מורים יקרים, אל תחששו. אתם צודקים. השביתה הקצרה שלכם היום בשלוש הערים הגדולות היא לא פינוק ולא עיסוק בטפל, כפי שציניקנים מופקרים - שלא סופרים אתכם ולא את התלמידים שלכם - ינסו לטעון. אלה שנלחמים בכם כעת, ובראשם שר האוצר סמוטריץ', מנצלים בציניות את הכאוס שהם עצמם יצרו, כדי לממש את חזונם הקלוקל ולמוטט את מערכת החינוך, כמו את כל מה שממלכתי ומאפשר קיומה של מדינה מתוקנת. נכון, המדינה שלנו לכודה בתוך שרשרת של אסונות נוראים. אבל זה לא הופך את המאבק שלכם לשולי. להפך. אתם נאבקים כדי למנוע אסון נוסף.
השביתה היא לא על כסף ולא על תנאים (ולגיטימי לגמרי להיאבק גם על זה). לב הסיפור הוא שכעת האוצר מתנה את חתימתו על מתווה שסוכם כבר ערב שנת הלימודים 2023, בהפיכתם של עשרה אחוז מהמורים ועוד עשרה אחוז מהמנהלים לעובדי קבלן. למעשה, האוצר משליך לפח את כל ההסכמות שהושגו, ועומד על רגליו האחוריות בהתעקשות על רעיון העוועים הזה, שיהיה השער שדרכו יופרט החינוך הממלכתי באופן שיהפוך אותו לעסק תחרותי עם שיקולי רווח וחוקים של כלכלת ג'ונגל, עירום מערכים מוסריים ופדגוגיים. חלומם הרטוב של שר החינוך בפועל סמוטריץ' ושל שר החינוך (על הנייר) קיש. אנשיהם נשמעים כמו התוכים של פורום קהלת - פורום ליברטריאני כלכלי ימני קיצוני שמבקש להפריט הכל ולהכניס "תחרות" ו"שוק חופשי" למקומות שלמושגים האלה אסור שתהיה דריסת רגל.
החוזים האישיים שבאוצר מזילים עליהם ריר, נועדו, לכאורה, למשוך למקצוע "טאלנטים", ולאפשר "גמישות ניהולית", מושג חביב על האוצר, שמשמעו לפטר מהיום להיום, לקבוע שכר ושעות עבודה כאוות נפשו של המעסיק ולאסור התאגדות. ה"מעסיק" הוא עמותות וחברות כוח אדם, ולאלה יש היתכנות רק במקומות שבהם להורים יש כסף לשלם - מה שינציח ביתר שאת את הפערים הבלתי נסבלים בחינוך. בכל מקום שבו החל "חוזה אישי" כאמצעי פיתוי, הוא הידרדר עד מהרה לחוזה של ניצול בשכר נמוך. כך נישאר במהירות עם חינוך מופרט, עתיר מורי קבלן.
להיות מורה זו משימה הרואית גם בימים נורמליים, אבל השנה הזו הייתה קשה כשאול. מורים, תלמידים והורים נרצחו, נפלו בקרב או נחטפו. מורות ומורים גויסו לתקופה ארוכה, פונו עם משפחותיהם למקומות מרוחקים, נשארו לבדם עם משא החיים כשבני הזוג בחזית
הבוז, העיקשות, ההתנכרות והאכזריות שהאוצר מפגין כלפי המורות והמורים מרתיחים. להיות מורה זו משימה הרואית גם בימים נורמליים, אבל השנה הזו הייתה קשה כשאול. מורים, תלמידים והורים נרצחו, נפלו בקרב או נחטפו. מורות ומורים גויסו לתקופה ארוכה, פונו עם משפחותיהם למקומות מרוחקים, נשארו לבדם עם משא החיים כשבני הזוג בחזית. בלי הרף התמודדו עם מה שלא הוכנו אליו מעולם. הטראומה, האובדן, הפחד - הכו בהם בכל החזיתות. בתי ספר התפרקו, מורים נדדו ממקום למקום כדי ללמד ולחנך, קמו בבוקר בלי לדעת איפה ילמדו, מתי, את מי, ואם בכלל.
באטמוספרה הזו, בתשישות של הגוף והנפש שמאותגרים כל הזמן - אין למורים שום רצון לשבות, או לנקוט עיצומים. קשה להם לא להוציא לטיול נערות ונערים בי"ב, שזו שנתם האחרונה והקשה במיוחד במערכת החינוך. לא לחגוג להם מסיבת סיום. כואב להם הלב. אותו לב שלא קיים כלל אצל סמוטריץ' ואנשיו, שגם העבירו, בקור רוח אדיש, "תעריפון" לניכויי שכר על כל עיצום שננקט - צעד שלא קרה מעולם - לרבות תביעה להחזיר תוספות שהמורים כבר קיבלו. ככה זה כשיש רק כללי שוק. לכל דבר יש תעריף.
יתדרכו נגדכם שזה "על גב התלמידים" שכבר סבלו מספיק. זו חוצפה. הדם והכסף, שניגרים כמים בגלל הכישלונות הנוראים של שר האוצר וממשלתו, שוללים ממנו ומשלוחיו כל לגיטימציה לפגוע בכם. האמינו לי, כל אחת ואחד מכם חשים את הכאב, המועקה, האחריות - פי כמה ממה שחשים מי שאמורים להנהיג את המדינה.
בימים האלה אין ממשלה בישראל. רק פוליטיקה עלובה, דיבורי איוולת, חזונות משיחיים ריקים ומזיקים. כך גם היצר ההרסני לפרק את החינוך הממלכתי שנבנה כאן באהבה ובחזון. שביתת המורים היא שביתת הגנה על כל מה שהוא "מדינה" ועדיין לא התפרק לחלוטין.
פורסם לראשונה: 00:00, 19.05.24
