"חברים יקרים, איראן היא לא רפובליקת בננות או מדינה ערבית שקורסות כשמת המנהיג שלהן. היא ישות בעלת עשרות מוסדות ומנגנונים מבוססים, ולא תתערער אם ימות הנשיא או אפילו המנהיג העליון. ובכלל, אל תשכחו: הנשיאות באיראן היא אחת החוליות החלשות במערכת הממשל, והנשיא הוא לרוב 'חרב ללא להב', כמו שתיאר זאת נשיא איראן בעבר מוחמד ח'תאמי".
דבריו של פייסל קאסם, המגיש הפופולרי של רשת "אל-ג'זירה", שפורסמו ברשתות, משקפים תפיסה שרווחת בעולם כולו, ובמזרח התיכון בפרט, בעקבות מותו בראשית השבוע של נשיא איראן, איברהים ראיסי, בתאונת מסוק. מצד אחד, יש שביעות רצון ממותו של מי שהיווה איום על מדינות רבות - מישראל, דרך אוקראינה ועד מדינות המפרץ - אבל מצד שני, יש גם הבנה שלא צפוי זעזוע גדול.
חמינאי וההמונים בהלוויית ראיסי בטהרן
הכותרת
האם איראן תצליח לצאת מהמשבר בהנהגת המדינה?
23:48
ועדיין, מות ראיסי אינו אירוע של מה בכך. מדובר בהיעלמות מהזירה של דמות מרכזית בצמרת של אחד הכוחות המובילים במזה"ת - מדינה בעלת משקל רב במערכה המורכבת שישראל מתמודדת איתה מאז 7 באוקטובר ומי שמעצבת את המאפיינים המרכזיים של העימות: ריבוי זירות, פעילות באמצעות שלוחים שהם לא מדינות - בעיקר מלבנון, תימן, סוריה ועיראק - וללא מסגרת זמן ברורה, מתוך כוונה להתיש את ישראל.
ראיסי בן ה-63 היה אחד מעמודי התווך של המשטר האיסלאמי. הוא פילס דרך לצמרת השלטון מתוך המערכת המשפטית, ואלפי עונשי המוות שפסק בסוף שנות ה-80 זיכו אותו בתואר המפוקפק "התליין מטהרן". כנשיא, ראיסי היה אחראי על תחומי מפתח בניהול השלטון, בפרט פנים וכלכלה, ובמקביל נתפס כמועמד בולט לרשת את המנהיג העליון, עלי ח'אמנאי בן ה-85, שראה בו את הקרוב ביותר לתפיסותיו מבין החמישה שכיהנו מאז נבחר ב-1989.
מותו של ראיסי פותח תחרות כפולה בצמרת האיראנית: הן לנשיאות, מרוץ שזהות המועמדים בו טרם נקבעה; והן למשרת המנהיג העליון. בהקשר זה מוזכר בנו של ח'אמנאי, מוג'תבא בן ה-54. אלא שבצמרת המחנה השמרני, שקובע את אסטרטגיית השלטון והצביון שלו, יש גורמים שמסתייגים ממנו, מחשש להיווצרות שושלת כמו בימי השאה.
הבחירות לנשיאות היו אמורות להתקיים בשנה הבאה, אבל בעקבות תאונת המסוק הוקדמו ל-28 ביוני. כמו בעבר, צפוי להתנהל תהליך מהונדס שבמסגרתו יסוננו מועמדים, וייבחרו אלה התואמים את עמדת המנהיג והזרם השמרני.
ח'אמנאי לא רצה את הקשר
רוב הציבור האיראני סולד עמוקות מהמשטר האיסלאמי - כפי שניתן היה לראות בגל המחאות הסוער שפרץ בספטמבר 2022 בעקבות מות הצעירה מהסא אמיני - אבל מודע לנחישות ולכוח הדיכוי של השלטון ולא תולה תקווה בבחירות. לפי שעה, מות ראיסי לא מעורר אי-שקט במדינה. היו אמנם מפגני שמחה נקודתיים, והועלו לרשת סרטונים של נשים איראניות - הקורבנות העיקריים של אכיפת הקוד האיסלאמי - מחלקות ממתקים כשפניהן מוסתרות, אבל כולם מבינים שעצבי המשטר חשופים כרגע, ותגובתו עלולה להיות אלימה במיוחד כלפי מה שייתפס כאיום.
"אין הנהגה חלופית באיראן, והאופוזיציה בחו"ל מפולגת וחסרת יכולות", מסביר פרופ' מאיר ליטבק, ראש מרכז אליאנס ללימודים איראניים באוניברסיטת תל-אביב. "יותר מזה, רבים באיראן חושבים שהפלת המשטר עלולה להצמיח חלופה גרועה יותר, למשל דיקטטורה צבאית של משמרות המהפכה, כפי שמיטוט השאה הביא לעליית הרפובליקה האיסלאמית. למרות שבאיראן שולט מיעוט של 30-20 אחוז, מדובר בקבוצה חזקה וקנאית שמוכנה לדכא, להרוג ולהיהרג למען שימור הסדר הקיים".
