סימה חסון, יו"ר "צעדת האמהות" ואמא לשני לוחמים שנמצאים כרגע בגזרת עזה, חשבה בשבוע שעבר שזהו. "הייתה תקרית בג'באליה", היא משחזרת, "בה נהרגו שישה לוחמים מפלוגת ח"ץ. באותו הרגע לא ידעתי שהיה עניין, אבל אז אחותי מתקשרת: 'את חייבת להגיד לי באיזה גדוד נמצא אופיר, יש אירוע חמור בג'באליה, צנחנים', והוא ג'באליה צנחנים. ואני אומרת לה: 'בסדר, אני מבררת'. ופתאום התחיל רצף של טלפונים. החברה שלו מתקשרת, ואמא של החברה מתקשרת, וכל העולם. מתי נפל לי הלב? כשטייס מסוק החילוץ של היחידה, שמחלץ פצועים והרוגים, התקשר אליי. שם הפסקתי לנשום. אני מסתכלת על הטלפון, וחושבת: 'עונה או לא עונה?' בסוף עניתי, והוא אומר: 'מה קורה איתך, גברת? תתעוררי, אופיר בסדר?' ואני אומרת לו: 'תגיד לי אתה'. בסוף הבנתי שאם הוא לא יודע, אז הכל בסדר".
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
כ-90 ק"מ יש בין חסון, תושבת פדויים שבדרום, לבין מייסדת תנועה "אמהות בחזית", איילת השחר סיידוף, תושבת מושב פתחיה שבשפלה, המארחת את המפגש הזה – אבל המרחק בין עמדותיהן לגבי המשך הלחימה בעזה רחוק פי אלף. למרות התהום הרעיונית, לשתיהן נקודת מפגש: הדאגה לילדים המשרתים בחזית. במקרה של סיידוף מדובר בחזית הימית, שם שחר, בנה הבכור, נלחם בחות'ים. "אני לא בן אדם בוכה", היא מעידה, "אולי בלידה של הילד. אבל היה איזה לילה שהחות'ים הגיעו למפרץ ושלחו מלא סרטונים של 'איך מפציצים סטי"לים', ועם זה הלכתי לישון".
גם הגר משה קדם, פעילה ב"הורים ללוחמים זועקים די", יודעת איך זה מרגיש כשהלב שלך רועד בעזה. בנה גור, לוחם ביחידת עוקץ, נמצא שם עכשיו. "גור צמוד ליחידות קומנדו", היא מספרת. "אם הוא לא קדימה עם הכלב שלו, לזהות את המטען ולתפוס את המחבל, נהרגים חיילים. הוא שם על החיים ועל המוות, ואומר: 'אני יושב בטנק עם המתנחל והמושבניק והדתי והקיבוצניק, ואני אמות בשביל כל אחד מהם', לכן אני אומרת שצריך קואליציה נשית. לא רוצה שנריב. כי הבנים שלנו בטנק לא רבים".
"אני כל כך מבינה מה עובר על הגר", אומרת חנה גיאת מהיישוב טלמון שבשומרון, מקימת ארגון "אמהות הלוחמים". שניים מילדיה, אסף ואורי, נמצאים כרגע בגדוד מילואים של הצנחנים וגם בעלה במילואים קרביים. "באחד הערבים", היא נזכרת, "בקבוצה של ההורים הרס"פ כותב לנו: 'היה אירוע קשה בגדוד, אבל לא בפלוגה שלנו'. אני חושבת שהייתי היחידה שלא נרגעה, היות שיש לי שני בנים בגדוד. אחרי שעה שלא הייתה שום הודעה מהרס"פ השני, שלחתי לו הודעה: 'הכל בסדר?' והוא ענה: 'אה, כן, פגשתי את אסף'. זו בהחלט הייתה שעה של חרדה.
"ברגע הזה, שהגיע הזמן ללכת לישון אבל את לא מצליחה להיכנס למיטה, אנחנו עוברות חוויות מאוד דומות. אנחנו מרגישות אחת את השנייה, חשוב לנו אחת מהשנייה, וכן, יש בינינו חילוקי דעות, החזון שלנו שונה. אבל כולנו רוצים מדינת ישראל רגועה ושלווה ושבגן הילדים בבארי לא תהיה מיגונית.
