טלפון אחד שבר לגמרי את גדי עזרא באוקטובר האחרון. מי שכמה חודשים קודם לכן סיים את תפקידו כמנהל מטה ההסברה של ישראל בעולם, ועם פרוץ המלחמה הוקפץ למילואים בבארי עם כוח מיוחד של סיירת צנחנים, חשב שכבר ראה ושמע הכל. רק שהמלחמה הזו, כך גילה, המשיכה לייצר אדוות מפלחות לב.
כתבות נוספות למנויים:
"אני יושב בבא"ח צנחנים עם הצוות תוך כדי שסרטוני זוועות ממשיכים להגיע לטלפונים שלנו", הוא משחזר, "בשלב הזה כבר ניהלתי חיים כפולים. בקסדה אחת הייתי לוחם, בכובע השני הייתי מנהל מטה ההסברה לשעבר, וניסיתי לסייע ולחבר בין כל העולם. החל מבקשות לקשר בין חלק מגופי הביטחון וההצלה שלא תמיד הצליחו לדבר ביניהם במישרין, ועד העברת מסרים לשותפים לשעבר מעבר לים. ופתאום הטלפון מצלצל. על הקו ברק הרשקוביץ, סמנכ"ל טיקטוק ישראל. הוא אומר שיש נרצח שצריך לאתר במחנה שורה כדי להספיק לשאוב ממנו זרע כמה שיותר מהר ולממש את הצוואה עבור האישה".
יהב וינר ז"ל, בעלה של שי-לי עטרי.
"נכון. וברק שואל אם אני יכול לחבר לגורמים במשטרה. שלוש שעות אחרי זה אני מקבל עדכון שהגופה נמצאה. היו כמה אנשים שעשו את המאמץ הזה. מצד אחד עזרנו לאתר את הגופה, אבל מצד שני נכשלנו כי איחרנו את המועד. כבר אי-אפשר היה לשאוב. זה היה רגע שהרג לי את הלב.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
"ועכשיו אני לוקח אותך לרגע שהתרחש כמה שבועות אחר כך. אני על ספינה בלב ים, משמש העיניים של הפלוגה שלנו שנמצאת בתמרון בעזה. הטלפון האדום בספינה מצלצל ואומרים לי שצריך להעביר הודעה לאחד הלוחמים בשטח, שאשתו נכנסת לזירוז לידה, ויש לו שעה וחצי להגיע לנקודה שממנה יאספו אותו כדי שיספיק ללידה. הבנתי שאני עומד להעביר את ההודעה הכי מרגשת שהעברתי בקשר אי פעם. אני מעדכן בקשר את המ"פ שלנו, ומרגיש את ההתרגשות גם בקול שלו. שני המקרים האלה בעיניי הם הסיפור של המלחמה כולה".
תסביר.
"הם ממחישים את הרגעים של הטרגדיה והאושר וכאב הלב והנחת שכל כך הרבה חווים בחודשים האחרונים. הם משקפים את הניסיון שלנו לייצר פה איזושהי המשכיות בכל מחיר ואת ההבנה שבלי ילדים, בלי דור המשך, בלי חזון להמשך, אין לנו זכות קיום במדינה הזאת.
"בפעילות של היחידה בחאן-יונס יצא לי להיכנס לחדרי ילדים. אתה רואה את התמונות ומיד חושב על הילד שלך ועל המציאות שאליה הילדים העזתים גדלים, על החינוך האידיאולוגי שגונב להם את החיים. העבודה בעזה לא יכולה להתמצות רק בפצצות וטילים. צריך להיות כאן שינוי אידיאולוגי שעוקר מהשורש את התפיסה שרואה ביהודים וישראלים תתי-אדם".
אפשר לשנות אידיאולוגיה בקרב דור שגדל ויגדל בפוסט-טראומה?
