקה לפני כחמש שנים. שני המקרים הנ"ל פגעו בעדה עמוקות והובילו למחאות נרחבות בזמנם, אבל עכשיו, באמצע מלחמה, אין מחאה - רק עלבון צורב, כעס יוקד ותחושת בגידה.
חודש וחצי קודם, בפברואר, התברר שתוכנית חדשה של משרד העלייה והקליטה לעידוד עלייה אינה כוללת אלפים מיהודי אתיופיה הממתינים כבר שנים במחנות פליטים באדיס-אבבה ובגונדר. פגיעה אחרי פגיעה אחרי פגיעה.
"תשמע, זה מאוד מבאס", אומר טשאגר טוואבה, כעס בקולו. "אחרי שאתה עובר את מה שאתה עובר, נותן את הלב, מסכן את החיים, רואה את המוות לא פעם, וסביבך כמות הנופלים מבני העדה - ואז פתאום אתה רואה את הדברים האלה על רפאל אדנה וסלומון טקה - זה צובט בלב. אתה אומר 'יכול להיות שבשבוע הבא זה יהיה אחי הקטן, בן דוד שלי או שכן שלי', אתה מבין? זה יכול גם להגיע אליי.
"יש קולות שאומרים, למה להתגייס בכלל. אבל אני מאמין שאם אתה רוצה שינוי - אתה צריך לעשות אותו בעצמך. זה השיח שאני מעדיף. לא שיח של כעס ושנאה. אם הייתי חושב ככה הייתי נתקע בשכונה. כשאני פוגש צעירים מהעדה אני אומר להם - אתם בוחרים איך להסתכל על הדברים. אם תמיד תאשימו ותצביעו על מה לא בסדר, בחיים לא נביא שינוי. גם אני הייתי בהפגנות של העדה. צריך למחות ולהשמיע את הקול שלנו, לא להגיד שהכל בסדר ולהדחיק בעיות".
איך חיים עם הדיסוננס הזה? להוביל אנשים בקרב ולדעת שעל אזרחי אתה חשוף לכל אפליה ואלימות?"זו שאלה טובה מאוד. אל"ף, זה תלוי בן אדם. אני תמיד אומר לעצמי שיש סיבה לזה שבחיים לא הייתי מעורב בשום דבר עם המשטרה. יכול להיות שאני פשוט בר-מזל שלא נפלתי על השוטר הלא-נכון, אבל אני לא יכול לחיות עם המחשבה הזאת שאני עכשיו יוצא מהבית ושוטר יתפוס אותי, אני לא יכול לחיות ככה. אם אפחד משוטרים, לא אצליח לחיות".
נורא.
"זה לא חדש. זה היה מאז שעלינו לארץ. השינוי יגיע רק כשנהיה במקומות שבהם נוכל להחזיק בתפקידי מפתח, לשלוט בדברים ולמנוע מקרים כאלה. עד שלא נגיע לשם, נישאר איפה שאנחנו".
"לא הופתעתי מסיפורי הגבורה וההתגייסות", אומרת הזמרת, הראפרית ואמנית הספוקן וורד אורית טשומה, מהקולות הבולטים מקרב הדור השלישי של יוצאי אתיופיה, רבים משיריה עוסקים בחווית הזרות והגזענות. תקשיבו לה. "הרבה מאוד מהסביבה שלי, חברים, בני דודים, נלחמים עכשיו בעזה. תחושת השליחות ואהבת המולדת היא חובה מבחינתנו. בתקופת המחאות על סלומון טקה ויוסף סלמסה ז"ל (צעיר שמשפחתו טוענת כי מותו נגרם עקב אלימות שוטרים - ד.פ) שמעתי הרבה חברים שאמרו 'אנחנו לא מתנדבים יותר למילואים', אבל הגיעה המלחמה - וכולם היו שם, גם הכי רדיקלים. יש הפרדה בין הגנה על המולדת והחזרת החטופים לבין אנשים גזענים שחיים פה. זה מגיע מההבנה שאין לנו ארץ אחרת. אבל שני המקרים שהיו, הזיכוי של השוטר שירה בטקה והזיכוי של הנהגת שדרסה את רפאל - אלה היו שני אגרופים מאוד-מאוד חזקים בבטן. הדהים אותי שהפכו את הנאשמים לקורבנות. עוד לא הצלחתי לעכל את זה. הרבה מאוד זמן לא הרגשתי ככה. סערת רגשות גדולה. נותרתי חסרת מילים, לא ידעתי אם להיכנס למיטה ולבכות או לצאת לרחוב ולצעוק.