"הסיטואציות שאנחנו לוקחות את הילדים לשטח כינוס הן זהות. את מרגישה כמו אברהם אבינו בדרך למוריה. את רוצה להיפרד פרידה נרגשת, אבל בעיקר נפרדת מערימת ציוד צבאי שבפנים מסתתר חייל. ואז את נוסעת הביתה, וכל הדרך מנסה לא לחשוב, והדרך ארוכה. אחרי כמה שעות את מקבלת שיחה: 'אמא, מכבים טלפונים'. זה נהיה מטבע לשון. 'אמא, הם כיבו טלפונים'. כולנו מכירות את זה ולכולנו קשה".
לכל אמא של לוחם במלחמה הזו יש את הסיפור שלה. על הלילות ללא שינה, על הטלפון שכמעט ריסק לה את החיים לנצח, על החברה שאצלה התרסקו באמת. אבל לא כולן עושות עם זה משהו. עכשיו הן יושבות מולי. ארבע אמהות שבחרו לצאת למאבק, משני צידי המתרס.
גיאת, אם לארבעה, משמשת כראש צוות תוכנה בחברת סטארט-אפ רפואי. כבר שנים שהיא פעילה פוליטית. בניה, אורי ואסף, היו מגיעים להפגנות נגד ההתנתקות, אפילו יש להם בבית צילום עם חולצות כתומות ושלט בהתאם. בסופו של דבר, הניחו לזה. לפני כעשור הקימה אמם, בעקבות צוק איתן, את ארגון "אמהות הלוחמים", המזוהה עם אג'נדה ימנית הגם שהיא אומרת שיש בו מגוון גדול מאוד של דעות.
בזמנו, אחרי פעילות קצרה פסקו מלפעול, אולם המלחמה הנוכחית העירה שוב את כולן. הקבוצה מונה היום 7,000 אמהות, לא כולן מגיעות לכנסת ולהפגנות. "אנחנו", אומרת גיאת, "רוצות להילחם עד הניצחון. בניגוד לאחרות, שכנראה אומרות: 'חיי חיילינו קודמים ובואו נשמור אותם קרוב לסינר של אמא עד הטבח הבא', אני אומרת: 'חיי חיילינו קודמים, ותנו להם לנצח'".
חסון, אם לחמישה, היא מנהלת ארגונים של חינוך בלתי פורמלי. שניים מבניה בעזה, אחד בסדיר והשני במילואים, והיא עצמה בפרוץ המלחמה גויסה לחודשיים מילואים בתוך היישוב כמפקדת כיתת הכוננות. הארגון שהיא עומדת בראשו, "צעדת האמהות", קרוב רעיונית לזה של גיאת. הוא נוסד לפני שלוש שנים, לאחר מותו של הלוחם בראל חדריה-שמואלי. בינתיים שינה הארגון כיוון והוא פועל בכמה מישורים. הראשון הוא עצירת המשאיות ההומניטריות במעבר כרם שלום, והשני – חיזוק הלוחמים בעזה, מתוך רצון שימשיכו להיות שם עד הניצחון.
"המוטו שלנו", היא אומרת, "זה חיילים עומדים ובניינים נופלים ולא להפך. מטרה שלישית ליום שאחרי – יישוב עזה על ידי יהודים. גם אם חיסלנו את חמאס וייכנס לשם גורם אחר, תוך שנה-שנתיים, עם הכספים שמועברים, יתקיים טרור אחר ושוב נמצא את עצמנו מול מבצעים כושלים".
מהצד השני יושבות סיידוף ומשה קדם. סיידוף היא עורכת דין, במאית תיאטרון ואשת עסקים, אבל בחודשים האחרונים עיקר עיסוקה הוא התנועה שהקימה, "אמהות בחזית", שמונה לדבריה 50 אלף אמהות. הסיבה להקמתו היה גיוסו של שחר, הבכור מבין שלושה. זה קרה באפריל אשתקד, חצי שנה לפני המלחמה. "גלנט בדיוק אמר שישראל נמצאת בסכנה קיומית, מוחשית ומיידית. שבוע אחרי באו החרדים ואמרו: 'אנחנו לא רוצים למות'. 'החזית' באה על רקע הרצון לשוויון. גיוס לכולם כולל כולם. גם ערבים, גם חרדים".