"אם אני מסתכל על מקרי בוחן אחרים בהיסטוריה, אפשר לראות מקומות שבהם כן הייתה התנתקות מאידיאולוגיה הרסנית. צריך להשאיר איזשהו שביב של תקווה שזה יכול לקרות גם פה. האם הדרך מאוד ארוכה? בהחלט. צריך לשלב בתהליך גם ממד חינוכי, לא מגישה פטרונית, אין לי ציפייה שהם יהיו חובבי ציון, אבל שלא יהיו מקום שעושה גלוריפיקציה למוות. מי שחושב שאפשר להסתפק רק בהליך צבאי משלה את עצמו, אחרת אנחנו נידונים לאותה מציאות שוב ושוב".
עזרא מכיר היטב את המציאות החוזרת על עצמה. בספרו הראשון שיצא החודש, "11 יום בעזה" (הוצאת "ידיעות ספרים") הוא מגולל את הסבב הקודם שלו ברצועת עזה, כחייל מילואים בן 23, במבצע עופרת יצוקה. מעין יומן אישי עם הדילמות, רגעי החסד הקטנים, השעמום והפחד. הספר היה מתוכנן לצאת באוקטובר, ואז פרצה מלחמת חרבות ברזל. עזרא מצא את עצמו שוב על מדים, שוב בשטח אויב, שוב בוואלס עם המוות. הפעם בן 38, נשוי ואב לפעוט בן שנתיים, עם שלושה תארים במשפט ודוקטורט על האש. והנה, שוב, אש.
לספר נוסף אפילוג מצמרר מקיבוץ בארי. "מצאתי את עצמי ממשיך את העריכה באמצע המשימות בקיבוץ. הייתה הבנה שהטקסט הזה צריך לראות אור כמה שיותר מהר, לא רק מטעמים מסחריים אלא מטעמים של התכתבות עם הנפש הישראלית, עם הצורך של הנפש הישראלית להבין מה המשמעות של מלחמה. הבנו שאי-אפשר לסיים טקסט כזה בלי לדבר גם על 7 באוקטובר".
מה גרם לך לכתוב את הספר מלכתחילה?
"כשאני כותב אני מרגיש שיש לי שליטה על הסיטואציה, אבל זה גם מאפשר לי לעשות סדר בחוויות שחוויתי. זה מייצר היגיון בטירוף הזה שנקרא מלחמה. רציתי שאנשים יידעו שמלחמה היא לא רק סיפורי גבורה. היא גם הרבה מאוד צחוק וגעגוע וחשש ועצבות ושעמום. המטרה היא לא לעשות גלוריפיקציה, אלא לתווך את החוויה הזו כפי שאני תופס אותה. הרבה אנשים אומרים לי, 'מצאנו את עצמנו בסיפור, גם אנחנו חווינו את העניין הזה שהחולצה מתרוממת לנו וקר לנו מאחור והספוג המעפן הזה של של המזרנים מסריח'. אנחנו נוטים לדבר על מלחמות או ממקום של גבורה, או ממקום של טרגדיה. אין אמצע כמעט. אבל כל מי שהיה בלחימה יודע שהאמצע הזה הוא הרוב".
ובסוף חזרת שוב לעזה.
"כן. רוב הסיכויים שאני אראה את הכתבה הזו מג'באליה. זה לא נהפך לפשוט יותר עם הגיל. אנחנו כולנו כבר כמעט בני 40 עם משפחות וילדים ורכב חברה. ואתה מבין שכשאתה נכנס לעזה, אתה לא נכנס לבד, אתה מכניס איתך את הדאגות והסיוטים הכי גדולים של בני המשפחה והאוהבים שלך. מצד שני, הצורך להשתתף באירוע הזה הוא מאוד ברור, לא רק בגלל הטבח ופשעי המלחמה והאויב הנוראי שאנחנו מתמודדים מולו, אלא גם כי אתה רוצה להיות שם בשביל החברים שלך לצוות. להיות בשבילם ברגעים הכי קשים".
