לכאורה, צריך להתחיל בנאום של בני גנץ. אך תרשו לי לפתוח בחיים עצמם. מאז 7 באוקטובר פעל עבור האוכלוסייה הערבית חדר מצב לצורכי חירום. מי שהפעילה אותו היא עיריית כפר-קאסם, בפרויקט שקשור בוועד ראשי הרשויות הערביות וממומן באמצעות הרשות לפיתוח כלכלי של המשרד לשוויון חברתי. הפרויקט הצנוע הזה, שמצריך כמה משרות ספורות, איפשר לרשויות ולממשלה לטפל בבעיות קריטיות. כמו מיגון, לדוגמה, שחסר מאוד בערים וכפרים ערביים, או הכשרות רפואת חירום ליישובים בצפון שחשופים לאש. פיקוד העורף היה מעורב עמוקות בפעולת חדר המצב. נושא חשוב נוסף היה תיאום בין המנהיגות הערבית המקומית ובין הממשלה, באופן שקט ויעיל, במטרה למנוע הישנות של אירועי שומר החומות. הפרויקט נחשב למוצלח מאוד. נשיא המדינה הרצוג בא לברך. גם גנץ.
בימים האחרונים התקצוב לחדר המצב הזה נחתך. זה קורה דווקא כאשר חיזבאללה מגביר את התקפותיו בצפון, על יישובים יהודיים, וגם לא יהודיים.
מה קרה? מאי גולן קרתה. היא השרה לשוויון חברתי. היא מסרה לי אמש את תגובת משרדה הארוכה. אם לתמצת, ההחלטה על פתיחת חדר המצב הייתה "תמוהה ונטולת ביסוס מקצועי". בנוסף, "בבדיקה ראשונית שכבר בוצעה נראה כי ניתן מענה מלא לכל אותם צרכים לחברה הערבית במצבי חירום ושגרה ובמספר ערוצים שונים כמו פיקוד העורף, משרד הפנים, משרד הביטחון ועוד". במילים אחרות, הכל טוב. אין צורך בחדר מצב מיוחד לציבור הערבי.
התגובה מסתיימת במשפט הבא: "המשרד לשוויון חברתי אינו חותמת גומי או מסלקת כספים, קל וחומר כאשר ישנו חשש לזליגת תקציבים לארגונים אשר עושים בדיוק את ההפך מצמצום הפערים בחברה הערבית". גורמים מקצועיים ששוחחתי איתם היו המומים מהתגובה, ומההאשמה הטמונה בה, שהכסף הוא "מסלקת כספים". הם טרחו לציין שאין כל הוכחה, חקירה או בדיקה בעניין שהם מודעים לקיומה.
גנץ, בנאום שלו, אמר ש"מיעוט קטן השתלט על גשר הפיקוד ומוליך את הספינה אל הסלעים". דימוי חזק, אבל לא חזק מספיק. בנימין נתניהו, לדוגמה, איננו "מיעוט קטן". הוא הקברניט של הספינה הזו. הוא מנווט אותה לפי הנחיות מדויקות ואיומים שנמסרים לו מטעם בן גביר וסמוטריץ'
צעד קטן, סגירת חדר מצב כזה; מה זה מול הנאום לאומה אמש של גנץ. אבל הצעד הקטן הזה מצטרף לתמונה גדולה. למסמכים שחשף רונן ברגמן והמחישו את אובדן השליטה של צה"ל על חוק וסדר ביהודה ושומרון. לכך ששר האוצר סמוטריץ' איננו מתפקד - לבד מבענייני מתנחלים ביהודה ושומרון - והודיע ביממות האחרונות על הטלת מכס מגן פוליטי נגד טורקיה, עוד מס על אזרחי ישראל. לאופן שבו איתמר בן גביר מטיל טרור במשטרת ישראל, ומצליח לכופף רבים מקציניה. גנץ, בנאום שלו, אמר ש"מיעוט קטן השתלט על גשר הפיקוד ומוליך את הספינה אל הסלעים". דימוי חזק, אבל לא חזק מספיק. בנימין נתניהו, לדוגמה, איננו "מיעוט קטן". הוא הקברניט של הספינה הזו. הוא מנווט אותה לפי הנחיות מדויקות ואיומים שנמסרים לו מטעם בן גביר וסמוטריץ', המבטיחים תדיר לגמור לו את הקריירה, אם חלילה יסטה מהנתיב. הממשלה נשלטת בידי מאי גולן וחבריה. אחרי תקופת הלם ואלם קצרה, הימין הקיצוני למיניו חזר לעצמו; הוא חוגג את ההתנפצות על הסלעים. והקברניט? נתניהו מבטיח שנילחם אם צריך "בציפורניים". מצא את ההבדלים.