ואם לא?
"יש לי עוד שני ילדים בבית, ואם חוק הפטור עובר, הם לא יהיו בצבא. לא הקמתי תנועה כדי לא לגייס את הילדים שלי. בשביל זה לא צריך לעשות רעש. הקמנו את התנועה כי ללא צבא העם אין מדינת ישראל, והיום רק 35 אחוז עושה שירות משמעותי. ברגע שנגיע ל-30 אחוזים, צבא העם יתפרק. אני את הבן שלי לא שולחת לצבא בגלל משכורת, אלא מתוך הבנה שזו זכותנו הטבעית וזו המשימה. כל אחד תורם".
משה קדם, אם לארבעה תושבת רחובות, ניהלה בעבר הוסטל לנערות במצוקה ושימשה אחות טיפול נמרץ במחלקת ניתוחי לב. מלבד גור, היא מספרת, בקרוב יתגייס בנה השני לגולני. היא פעילה ב"הורים ללוחמים זועקים די", שהוקם בסוף מארס. "בסך הכל 500 אנשים", אומרת משה קדם. לפעילות הגיעה דרך "בונות אלטרנטיבה". "הסיי שלנו הוא שצריך להגיע להסדר. שכל עוד הלחימה מתבצעת ואין תוכנית, אנחנו מתגלגלים מיום ליום עם קבינט שמדשדש, אנחנו מסכנים את הילדים והילדות".
את האג'נדות השונות שלהן הן מקדמות באמצעים דומים: שליחת מכתבים לשרי הקבינט הביטחוני, לגורמים צבאיים ולראש הממשלה, תליית שלטים מול בתי שרים והפגנות – שם הן פוגשות את כל שדרות העם. "שמאלנים מצפצפים ומעודדים, ימנים שולחים אותנו להזדיין עם נוח'בות וסינוואר ומציעים שנחכה לבחירות הבאות", מתארת משה קדם. "זה לא פרסונלי אז משתדלת לא להיעלב, אבל בהחלט לא מכבד ולא פותח מקום לשיח. לפעמים יורקים עלינו, מקללים".
"בהפגנות שאני יוזמת, רכבים צופרים ומפגינים איתנו סולידריות", אומרת חסון, "אנשים שנקלעים להפגנה טופחים על הגב ואומרים כל הכבוד. מהצד השמאלי יש בעיקר בליל של צעקות לא ברור".
גיאת: "התגובה הכי נפוצה ומפתיעה שקיבלנו היא: 'סוף-סוף, איפה הייתן?' הרבה אנשים הרגישו שלא שומעים מספיק את הצד שמאמין שאפשר וחובה לנצח".
ומה שאתן עושות משפיע?
משה קדם: "לדעתי יש השפעה של המכתבים. זה מאוד חשוב שהורי לוחמים שולחים מכתבים".
גיאת: "אני שלחתי מכתב לטלי גוטליב אחרי שהיא נפגשה איתנו, וכמה ימים אחר כך עמדה מעל במת הכנסת ואמרה: 'לא מסכנים חיילים, תפציצו מהאוויר'".
איילת השחר, הגר, כשאומרים שהמכתבים שלכן מחזקים את חמאס, מה אתן חושבות?
משה קדם: "גם בלעדיי סינוואר הכי מבסוט בעולם. הוא רואה את המשטרה של בן גביר נותנת מכות להורים שכולים, ואומר: אני ניצחתי. המטרה שלו היא לפרק אותנו מבפנים, ובזה הוא מצליח".
סיידוף: "חיזבאללה ציטט את הרב הראשי וצחק עלינו. הוא רואה שהחרדים לא רוצים להילחם. זה לא לשחק לידיים שלהם? האם חמאס שמח מזה שהיא שלחה מכתב או אני שלחתי? הוא שמח מזה שיש דרג מדיני שכרגע משיקולים פוליטיים לא עושה את ההחלטות הנכונות. לא לגייס אברכים, את יודעת איזה בושות זה עושה לנו בעולם?"