מה השתנה בעזה מאז עופרת יצוקה?
"הריחות הם אותם ריחות. גם המראות מאוד דומים, במובן של חבורות לוחמים שרגע לפני עושים טלפון לחברה עם ההתרגשות והחשש. אני מדבר על ההתרחשויות האנושיות, וזה נראה דומה להדאיג, כי זה מראה כמה שום דבר לא השתנה. לעומת זאת, בהיבט הפיזי של הרצועה בהחלט רואים את הפיתוח. וילות עם בריכות, כל גג שני עם מתקנים סולאריים, מדשאות רחבות ידיים. יש גם הרבה עוני, אנחנו לא צריכים לייפות את המציאות, אבל העושר הוא מדהים. במשך שנים שמענו את הנרטיב שמדבר על הכלא הפתוח הגדול בעולם, ועל מקום שאין בו דבר מלבד עוני. וזה לא נכון, יש בעזה עושר והיה שם גם אושר".
איך אפשר לדעת שהיה שם אושר?
"קודם כל כי אתה רואה ברשתות החברתיות את הסרטונים של פלסטינים שמבכים על מר גורלם היום ומראים מה היה אז. ואתה רואה בתים. קשה מאוד לאמוד אושר כשבני המשפחה לא נוכחים. אבל קל מאוד לזהות עצב. והבתים שנכנסנו אליהם לא היו בתים עצובים. הם היו בתים שניהלו בהם חיי משפחה, שנראו על פניו נורמטיביים ומה שחושף את הסגידה למוות ואת הכרוניקה של הטירוף שהם חיים בו, אלו הכרזות שמהללות מוות ושהידים. אתה רואה תמונות של מפת ארץ ישראל שבה אין מדינת ישראל, רק פלסטין. על פניו הבית רגיל, הסלון מסודר באופן כזה שאנשים רוצים לשבת בסוף היום שלהם עם נרגילה וקפה, ואז פתאום אתה רואה כרזה שמהללת את חמאס, ואתה מבין שבמרחב שלך יש כל כך הרבה מנהרות טרור שלא יכול להיות שהאוכלוסייה המקומית לא ידעה מזה. וההסכמה, לפעמים בשתיקה, מעידה כאלף עדים על תמיכה אידיאולוגית במעשים האלה".
הציבור יכול לצלול לתוך ספר על עזה בעודנו חיים את זה כבר כמעט שמונה חודשים?
"המטרה היא לא לתווך רק חוויות קשות, אלא את ההוויה כמו שהיא. אני מקווה שהספר הזה יהיה קול למאות ואלפי מילואימניקים שרוצים להסביר למשפחות ולאהובים שלהם מה זה. וחשוב לי להגיד: ב-7 באוקטובר חווינו את הטרגדיה הגדולה ביותר שמדינת ישראל ידעה מאז ומעולם, אבל אחד הדברים שחווינו, ופחות מדוברים, הוא אובדן ריבונות. בפעם הראשונה מאז קום המדינה, במשך כמה שעות ישות זרה כבשה חלקים בנגב המערבי. תחושה של אובדן ריבונות לא משוקמת רק על ידי פצצות וטילים, היא משוקמת על ידי ילדים שרצים במדשאות של קיבוץ בארי.
"החטופים מסמלים משהו שהוא מעבר לאסון האישי שלהם ושל המשפחות שלהם, מעבר לאסון הלאומי שקרה לנו. הם עדות כואבת לאובדן הריבונות שלנו מדי יום. זו סוגיה שתכתיב מחדש את הצופן הגנטי שלנו כמדינה שמסוגלת לבסס ריבונות ולהגן על הבנות והבנים שלה. המדינה שלנו צריכה לעשות כל מה שאפשר כדי להחזיר אותם הביתה. יש כאן גם מלאכת הצלת נפשות במובן העמוק ביותר של המילה".
