בעולם אחר, היה יום אתמול נחשב לניצחון דיפלומטי, תקשורתי, משפטי, מוסרי, ערכי, אולי אפילו היסטורי, של ישראל.
התובע הכללי של בית הדין הפלילי בהאג, כרים חאן, האשים את ראשי החמאס, בפשעים החמורים ביותר, "על בסיס ראיות שנאספו ונבדקו על ידי משרדי". לא רק את שני החשודים המידיים, סינואר ומוחמד דף, אלא גם את ראש הזרוע הפוליטית של החמאס מחוץ לעזה, איסמעיל הנייה, הדמות הבכירה בחמאס שלא נמצאת ברצועה ומי שהוא אורח מקובל ורצוי במדינות רבות, ונע בין דוחא ואיסטנבול. הבקשה של חאן לצו מעצר נגדו מייצרת אתגר לקטאר ולתורכיה ועשוייה להחיש את המהלך הקטארי, שיש ידיעות שונות אודות סיכויו, לסגור את משרדי החמאס בדוחא. לבטח - הסיכויים הללו לא קטנו אתמול.
והבקשה נגד שלושתם היא לא פחות ממרעידת ספים. לא רק כי הם מואשמים בעבירות החמורות ביותר בספר החוקים העולמי, לרבות השמדת עם, רצח, עינויים, יחס אכזרי לשבויי מלחמה ועוד, אלא גם ב"אונס ומעשי אלימות מינית אחרים כפשעים נגד האנושות". ההאשמה בנושא הזה, שהפך לרגיש מכולם, אינה רק הכרה, שכבר הובעה בדו"ח של סגנית מזכ"ל האו"ם פרמילה פאטן, כי מחבלי החמאס ביצעו פשעים הקשורים במין באופן שיטתי אלא למעשה הרבה יותר מכך.
הצהרתו של קארים חאן
(צילום: ICC )
"אנו טוענים כי הפשעים נגד האנושות היו חלק מהתקפה נרחבת ושיטתית נגד האוכלוסייה האזרחית בישראל על ידי חמאס וקבוצות חמושים אחרות בהתאם למדיניות ארגונית", אמר חאן. שלוש המילים האחרונות, "בהתאם למדיניות ארגונית" נוגעות בלב הוויכוח בנושא הכה רגיש. וכשהן באות מפיו של כרים חאן, בפעם הראשונה מטעם גוף בינלאומי משפטי מוכר, הן מתקפות, כחשד בינתיים, את מה שרבים מכחישים בתוקף – שאין המדובר על יוזמות מקומיות אלא על מדיניות של החמאס כולו, שאלו לא רק מחבלים רוצחים ארורים, אלא פעילות רוחבית, סדרתית, חלק משיטה ארגונית. ישראל לא הייתה יכולה לקוות לניסוח טוב יותר.
בעולם האחר, המסוייט אבל פחות, כאן החדשות נגמרות ויתחילו הפרשנויות של משמעות הדברים. אבל בעולם האמיתי, שהוא מסוייט על מלא, התובע המשיך ופרסם גם את בקשתו להוציא צווי מעצר נגד נתניהו וגלנט
בעולם האחר, המסוייט אבל פחות, כאן החדשות נגמרות ויתחילו הפרשנויות של משמעות הדברים. אבל בעולם האמיתי, שהוא מסוייט על מלא, התובע המשיך ופרסם גם את בקשתו להוציא צווי מעצר נגד נתניהו וגלנט. העובדה שההאשמות נגד ראש הממשלה ושר הביטחון הן חמורות פחות בנרטיב העובדתי שלהן מאשר אלו נגד השלישייה מהחמאס, לא יכולה להיות נחמה לא פורתא ולא פרוטה. שכן מעצם קיומה על אותו דף בהודעת התובע, באנגלית, צרפתית וערבית, היא יוצרת השוואה בין המעשים הכי הכי נוראיים של אלה, לבין המעשים הכי נוראיים אבל טיפ טיפה פחות, של אלה.
ההיסטוריה, אירונית שכמותה
נתניהו וגלנט, כמובן, הכחישו בתקיפות ונתניהו יצא בעוד יותר תקיפות נגד הבקשה לצו מעצר נגדו, שההיסטוריה, אירונית שכמותה, הציבה אותו ואת גלנט, שנוא נפשו ובבואת איימתו הפוליטית, באותו צד של משפט העמים.