ואיך הלוחמים הפרטיים שלכן מגיבים?
משה קדם: "הבנים שלי הכי רעל בעולם. לא משנה מה, גור אומר לי: 'אמא, אני חייב להיות בעזה'. אבל הוא אומר לי: 'אמא, אני מעריך אותך על ההפגנות ועל המכתבים, תודה שאת הולכת לוועדות הכנסת'. הוא לא יודע כלום, הוא בעזה. אין להם טלפון, אינטרנט. וכשהוא מתקשר סוף-סוף, השאלה הראשונה היא: יש הסכם? ואני עונה בכאב: לא, גור".
חסון: "באחת מההפגנות עיכבו אותי לחקירה, אז הייתי עצורה כמה שעות. הוא אמר לי: 'אמא את עושה לי פדיחות'. הקטנים מאוד גאים בי".
סיידוף: "הבן שלי בהתחלה לא כל כך היה בעד, זה כמובן הביך אותו, אבל בגלל שאין לנו אותו שם משפחה לא באמת קישרו בינינו, והוא לא התנגד. הוא מכיר את אמא שלו שכבר ניהלה מאבקים מעל ראשו. אבל כשדפקנו לגפני בדלת וזה התפרסם, הוא שמע את החברים שלו מדברים על תנועת 'אמהות בחזית' ואיזה מגניבות הן ושכולם אוהבים אותן, ואז הוא גילה להם שזו אמא שלו. ומאז הוא מקבל הרבה מחמאות. דרכו גיליתי שחיילים אוהבים אותנו".
גיאת: "באחת השבתות המאוד נדירות ששני ילדיי היו בבית, הם אמרו: אנחנו רוצים לחזור להילחם בעזה, מצד שני – זה טירוף שאנחנו נלחמים ובמקביל נכנסות משאיות סיוע. אמרתי להם: חברים, אתם, המלחמה שלכם בחאן-יונס, והמלחמה שלי בכרם שלום. הם יכלו להשתמט כמילואימניקים. אבל ילדיי, כמוני, יש להם שתי אפשרויות: או להילחם או ללכת כצאן לטבח".
6 צפייה בגלריה
גיאת עם בעלה ושני בניה. "בדרך לשטח הכינוס את מרגישה כמו אברהם בדרך למוריה"
(צילום: מהאלבום המשפחתי)
לראיון הזה הן הגיעו אחרי לא מעט התלבטויות. גם שאלה תמימה יכולה להתפרש כחוסר רגישות, כל התנצחות עלולה לגלוש לוויכוח. "כולנו בהישרדות", מפרשת גיאת, "מפחדות מעין הרע. יש אמהות שמבחינתן לצאת מהבית ולצעוק, זה מדכא". בשיחה ביניהן מתגלעות כמובן לא מעט מחלוקות, אבל במפתיע גם לא מעט נקודות השקה, באכזבה מההנהגה למשל, והאמהות גולשות מהסכמה לאי-הסכמה ובחזרה.
גיאת: "מי שאומר: 'בואו נעשה הסדר ויהיה בסדר', זה אותם אנשים שאמרו: 'בואו נעשה התנתקות ואז תהיה פה סינגפור', אותם אלו שאמרו: 'חמאס מורתע, הכל בסדר, צה"ל מוכן לכל תרחיש'. אני לא מאמינה בהם. אני מאוד בעד להחליף אותם. צריך לנצח, אסור לנו לעצור לשנייה. איך נעשה את זה? אפשר לחלוק זו על זו. אבל להוציא את החיילים ויהיה בסדר? לא. האלטרנטיבה היא בין רפיח לאושוויץ.
"אני מאוד מבינה את מי שאומרת: 'בואו נחזיר את הילדים הביתה'. זו הייתה האמירה של 'ארבע אמהות', אלא שהמורשת שלהן זה מה שאנחנו רואים עכשיו בגבול הצפון".