בעולם הערבי עוקבים אחר הנעשה באיראן. בעלי בריתה של טהרן, ובראשם סוריה ולבנון, כבר הכריזו על שלושה ימי אבל, ובכירי חמאס וחיזבאללה, איסמעיל הנייה ונעים קאסם, השתתפו במסע הלוויה של ראיסי, אבל בינתיים הם לא מקרינים פחד מערעור המשענת האיראנית. במדינות הסוניות נזהרים מלשמוח לאידו של השלטון האיראני ומחכים לראות מי יהיה הנשיא הבא. יש שם תקווה להמשך הקו המפויס יחסית שהוביל ראיסי, שהתבטא במיוחד בהתקרבות בין סעודיה לטהרן וחידוש הקשרים הדיפלומטיים ביניהן.
"איראן מצויה בצומת דרכים בעקבות מות ראיסי", אמר החוקר והעיתונאי הסעודי עבד אל-עזיז אל-ח'מיס. "ראיסי פעל בצל המנהיג, אבל גם השפיע עליו, למשל בנושא היחסים עם סעודיה. ראיסי קידם את הפיוס בין שתי המדינות, והצליח לשכנע את ח'אמנאי שהתנגד תחילה למהלך. אם ייבחר אדם בעל תפיסה דומה והשפעה על המנהיג צפויה יציבות ביחסי איראן עם העולם הערבי, אבל אין לשלול עליית דמות קיצונית יותר, דבר שמעורר דאגה בקרב הערבים כבר עתה".
כמו אז עם השוקולד המורעל
ד"ר איימן חניטי, פרשן ירדני לענייני ישראל והמזה"ת, דבק בהערכה שלא צפוי שינוי דרמטי במדיניותה האזורית של איראן. "איראן פועלת לאור אסטרטגיה סדורה ועקבית שתכליתה להפוך לכוח הגמוני במזה"ת", הוא מסביר, "היא מתבססת בסוריה, עיראק, לבנון ותימן, מקדמת את תוכנית הגרעין, פועלת בהתמדה לצמצום השפעת ארה"ב וישראל במרחב, אבל גם שומרת על יחסים תקינים עם מדינות ערב. זהו פיוס שמלווה באיום מתמיד מצד טהרן כלפי הערבים, ובווידוא שיישמרו פער וחולשה של מדינות ערב בהשוואה לאיראן".
הציבור במדינות הסוניות מפגין גישה מאופקת פחות, שלוותה בצהלות, ירי זיקוקים וחלוקת ממתקים בכל מוקד שנפגע על-ידי טהרן או שלוחיה. כך היה בערים שונות בסוריה, אבל גם בקרב הפלסטינים, כולל בעזה, שלא מכירים תודה כמו ראשי חמאס והג'יהאד האיסלאמי, ובעיקר זוכרים את הסיוע שהושיטה איראן למשטר הסורי כשטבח במחנות הפליטים במדינה.
בין לבין, פורחת - כמו תמיד - חרושת קונספירציות בשיח הערבי. כך למשל ברמיזת העיתונאי הפלסטיני מוחמד עאיש שלפיה ראיסי חוסל בידי ישראל ("כמו ודיע חדאד, מראשי החזית העממית שמת ב-1978 לאחר שנגס בשוקולד מורעל שנשלח אליו"), או בדברי פייסל קאסם מ"אל-ג'זירה" שטען כי מאבקי כוחות בצמרת האיראנית עמדו ברקע החיסול.
"בניגוד לרצון אויבינו, איראן תמשיך במהפכה", הכריז השבוע מפקד משמרות המהפכה, חוסיין סלאמי. האמירה מגלמת תובנה שחשוב לישראל להפנים. המשטר האיסלאמי אמנם ספג פגיעה קשה וצפוי להתמקד בקרוב בסוגיות פנים, ובראשן הבחירות, אבל אין צפי לצמצום המאמץ נגד ישראל - באמצעות הפרוקסי או ישירות, כפי שהיה במתקפה האיראנית הרחבה לפני כחודש. מבחינת ישראל אפוא עידן פוסט-ראיסי אינו שונה מהותית מזה שהתקיים עד לפני שבוע.
ד"ר מיכאל מילשטיין הוא ראש הפורום ללימודים פלסטיניים במרכז דיין באוניברסיטת ת"א
פורסם לראשונה: 00:00, 24.05.24
