אירועים בינלאומיים רבים הקשורים לישראל התרחשו השבוע: הצהרת התובע הראשי של בית הדין הפלילי בהאג שבכוונתו להמליץ על הגשת צווי מעצר כנגד נתניהו וגלנט, ההכרה של מספר מדינות אירופיות במדינה פלסטינית, אפילו הורדת הדגל לחצי התורן באו"ם בעקבות מותו - המבורך - של נשיא איראן ראיסי. מעבר לכך שכל האירועים הללו מעידים על בורות במקרה הטוב ועל אנטישמיות במקרה הרע, הייתה תגובה ישראלית נוספת, קצת פחות מובנת: הניסיון האובססיבי להבין מה אשמתנו.
פעם אחר פעם נשאלה השאלה "מה ישראל הייתה יכולה לעשות אחרת", והתשובות היו: להכניס יותר סיוע הומניטרי; לבוא יותר לקראת הקהילה הבינלאומית; לפעול בדרכים יותר דיפלומטיות. אלא שאת כל אלו עשינו: מעולם לא נכנס סיוע הומניטרי בכמויות כאלו גדולות לשטחי אויב תוך כדי מלחמה על-ידי המדינה שמגינה על עצמה; ישראל משכה ודשדשה את הפעולה הצבאית בעזה כדי לתת הזדמנות למאמצים להגיע לעסקת חטופים; והיא הסכינה עם מזח בחופי עזה בעל כורחה, ומתנהלת באופן זהיר כדי לא לסכן משלוחי נשק מארה"ב. אז מה היינו יכולים לעשות יותר?
האמת הפשוטה היא שישראל מנהלת את מלחמתה כשברקע עולם מערבי מנוון שאינו יודע להבחין בין טוב לרע. אפילו מנהיג איראן חמינאי ביטא את אובדן הדרך הזה, כשנשמע אומר למנהיג חמאס הנייה: “מי היה מאמין שהאוניברסיטאות בארה”ב יתמכו בפלסטין? ההבטחה לחסל את ישראל תתקיים ונראה את היום שבו פלסטין תהיה מהים לנהר”. ומי מגשים את החלום? המערב החולה. את תחלואיו הקשים של הניוון המערבי הזה ישראל חשה ביתר שאת על בשרה מפני שהיא זו שמנסה להעיר את העולם החופשי, להראות לו את הדרך, להסביר לו שהוא טועה.
ברור לכל שזה לא עובד. ההכרה במדינה פלסטינית מעידה על חומרת מצבן התודעתי של המדינות שבחרו לעשות זאת. מי שיקרא את המחקר החדש של פורום קהלת יראה איך כל רעיון המדינה הפלסטינית מונח על תשתית מעוותת. האמנה הפלסטינית שקוראת לחיסולה של ישראל לא נכתבה ב-7 באוקטובר. הוא גם מראה שההנחה שלפיה הרשות הפלסטינית נהנית מלגיטימציה בקרב אזרחיה היא שגויה: הם מעדיפים את פירוקה, והיו בוחרים בחמאס לו היו בחירות.
הנחת המוצא של ישראל לא צריכה להיות פסימית, אלא ריאלית: לא משנה כמה קשרי מסחר טובים נקיים, איזו מעצמת הייטק נהיה, כמה נתרום לעולם, או כמה מאיתנו יירצחו, יישחטו וייאנסו - איננו מדינה ככל העמים, ואיננו נמדדים בסטנדרטים דומים. ולכן, השאלה שצריכה להישאל היא לא למה ישראל לא הכניסה עוד סיוע ולא נתנה עוד הזדמנות לניסיונות הדיפלומטיים, אלא איך נוכל לדאוג טוב יותר לאינטרסים שלנו מול עולם שמסרב להבין את המציאות.
צילום: איליה מלניקובתחילה היה נראה שישראל מגיבה כמו שצריך. ההחלטה הראשונית של גלנט לבטל את ההתנתקות בצפון השומרון הייתה תגובה הולמת. הוא לא יכל לעשות זאת קודם מפני שישראל כן נתנה הזדמנות למאמץ הדיפלומטי העדין. אבל אז הגיעה ההחלטה להכריז על האזור כשטח צבאי סגור. העלייה של בן גביר להר הבית היתה נטולת מטרה או השפעה, ונתניהו הוציא הצהרה. נפלא. ובסוף, התגובה של סמוטריץ' - עצירת הכספים לרשות - הייתה אולי ההולמת ביותר.
ישראל ניסתה להיות חלק מהעולם המערבי, והיא אכן כזו בהרבה מובנים, אבל כעת משמשת כאור לגויים עבור עולם שלא רואה זאת. רוב מנהיגי העולם המערבי כבר אינם מהווים מצפן ערכי: לא רק שהם אינם נלחמים באויבים שלהם, הם גם מיישרים איתם קו. המסקנה היא: עם לבדד ישכון, ובגויים יתחשב כמה שפחות.
פורסם לראשונה: 00:00, 23.05.24
