מי שמעורב בנעשה ברצועה בימים אלה יודע היטב שאנחנו רחוקים מלהילחם במלוא העוז. זה ככה בערך מסוף ינואר. רוב הזמן עשינו ואנחנו עדיין עושים מלחמה עם יד אחת קשורה מאחורי הגב. הסיבה לזה היא הצורך שלנו בלגיטימציה. סיבה לגיטימית. אבל צווי המעצר הבינלאומיים הם רק עוד דוגמה לתוצאות העגומות שמביא לנו האיש שמנסה ללכת על ביצים ובסוף איכשהו תמיד דורך לנו על הביצים.
זאת בהחלט דאחקה חביבה שהזוג חובב המלונות על חשבוננו לא יוכל יותר לצאת לחו"ל, אבל זה מאוד לא מצחיק כי מדובר בכרסום במעמד של ישראל בעולם. אירוע שעלול להיות חמור הרבה יותר מפגיעה בבילויים ובכביסות של משפחת נתניהו. נתניהו, מלך הטקטיקות, הוא איש נטול כל יכולת לייצר אסטרטגיה. מדינאי אמור להסתכל על השולחן ולראות שלל כלים שעומדים לרשותו: צבא ומלחמה הם כלי אחד, חשוב, אבל יש עוד כלים כמו בריתות, הפעלת פרוקסי, תחבולות, הסברה.
והוא לא יודע או לא מצליח למצות באופן ראוי אף אחד מהכלים האלה. בעזה שותים עכשיו קוקה קולה ואוכלים נוטלה בגלל הצורך שלנו בהכרה בינלאומית. אבל במבחן התוצאה ראש הממשלה לא יודע לארגן לנו את הלגיטימציה, וצווי המעצר הם רק עוד הוכחה לזה. בסוף העזתים חוגגים ואנחנו לא נהנים מהלגיטימציה. אז למה אנחנו נותנים להם לחגוג?
נתניהו לא מצליח להסביר אותנו לעולם וגם לא לייצר בריתות, כמו מה שלכאורה גנץ היה עושה בוותרנותו התיאוריטית. מאידך, הוא גם לא מפרק לאויב את הצורה בלי כפפות, כמו מה שלכאורה בן גביר היה עושה בקשיחותו הדמיונית.
בעצם נתניהו מנהל אסטרטגיה שבה אנחנו רק משלמים את המחיר של ממשלה בראשות איתמר בן גביר ובני גנץ ביחד, בלי להנות מהתועלות של כל אחד מהשניים. אין ניצחון ואין עיסקת חטופים, והנקודה היא שכרגע אנחנו לא בדרך לאף אחד מהשניים.
ועם מה נשארנו? כמו תמיד, נשארנו עם נתניהו, וממנו אתה מקבל את כל מה שגרוע בכל אחד מהצדדים: בעולם הווירטואלי יש לך הרבה דיבורים מלאי פאתוס סטייל בן גביר, אבל ללא ניהול של מלחמה אמיתית שלוחצת לאויב על הגרון, ובמציאות אתה מקבל הרבה רכרוכיות סטייל גנץ, בלי החטופים, בלי בנייה של קואליציית היום שאחרי. והדבר היחיד שרצועת עזה מוצפת בו כרגע זה פחיות קולה.
אנחנו תקועים עם מנהיג מבולבל שמכדרר אותנו לרוחב המגרש ולא מביא לנו את היתרונות שבאף אסטרטגיה אפשרית.
החיים איתו מלמדים שלפעמים אנחנו כן עושים מהלכים דרסטיים, אבל זה תמיד כשהוא נגרר אליהם, תמיד כשכבר אין ברירה.
ואז, כשאין ברירה, באופן מובהק, יכולת התמרון אפסית. הוא תמיד מבזבז את האשראי וכולנו חייבים לשלם במזומן. חודשים של אשראי בינלאומי בוזבזו כשהיינו יכולים למחוץ את הרצועה, ועכשיו לעשות הרבה פחות עולה הרבה יותר.
אין דרך לייפות את זה: האשראי שהיה הוא דם אחיותינו ואחינו. מאות ישראלים שנשחטו על ידי חיות אדם הם שנתנו לנו את הלגיטימציה הלא קצרה לעשות ברצועת עזה כרצונינו. וכשמבינים שאפילו את האשראי הזה הוא ביזבז, זה מכעיס שבעתיים.
גם מול איראן, אחרי שנים של דיבורים, ברגע האמת כששלטון האייטולות חצה כל קו אדום שאפשר להעלות על הדעת, הוא לא עשה דבר כדי להגיב מולם בעוצמה או ביצירתיות.
כמו תמיד, אצלו הדיבורים זה ברמת דוד בן גוריון והביצועים ברמת דודי אמסלם. הוא יכול היה לנצל שלל הזדמנויות כדי לגרור את חזבאללה לתוך מלכודות שבהן אנחנו ניזום ונוביל, אבל איתו, אפשר היה לנחש את זה מראש, אם תוקם רצועת ביטחון היא לא תהיה בדרום לבנון אלא בצפון ישראל.
זאת הנוסחה של האיש: אצלנו גם לא מכריעים את האויב וגם אוכלים את הדגים המסריחים של העולם. ובעזה אוכלים נוטלה.
פורסם לראשונה: 00:00, 21.05.24
