באחת הסצנות בסרט "13 ימים", שעוסק במשבר הטילים בקובה ב-1962, נראה דיון שמנהל נשיא ארצות-הברית דאז, ג'ון קנדי, עם צוותו אחרי סקירה מפי ראשי מערכת הביטחון שדחקו בו לנקוט גישה מתעמתת כלפי ברית המועצות. בשיחה מנסים אנשי הצוות לאתר פתרון יצירתי יותר, ואחד מיועצי הנשיא מפטיר: "אין דבר כזה חבורה של חכמים", ובמילים אחרות - בוא נשתחרר לרגע מאלה שמתיימרים להצטייר כמבינים הטובים ביותר של המציאות ומדברים בקול אחד ונחרץ.
גישה כזו הייתה חסרה בישראל ערב 7 באוקטובר. בקרב מקבלי ההחלטות, וכן רבים מגורמי הביטחון, המדיה והאקדמיה, רווחה הסכמה גורפת שלפיה המדיניות כלפי עזה ובמוקדה ההסדרה, כלומר "פיתוי" חמאס לשמור על רגיעה באמצעות מחוות כלכליות, מבטיחה שקט לאורך זמן, וכי הארגון מורתע מהסלמה ומהרפתקאות אידיאולוגיות וממוקד בייצוב שלטונו.
הקול האחר נדרש לא רק מצד גורמים מתוך המערכת, אלא גם מצד הציבור שמחויב להציב סימני שאלה בפני אמירות של גורמים סמכותיים. אלה אמנם מתבססים על מידע וניסיון רב-שנים ושכל חריף, אך לא הומחש שהם בהכרח מבינים באופן מדויק את המציאות – בפרט כשהם מתמודדים עם תרבות שונה משלהם – אז לרוב הם אוכפים את תפיסתם על "האחר".
הקול הציבורי נדרש גם אחרי 7 באוקטובר נוכח מבול סיסמאות שמחליפות אסטרטגיה מפוכחת. הדבר משתקף בהתנגחות בין נתניהו לבין גלנט וגנץ בשאלת "היום שאחרי": מצד אחד, ניצבת הבטחה לניצחון מוחלט באמצעות מערכה ללא הגדרת זמן; ומהצד האחר - טענה לקיום מנהיגות פלסטינית מתונה בגיבוי ערבי ובינלאומי, שיכולה לשמש חלופה לחמאס. מדובר בריב עקר על עור הדוב שטרם ניצוד, ושתי התזות ממחישות המשך חוסר הבנה של המציאות ועירוב בין כמיהות לב להערכות: שלטון חמאס לא עורער בעקבות המערכה הנוכחית ואין חלופה ריאלית וזמינה במקומו כרגע.
יש בשיח הישראלי מי שמבקר את עצם העלאת השאלות והספקות, בטענה שהן מחלישות את רוח העם בעת שניטשת לחימה עזה. על אותם מבקרים לדעת כי עוצמת הדמוקרטיה נובעת משיח פתוח וביקורתי, וכי חזות של חברה חסונה ומגויסת מהווה לרוב כסות מלאכותית לחלל ולחולשה פנימיים, כפי שהוכיחה בעבר ברה"מ וכפי שניכר במשטר האיראני. חברה שמטילה ספק, כולל בעת חירום, היא חברה בריאה המסוגלת לחשבון נפש, ולכן גם לתיקון.
התובנה הזאת מתבטאת היטב במלחמה הנוכחית. החברה הישראלית, שחוותה השפלה ומהלומה חסרות תקדים, רוויה בביקורת עצמית ובתנועות מחאה, אך בה בעת גם מפגינה חוסן ולכידות. מנגד, החברות באזור, ובפרט הפלסטינית, מתגאות ב"סומוד" (עמידה איתנה), כלומר יכולת לספוג אבדות והרס רחבים, תוך הפגנת נרטיב מונוליטי וללא ביקורת כמעט מבית. בפועל, מדובר בחברות מפוררות לגמרי, נטולות אג'נדה, סולידריות והנהגה (שנעלמה מתחת לאדמה), שקיומן תלוי בסיוע חיצוני.
הקול הציבורי מחייב את האזרחים לדעתנות ולסקרנות. הציבור נדרש לבסס מסד ידע עצמאי לגבי המציאות כדי שתהיה לו עמדה ברורה, ולא להסס להטיל ספק נוכח אמירות של קובעי מדיניות
הקול הציבורי מחייב את האזרחים לדעתנות ולסקרנות. הציבור נדרש לבסס מסד ידע עצמאי לגבי המציאות כדי שתהיה לו עמדה ברורה, ולא להסס להטיל ספק נוכח אמירות של קובעי מדיניות, אלא שגם "מתווכי המציאות" – כגון מומחים או בכירים לשעבר בגופי הביטחון – מסתייגים לפרקים מנקיטת ביקורת או מתקשים להציג עמדה שונה מזו של "המערכת".
המלחמה, שסופה לא נראה, מספקת הזדמנות לתיקון פנימי, ובראשו שיפור כושר הביקורת של הציבור הישראלי, שמלכתחילה מצויד במטען ייחודי של אכפתיות, דעתנות ושאיפה להשפיע. הציבור גילה כי אלה נדרשות לא רק בוויכוחים המרים על סוגיות פוליטיות, כלכליות וחברתיות מבית, אלא גם בנושאי ביטחון וחוץ שאסור כי יוותרו נחלת קבוצה מצומצמת.
דוקטור מיכאל מילשטיין הוא ראש הפורום ללימודים פלסטיניים במרכז דיין באוניברסיטת ת"א
פורסם לראשונה: 00:00, 22.05.24
