הכפר הקטן שנשכח מאחור: במרחק של פחות מ-3 קילומטרים וחצי בקו אווירי מגבול לבנון נותרו כ-3,300 תושבי הכפר הערבי גוש חלב (ג'ש), כשהם נתונים כבר כמעט שמונה חודשים תחת ירי ואזעקות במרחב שהפך ל"רצועת ביטחון ישראלית", ללא כל מענה והכרה מהמדינה.
מסיבה שאינה ברורה, נגרע שמו של הכפר מרשימת היישובים במרחק של עד 5 ק"מ מגבול לבנון בתוכנית הפעולה הלאומית לפינוי התושבים, שהחליטה עליה הממשלה בחודש אוקטובר 2023, ובשל כך הוא אינו מוכר בשום משרד ממשלתי ומוסדות כלכליים כיישוב הזכאי להטבות ולסיוע שזוכים לו כמאה אלף מתושבי האזור, בהם מעל 60 אלף תושבים שנעקרו מיישוביהם בהנחיית הצבא.
היום אמורה הממשלה להעביר את תוכנית "צפונה" לסיוע חירום לתושבים ביישובים הסמוכים לגבול ובתקציב של מיליארד שקלים, אך תושבי גוש חלב לא יקבלו בינתיים דבר, כי היא תשפיע רק על מי שנכנסו להחלטת הממשלה דאז.
"נותרנו פה כמגן אנושי בסמוך לכוחות הארטילריה ונשכחנו. מתייחסים אלינו כאילו אנחנו בתל אביב", אומר בתסכול שריף ניג'ם, ראש המועצה המקומית גוש חלב. הוא נכנס לתפקידו לפני כחודשיים, וגילה לתדהמתו שהממשלה מתעלמת מקיומו של הכפר, ומאז אוקטובר לא עשתה דבר כדי לתקן את העוול. "כשהתחלתי לעבוד התקשר אליי אחד התושבים והתלונן שתושבי חורפיש, פסוטה וריחאניה היישובים הסמוכים לנו יכולים לקבל דחיית משכנתאות והלוואות בהוראת בנק ישראל ואנחנו לא", מספר ניג'ם. "בדקתי את הנושא עם בנק ישראל וגיליתי שאנחנו לא נכללים בהחלטת הממשלה. היישובים הסמוכים מקבלים סל לכל תלמיד בסך 2,000 שקל ביישוב לא מפונה ו-4,000 שקל ביישוב מפונה, ואנחנו לא מקבלים כלום".
ניג'ם הדגיש כי "גם בהחלטת הממשלה שצפויה לעבור היום אנחנו לא נמצאים על המפה בשום היבט של שיקום וסיוע לקהילה, למערכות החינוך, החוסן והרווחה והכלכלה. כל התוכניות העתידיות לשיקום וחיזוק האזור מתבססות על החלטת הממשלה הזאת שאנחנו לא נמצאים בה". לפני כמה שבועות הגיע ניג'ם לפגישה של ראשי הרשויות הסמוכות לגבול עם מנכ"ל משרד ראש הממשלה יוסי שלי, אך לא הורשה להיכנס לאולם. לדבריו, שלי, שיצא אליו, לא ידע כלל היכן גוש חלב נמצא: "הראיתי לו במפה שאנחנו בתוך חמשת הקילומטרים הסמוכים לגבול, ולא הייתה לו תשובה לתת לי. כל מי שפגשתי מאז, אומר שאני צודק ועלינו להיות בפנים, אבל לא עושה דבר". בשבוע הבא צפוי ניג'ם לפגוש את השר לפיתוח הנגב והגליל יצחק וסרלאוף שהתחייב לסייע ולפעול למען הכנסת היישוב לתוך החלטת הממשלה ותיקון המחדל המקומם.
אנחנו יוצאים לסיור ברכב, בין רחובות הכפר הציורי והתיירותי. רוב תושביו הם נוצרים מרונים או יוונים-קתולים, ומיעוטם מוסלמים. לכ-60% מבתי הכפר אין כלל מרחבים מוגנים לנוס אליהם בעת התרעות ירי או חדירת כטב"מים. "הר מירון נמצא כאן מולנו ובראשו היב"א שאין שבוע שלא חוטפת מטחי ירי, והכל עובר מעל הראש שלנו" מצביע ניג'ם לעבר בסיס התצפיות של חיל האוויר. שכונותיו המזרחיות והצפוניות של גוש חלב משקיפות על כפרי לבנון שמהם יורות חוליות הטרור של חיזבאללה. היישוב לא מופגז באש מלבנון רק "הודות" להחלטת החיזבאללה שלא לירות עדיין ישירות לעבר בתי יישובים שאינם מפונים.