"ברור לי", אומרת טשומה, "שאם לא הייתה מלחמה שני פסקי הדין האלה לא היו עוברים בשקט. אז כן, הדבר הכי חשוב זה ביטחון המדינה ושהחטופים יחזרו הביתה, אבל מצד שני אתה מבין שבעיני המערכת, החיים שלנו הם פחות. בגלל הצבע שלנו.
"אני לא נציגה של העדה, כן? אבל אני חושבת שהמלחמה האמיתית של המערכת בנו היא שנישאר בדיכוי, שנרגיש שאנחנו לא חלק, שנמשיך להרגיש שונים. אבל על אפם ועל חמתם - הזכות שלי להיות פה יותר גדולה משל כל שופט גזען או שוטר גזען, הזכות ניתנה לי על ידי אבות אבותיי ששמרו על יהדותם במשך אלפיים שנה באתיופיה והצליחו להגיע לישראל. חוץ מלסמוך על הקדוש ברוך הוא שהצדק יגיע מתישהו, אין לי אמון במערכת המשפט, אין לי אמון בפוליטיקאים, במערכת. זה כואב מאוד, מאוד, אבל זה לא מה שיגרום לי לעזוב את המדינה. המלחמה על התודעה חשובה יותר. באזרחי ישראל יש לי אמונה ומשם אני שואבת אופטימיות. אני עדיין מאמינה שיהיה שינוי. התקווה שיש לי היא האנשים. הקהילה שלי תמשיך לתרום ולהילחם - שום דבר לא ישבור אמונה של יותר מאלפיים שנה. אבל אם ככה המדינה רוצה שייראו היחסים, אז זה עצוב מאוד.
"במהלך המלחמה", אומרת טשומה, "הפכתי להיות אמא לאריאל סימיאן מהרט. בהתחלה היה לי פחד מהמלחמה, שהילד שלי יצטרך לגדול וללכת לצבא - אבל כשהגיעו ביטולי ההרשעות פתאום הבנתי שכאזרחית עם עור כהה במדינה הזו אני צריכה להתפלל להרבה דברים אחרים שלא יקרו לילד שלי; שוטר גזען, שופט שיחליט שהדם שלו לא שווה. אני אמשיך להתפלל".
"זה אולי לא רציונלי - אבל אצלנו לא עושים חשבון בין מה שאני נותן למדינה למה אני מקבל", אומר שמואל ילמה, סופר, איש חינוך ומייסד "פורום ירוסלם", "זו חשיבה מערבית. החשיבה אצלנו אחרת. בלי להפחית מחשיבות המאבק לזכויות לשוויון - פשוט לא עושים את החיבור הזה. יש אפליה, יש גזענות, וצריך להיאבק בהן. אבל כשהמדינה בצרה ויש איום, הכל מתגמד. עכשיו מתעסקים בלהגן על הבית ונותנים את מה שיש. אני חושב שיש פה בגרות מצד הקהילה, שרואה את את הסיטואציה. החברה הישראלית יכולה ללמוד מאיתנו - במצבים מסוימים לשים בצד את הקונפליקטים ולהתחבר בסולידריות אמיתית. ביום שאחרי נראה את הצעירים חוזרים לדרוש".
פורסם לראשונה: 00:00, 24.05.24