הצווים שהתובע בהאג ביקש השבוע להוציא נגד ראש הממשלה בנימין נתניהו ושר הביטחון יואב גלנט, פוגשים את עזרא גם כמשפטן וגם כמי שמכיר מקרוב את מערכת ההסברה הישראלית. "מבחינה מדינית ותדמיתית אפשר לומר שחלק גדול מהנזק כבר נעשה, כי מדינת ישראל או ההנהגה שלה נמצאת באותה השורה, מבחינת התובע, עם טרוריסטים", הוא פוסק, "בעיניי זו חרפה שמתעלמת, בין היתר, מהסיוע ההומניטרי שישראל מכניסה לרצועה. עבורנו זו פצצה משפטית, ועוד מוקדם לאמוד את כל ההשלכות. זה יכול להתחיל בחרם מדיני, להמשיך בחוסר יכולת לנהל קשרים מסחריים עם מדינות שמספקות לנו תחמושת, ולהסתיים באמברגו וחוסר מוכנות של מדינות לנהל יחסים כלכליים פשוטים עם מדינה שמעל לראש הנהגתה מרחפים צווי מעצר בגין פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות. ואם יש משהו שישראל לא עושה, זו הרעבה. בשבוע שעבר כבר עברנו את המשאית ה-28 אלף שנכנסת לרצועה".
מצד שני, העולם רואה משאיות שנרגמות על ידי מתנחלים.
"כשקוראים את ההחלטה רואים שבית הדין מייחס את הפשע הזה לא רק למשאיות שנרגמות. הוא מדבר על פשע שמתחיל מבחינתו ב-8 באוקטובר, על מדיניות שיטתית. זו מכת מוות הסברתית".
איך אתה, כמי שניהל את מטה ההסברה הלאומי, היית מנהל את האירוע הזה?
"הסטייט אוף מיינד שאני נכנס איתו לאירוע כזה הוא הבנה שכל דבר שאנחנו אומרים כמדינה יכול לשמש כנגדנו. לכן צריך לגבש תוכנית הסברה לאומית ובכלל להבין מה המטרות שלנו. האם המטרה היא לשכנע את העולם שאנחנו לא מרעיבים או לנהל איזשהו קרב בלימה. זה משהו שצריך להיות מוכתב מהדרג המדיני. צריך להתנהל פה בדיוק רב כדי לא להחריף את הסיטואציה. אפשר להגיד שלכל תחתית יש עוד תחתית".
הפצצה המשפטית הזו היא תוצאה של מלחמה וממשלת ימין על מלא, או של הסברה כושלת?
"להפיל את צווי המעצר על איכות ההסברה זה קצת לא לספר לעצמנו את האמת. והאמת היא שכשתובע בית הדין מקבל החלטות כאלה, המבחנים שהוא משתמש בהם הם משפטיים. בניגוד לרבים אחרים, אני לא חושב שיש למדינת ישראל בעיה בהסברה. יש לנו הרבה מאוד דוברות ודוברים מצוינים, שתוכלי להעיר אותם גם באמצע הלילה והם ישרקו לך את דף המסרים ובלי מבטא ישראלי. הבעיה שלנו נוגעת לכך שיש הרבה ישויות שמתווכות מידע לקהלי יעד שונים, זה יכול להיות לקהל הישראלי, הפלסטיני, האיראני, הבינלאומי. הכשל הוא בחיבור בין כל הגורמים האלו, בתכלול, ואת כל זה אפשר לתמצת למילה אחת – מדיניות. ההסברה היא שיקוף של היעדר מדיניות רחבה יותר".
ועד שיש דובר כמו אילון לוי הוא מוצא עצמו בחוץ.
"אני לא יודע מה היה שם, אני רק יודע להעיד שהוא דובר מחונן וחבל מאוד שהוא לא מדברר את מדינת ישראל כרגע".
פורסם לראשונה: 00:00, 24.05.24