ראש הממשלה נתניהו
(צילום: איתי בית-און / לע״מ )
בישראל, במשרד המשפטים ובמשרד החוץ אומרים כי התובע סובב אותם בכחש. לפני כשישה שבועות החלו להגיע ידיעות על הכוונה לבקשה את הוצאות הצווים. אחד מאנשי הצוות של בית הדין, כך לפי השמועה, שתה טיפה יותר מדי, וסיפר למישהו שסיפר למישהו והדברים התגלגלו עד לפתח לשכת ראש הממשלה, משרד המשפטים ואחר כך קהילת המודיעין. מאמץ ישראלי להבין מה קורה בבית הדין לא רק שלא הפריך את השמועות אלא תיקף אותן. נתניהו, כך לפי מקורבים אליו, נכנס ללחץ גדול, ולרגע נדמה היה שיש משהו שיותר מפחיד אותו אפילו מפרישה של סמוטריץ'.
מומחים במשרד המשפטים היו משוכנעים כי גם הפעם יצליחו לבטל, או לפחות לדחות, את רוע הגזירה. הם הבינו, או לפחות חשבו שהבינו, שהתובע אמר שזה כרגע בסוג של "מצב המתנה", שכעת מפרשים כניסיון של חאן להתל בישראל, כדי שזו לא תפעיל לחץ ותאפשר לו להתקדם בנתיב בואכה הגשת הבקשה ללא הפרעה. ייתכן והדברים נכונים, או חצי נכונים. הם מוכיחים כי היחס של כרים חאן, משפטן רציני בעל שיעור קומה שנחשב בחירה סבירה מבחינתה של ישראל כשנכנס לתפקיד, השתנה באופן קיצוני. הוא מתייחס לישראל ולמערכת המשפט, האכיפה והחקירה, כאל פושעים מועדים, שאפשר, ואולי צריך, לעשות להם טריקים. הדלפה של משרד המשפטים המבוססת על ההבנה שהדברים נמצאים בשליטה הרגיעה את החרדה. גם נתניהו הפסיק לפחד וחזר לחרדות מבן גביר וסמוטריץ' והמשיך לדחוף את הממשל הצבאי בעזה.
עכשיו, כשכל זה מתברר כטעות והחששות הראשוניים מתגמדים לעומת הבקשה שפורסמה, כולם מצטערים שנרדמו בשמירה אבל העניין הטקטי הוא שולי יחסית. בעולם האחר, המסוייט אבל פחות, כל זה לא היה צריך לקרות כי שם היו מבינים שהמצב קשה, אם לא קשה מאוד – ופועלים נגדו.
בעולם המקביל היה דיאלוג פורה ומזין
בעולם שלפני כינון הממשלה הנוכחית התעסקו עשרות רבות של משפטנים מומחים בשירות המדינה, במערכות וארגונים שונים, בניסיון לוודא שלא יפתח נגד ישראל משפט מהסוג הזה או חקירה ובקשה לצווי מעצר. הניסיון הזה צלח כמעט באופן מלא. החקירה שנפתחה על צוק איתן אחרי שבע שנים של לבטים נמשכה בעצלתיים וספק אם הייתה מגיעה לאנשהו.
בעולם המקביל היה דיאלוג פורה ומזין תמיד, בין היועץ המשפטי לממשלה ובין ראש הממשלה, באשר הוא, ובדיאלוג הזה ידעו שני הצדדים לקדם צעדים שלא רק יילחמו בחשדות שנוצרו בדיעבד, אלא יכניסו את עורכי הדין לתוך תהליך קבלת ההחלטות בנושאים צבאיים, כולל הרגישים ביותר, כולל, למשל, ב-2003 לשאול את היועץ המשפטי לממשלה האם זה נכון מבחינת החוק הבינלאומי לחסל את השייח אחמד יאסין מייסד ומנהיג החמאס, למרות שהוא מנהיג פוליטי ולמרות שהוא קשיש חולה בכיסא גלגלים (היועץ אמר לא ולא, ושוב לא – עד שהגיעו ראיות שהצדיקו לדעתו את הפגיעה).