גנץ יודע זאת היטב. תכלית הנאום שלו אמש הייתה להתחיל בניתוח כירורגי מורכב: לצאת מהממשלה, להוביל לבחירות ולא לאבד בדרך כ-10 מנדטים שהוא מקבל מהגוש שהצביע לנתניהו. בלי המנדטים הללו, יודע יו"ר המחנה הממלכתי, אין סיכוי להחליף את נתניהו. אך התקפה ישירה, חומצתית ואגרסיבית נגד נתניהו מרחיקה את הבוחרים הללו, שיכריעו את גורל הבחירות הבאות, ובעצם גורל המדינה. לכן גנץ צריך לפרוש מהממשלה, לשיטתו, כמו שקיפודים עושים אהבה: בזהירות.
אין לי מושג אם הטקטיקה הזו תתברר כיעילה. ישראלים אוהבים את מנהיגיהם אגרסיביים וחותכים, והגרעין הקשה של גנץ, זה שרוצה בהחלפת נתניהו, מתייסר אל מול האיטיות הזהירה של מנהיגו. גנץ מתנהג כמו ג'נטלמן פולני שנקלע לתגרה בבורדל; הוא שואף להכניס הגינות ובהירות במקום שמבוסס על עקרונות הפוכים. הדגמה לכך היא קביעת תאריך לפרישה: התנאים שהציג ל"תוכנית אסטרטגית" צריכים להתקבל עד "8 ביוני". מעכשיו, ומשום שיו"ר המחנה הממלכתי בדרך החוצה, נתניהו יעביר אותו בוויה דולורוזה האופיינית. אתמול שיגרה כבר לשכת ראש הממשלה תגובה שדורשת מגנץ להציב את האולטימטום שלו בפני חמאס, ומתחילה לצייר אותו כתבוסתן שרוצה בניצחון הטרור.
זו רק ההתחלה. מכונת הרעל תופעל. הבן במיאמי יצייץ. קבוצת שטיחי האמבטיה המכונה "הח"כים בליכוד" תנעץ את שיניה. בהמשך, מי יודע, אולי נתניהו ישגר "הצעות פשרה" ו"יתאכזב" בשעה שאלה לא יתקבלו. אם נתניהו יפעל כמו שהוא רגיל, בליל 7 ביוני הוא לפתע ינהל משא ומתן - ויבקש "דחייה". לחלופין, ינסה לדחוק את גנץ אל מחוץ לממשלה עוד לפני הדד-ליין שהציג; היו בליכוד שדיברו אמש על לפטר את יו"ר המחנה הממלכתי, ובכך להשפיל אותו סופית. "אף פעם אל תציג אולטימטום לעצמך", הזהיר פעם יצחק שמיר המנוח.
ראש הממשלה הפר בשעתו את הסכם הרוטציה עם גנץ, עוד המחשה אפשרית לנאיביות פוליטית מצד האחרון. למרות זאת, גנץ וגדי איזנקוט עשו דבר שנתניהו לעולם לא היה עושה: הם הצטרפו לממשלה כושלת, שהייתה אחראית למחדל ענק, בשם אחריות לאומית. ללא תיקים. מתוך רצון אמיתי להשפיע. כל חישוב ציני לא ישנה את העובדה הזאת: שני הרמטכ"לים לשעבר לא הגיעו לממשלת נתניהו כי חשבו שירוויחו מזה פוליטית, אלא כי סברו שזה הדבר הנכון לעשות. באחריות, גנץ מקבל 100. אבל באחריות לבדה לא מגיעים ללשכת ראש הממשלה. לגנץ נדרשת יכולת תזמון פוליטית קטלנית, מסתערת. יו"ר המחנה הממלכתי, אם הוא רוצה להיות ראש ממשלה, צריך להמחיש זאת עד 8 ביוני, או הרבה לפני כן. בוחריו ממתינים.
פורסם לראשונה: 00:00, 19.05.24