סיידוף: "אני ילדה לאבא פוסט-טראומטי מיום כיפור, התגרשתי מגבר פוסט-טראומטי מלבנון הראשונה ולא רוצה להיות אמא לילדים פוסט-טראומטיים"
סיידוף, כמובן, מתנגדת. "אנחנו נמצאות פה היום שמונה חודשים ללחימה. חצי שנה שאנחנו סופרים מתים מדו"צ ומטעויות של צה"ל, ולא מבינים. לוחמים כותבים לי הודעות: 'אני לא מבין למה אני נכנס, מטהר רחוב וחצי, עושה פרסה וחוזר', 'למה אני עומד בשטח כינוס שבועיים וחוטף מרגמות'. מה שחנה אמרה, שחיי ילדינו לא ראשונים בסדר העדיפויות, זה נכון. אני אישית איבדתי אמון בכולם. כל מי שנגע בביטחון ובנושא המדיני עשור אחורה, הוא מבחינתי חלק מהקונספציה, ולא צריך לנהל את העניין קדימה".
משה קדם: "אנחנו רוצים מטרות. תוצאות. מה קורה בעוד שבוע, האם יהיה הסדר, הסכם. עד 2027 סגור שאנחנו שם. זה גנץ אמר לי בשיחה אישית. הילדים שעכשיו בכיתה ט' עוד יילחמו בעזה. אבל בואו נתכנן, נכניס כוחות בינלאומיים, שלטון בינלאומי. אני לא רוצה שהילד שלי ימשיך להיות שם עד 2028".
חסון: "אני לא רואה הסדר באופק. אין עם מי לדבר. עם אויבים לא מדברים. דישדשנו שלושה חודשים בעזה כי לא היה עם מי לדבר".
גיאת: "אני כן חושבת שיש תוכנית, אבל היא לא מתפרסמת לציבור. האם זה אומר שצה"ל ערוך ומוכן למלחמה, ויש לו תו"לים? לא. יש לי אח שהתחרד והוא כל הזמן מתווכח: אה, צה"ל לא ככה, ולא עושה ככה ואיזה לא בסדר. ואני אומרת לו: שחקני הכדורגל הטובים בעולם הם אלו שיושבים על טריבונה. הילדים שלי לא יושבים על הטריבונה והם לא תמיד מסכימים עם מה שקורה, אבל הם שם נלחמים ולכן מרוויחים את זכות הדיבור".
אתן מסכימות שהילדים שלכן יהיו אלו ששומרים על חזון ההתיישבות היהודית בעזה של סימה?
חסון: "מישהו צריך להילחם כדי להציל את המדינה המדממת שלנו. חד-משמעי".
משה קדם: "בשום אופן לא".
אז יש שיגידו שגם קודם לא רצית את נתניהו ואת משתמשת במלחמה, ואולי בצבא, כמנוף לחץ להחליף את הממשלה.
סיידוף: "אבל עכשיו קיבלנו הוכחה. 7 באוקטובר הוכיח שהוא באמת לא כשיר. וזו לא בעיה של דרג מדיני, אלא של כל הדרגים. גם הדרגים הצבאיים כשלו. אם ש"ג נרדם בשמירה, הוא היה הולך לכלא, אבל כשחליוה נרדם בשמירה, הוא כותב מכתב יפה וזה נגמר בתוכנית פרישה מרצון?"
גיאת: "האמירה שלי היא ערכית: חיי החיילים שלנו קודמים לשיקולים בינלאומיים. לא רוצה לצאת יפים בעיני 'אל-גז'ירה' או לעשות דברים למען בית הדין בהאג, שיקפוץ לנו. גם אני דורשת תוכנית, חשוב שתהיה, אבל אני לא צריכה שהיא תהיה בעיתונים".
אז מה ההבדל בינך לבין הגר וסימה?
משה קדם: "התוכנית! הן רוצות להתיישב בעזה".
גם בנושא השוויון בנטל יש הסכמות, ויש גם ויכוח – על העיתוי. "קודם כל להגן על המדינה שלי זה לא נטל, אני אומרת שוויון בגיוס", מחדדת נושאת הדגל סיידוף. "אז למה ראש הממשלה מתעסק כבר שלושה חודשים מבוקר עד ערב לא איך לנצח בעזה, אלא איך לתת פטור לאברכים, שזה הדבר שהכי צריך. אז את רוצה שאני אשלח את הבת שלי לצבא?