להגיד שהעולם כולו נגד ישראל וממילא היינו מגיעים לאותה תוצאה הוא בערך כמו להגיד שחמאס לא רוצה עסקה ושישראל איבדה כבר את התמימות במשא ומתן עם ארגון המרצחים. גם אם נכון שכל העולם נגדנו וכולם אנטישמים, ויש לי ספק גדול בכך, עדיין היה צריך לשקלל את הדברים האלה מראש ולפעול בשיקול דעת ובחוכמה כדי למנוע זאת. בעולם האחר הייתה יועצת משפטית ואנשיה מעורבים בכל ההחלטות באשר למלחמה, ומסבירים לקבינט ולראשי הצבא שחייבים לעשות דברים לפי הפרוטוקול. בעולם האחר, גם בשבועיים הראשונים בהם הדם רתח והנפש התאוותה לנקמה, היו היועצים המשפטיים דואגים שההחלטות יהלמו את החוק הבינלאומי, אפילו אם החוק הזה נראה לגורמים שונים שולי ולא חשוב ואולי מקומם באותו רגע. אבל בעולם האמיתי מערכת היחסים העכורה שבין נתניהו ליועץ המשפטי ולכל מערך התביעה, אחרי שנתניהו ניסה לפטר אותה ולהחריב אותו, מידרו את היועצת ואנשיה מפורומים רבים. ואלה, בצדק או שלא, לא דרשו פעמים רבות להיות נוכחים בהם.
בעולם האמיתי התנהלו פוליטיקאים רבים כחיים בוואקום, המופע של טרומן, גירסת בן-גביר. בעולם האמיתי פגעו המאמצים הפוליטים לסכל את מערכת המשפט הישראלית בתדמית שלה – וחאן הפך פחות ופחות משוכנע באי תלותה של מערכת השיפוט ויותר משוכנע כי ישראל פועלת בצורה בלתי חוקית, לשון המעטה.
חאן, בעורמתו, לכד את שני הצדדים במלכוד בלתי אפשרי. ולא שלא היו אזהרות. בעולם האחר היו שמים לב לציוץ רב משמעות של התובע הכללי, ואם לא היו שמים לב, אולי היו קוראים את הטור שפורסם כאן בפברואר, בעקבות כנס מינכן ובוא הוזכר הציוץ הזה. "ישראל נמצאת בעיצומו של תהליך הולך ומחריף, הולך ומעצים, הולך ומקבל קצב מהיר יותר שבקצהו מדינה מוקצה, מנודה, מוחרמת ומאוסה", כתבנו אז, "והלוואי ומכאן, ממינכן, ייצא דגל אדום שינסה להסביר לאזרחי מדינת ישראל, אולי אפילו למנהיגיה, את חומרת המצב". הדגל יצא. אף אחד לא ראה אותו.
בעולם האחר היו קוראים כאן את דף ההמלצות שפרסם עו"ד רועי שיינדרוף, מבכירי עורכי הדין העוסקים במשפט בינלאומי, ששימש כמשנה ליועץ המשפטי לממשלה ועמד בראש החטיבה העצומה שהצליחה במשך שנים לסכל את היוזמות להתחיל הליכים בין לאומיים נגד ישראל. שיינדורף המליץ על שורת צעדים שצריך לנקוט מייד, לפני שיוצא הצו, ועוד לפני שהתובע הודיע בכלל שהוא מתכוון לבקש. "כדאי לשקול גם את האפשרות לדרוש מהתובע להעביר את תהליך הבדיקה והחקירה לישראל.
בעולם אחר, מסוייט אבל פחות, ישראל הייתה מגיעה הרבה יותר מוכנה לרגע הזה, ולדעת רבים - כלל לא מגיעה משום שכרים חאן לא היה רוצה לבזות את עצמו
חוקת בית הדין בנויה על רעיון של משלימות - כלומר, מתן עדיפות למדינות שרוצות ומסוגלות לחקור בעצמן טענות המועלות ביחס לאזרחיהן או למעשים שנעשו בשטחן", הוא כתב ב-2 במאי. אם מישהו היה נוקט בפעולה הזו אז הדברים היו נראים פחות מאולצים מאשר כעת, כשאין ספק שהם נשקלים בתוך המערכת המשפטית.
בעולם אחר, מסוייט אבל פחות, ישראל הייתה מגיעה הרבה יותר מוכנה לרגע הזה, ולדעת רבים - כלל לא מגיעה משום שכרים חאן לא היה רוצה לבזות את עצמו, אפילו אם היה משתכנע שצריך להוציא צו, בניסיון כה תלוש משפטית. אבל זה לא העולם האחר זה העולם הזה, עם הסיוט בעוצמה מלאה. ועכשיו ישראל הופכת למדינה השלישית שנגד ראש המדינה המכהן שלה התבקש צו מעצר. סיוט.
פורסם לראשונה: 00:00, 21.05.24