"הקושי פה עצום. אנחנו זקוקים לתמיכה חברתית, כלכלית ועוד", אומר לנו אליאס אליאס, תושב הכפר שחולף לידינו בעודו נוהג על טרקטור. "שריף מנסה לעשות הרבה כדי להקל עלינו, אבל הוא לא יכול לעשות בלי המדינה. אנשים לא שורדים פה". אליאס, אב ל-4 ילדים, מוסיף כי "הם לא בפחד, אלא בחרדה. פחד הוא זמני אבל החרדה מהירי של חיזבאללה ומעוצמת הפיצוצים של הארטילריה של צה"ל היא משהו שמלווה את הילדים שלנו 24 שעות ביממה. אנחנו מנסים לשרוד פה ולא מבקשים להתפנות, אבל נשכחנו מאחור לבד, כשלכל השאר המדינה דואגת".
ניבין אליאס, נוצרייה מרונית, אם לשלושה ילדים, משרתת במילואים כקצינת התגוננות אוכלוסייה. היא סמנכ"לית העמותה הארמית העוסקת בהחייאת השפה הארמית ועידוד גיוס נוער ערבי-נוצרי לצה"ל. היא מרצה בפני קבוצות, אך חוותה עצירה מוחלטת בהכנסות העסק. "העצמאים פה ממש נדפקו. באיטליז שלנו בכפר ירדו ההכנסות ב-70% כי הוא מבוסס על הלקוחות מהקיבוצים והמושבים הסמוכים שפונו, הסופרמרקט שהוא היחיד בכל האזור גם ירד ב-20%. הכפר הזה מאוד תיירותי ויש בו היסטוריה של היהודים והנוצרים. יש פה בדרך כלל הרבה מבקרים, אבל עכשיו אפילו קרובי משפחה שלנו מפחדים להגיע לכאן ולהשתתף בשמחות שלנו. אנחנו שומעים במרפסת כל פיצוץ כאילו הוא ממש בתוך הבית".
כשהיא מדברת על בתה הקטנה, ניבין נחנקת מתסכול: "הבת הקטנה שלי בת ה-12 מפחדת מאוד מהמצב פה ואנחנו לא יכולים לעזוב אותה בבית לבד. מאוד-מאוד קשה לה. היא נפצעה בשבוע שעבר כשנפלה מהמיטה ומהמדרגות מהחדר שלה בקומה השלישית כשהערנו אותה לפנות בוקר באזעקות והייתה צריכה לרדת לממ"ד שבקומה הראשונה".
באחד המרכזים הקהילתיים שבכפר אנחנו פוגשים את חברי כיתת הכוננות, יוצאי צבא, שגויסו ב-7 באוקטובר להגן על תושביו מפני פלישה מלבנון. מפקד הכוח עורך בפניהם תדריך לקראת תרגיל ניווטים שבו יצאו ברגל לדרכים המובילות לכפר מכיוון לבנון ויתאמנו במתן מענה לניסיון חדירה. ניג'ם מספר כי אפילו רכב ביטחון לכיתת הכוננות הוא לא קיבל, ונאלץ לגייס מעט תרומות מפילנתרופיה כדי לשכור רכב.
פניותיו בנושא לשר הביטחון יואב גלנט בניסיון לגייסו להוספת היישוב להחלטה הממשלתית העלו חרס עד כה, וכך גם פניותיו למפקד העורף בפיקוד הצפון, תא"ל במיל' אלון פרידמן, שאישר כי היישוב אכן היו אמור להיכלל בהחלטת הממשלה ומוכר על-ידי הצבא כמי שנמצא בטווח 5-0 ק"מ מלבנון. "או שיפנו את הכפר וייקחו עלינו אחריות, או שיתנו לנו את הכלים להתמודד עם המצב הזה", מסכם ניג'ם.
גורמים המעורים בסוגיה הודו כי מדובר בכשל, וטענו כי נעשה בשל "טעות סופר". כעת, לאחר פניית ynet ו"ידיעות אחרונות", במטה החברתי-כלכלי במשרד רה"מ פתחו בבירור של הנושא מול משרד הביטחון. לדבריהם, "לכשיועבר תיקון של ההחלטה שהתקבלה בממשלה, ניתן יהיה להכליל אותם".
פורסם לראשונה: 00:00, 22.05.24