"יש לי חברה בבני-ברק. בדיוק כשהבן שלי התגייס באתי להגיד לה בואי תהיי איתי, אני מתחילה את העמותה, והיא אמרה: למה לי, והגישה הזמנה לחתונה של הילד. ואני רואה את ישראל, הבן שלה, שהוא הילד הכי חמוד בעולם, ואיך העיניים הרכות שלו נשארות רכות, ואני רואה את שחר שלי, איך הוא חוזר עם העיניים שלו, ואומרת: למה? אגיד לך יותר מזה: אני ילדה לאבא פוסט-טראומטי מיום כיפור, התגרשתי מגבר פוסט-טראומטי מלבנון הראשונה ולא רוצה להיות אמא לילדים פוסט-טראומטיים".
אז אם מעכשיו כולם-כולם יגויסו, זה יספק אותך? המלחמה תהפוך להיות בסדר?
"המלחמה היא צומת קיומי. היא נפתחה עלינו ביום אחד בהיר ואנחנו נכשלנו בהגנה. והסיבה היא כמות החיילים. זה שרבים אם עבור צבי סוכות לקחו גדודים מעזה, זה לא משנה. אם היה לך המון חיילים, מישהו היה רב על זה? גדוד אחד סדיר שווה 16 גדודי מילואים. אם במקום 200 יום רצוף במילואים הילדים שלי יהיו 30, כבר טוב. אין לצה"ל מספיק חיילים להיכנס ללבנון, אז לשלוט על מיליון עזתים? אנחנו צריכים לשים חיילים על הגבולות".
אבל סימה אומרת שלא אכפת לה מי משרת וכמה. היא שולחת את הילדים מתוך אג'נדה של הגנה על הארץ.
"והיא לא יודעת שהיא מכשילה את הילדים שלה, והם ייכשלו במשימה כי אין מספיק חיילים לעזור להם".
חסון: "אין זמן להתעסק עכשיו עם משברים של גיוס. בזמן מלחמה, בואו נעשה הכל כדי לנצח. ועכשיו כל מה שאנחנו מראים זו חולשה. כל זמן שאנחנו בעזה וברפיח ובג'באליה אנחנו מראים חוסן. אנחנו מראים חוזק לא רק כלפי חמאס, אלא כלפי כל העולם. כשישראל חזקה בתוך עזה ואנחנו נלחמים, כל העולם רואה".
סיידוף: "אם אנחנו מפסידים במלחמה, אז איזה חוזק אנחנו מפגינים? בזה הרגע אנחנו מפגינים חולשה. הלכת לכבוש את עזה כדי למוטט את חמאס? אז תעשה את זה".
חנה, האם כשאנחנו ברפיח זו חוזקה רק כי הדגל שם?
"בעיניי זו חוזקה, רק לעשות את זה נכון. אם הכנסנו חיילים והם לא עושים עם זה כלום או שאם הם רואים מחבל שמקיף את עצמו בילדים ולא יכולים להגיב, זו חולשה. אנחנו מול אויב, ומולו יש לא רק כוח צבאי אלא גם פסיכולוגי, וצריך להבין מי האויב. לאויב לא אכפת מחיי אדם".
סימה, את עוצרת משאיות סיוע. לילדים בעזה לא מגיע אוכל?
"לא. לא מגיע. אחרי הטבח, ילדי עזה לא יכולים לקבל אוכל עד שהם מוציאים את כל החטופים. אז אני פחות נחמדה, מה לעשות. יש לנו חטופים מתחת לאדמה. אז לא אכפת לי שיכתבו לי על המצח: 'סימה פחות הומניטרית'. תחזירו לי את החטופים".
גם בנושא שזקוק להסכמה הרחבה ביותר, החזרת החטופים, מתגלות מחלוקות. "כולם שמים לי סיכות צהובות ואומרים: נורא חשוב להחזיר. אבל הדרך היחידה להחזיר את החטופים זה הסדר. וכל עוד מדשדשים לא יהיה הסדר", אומרת משה קדם.
6 צפייה בגלריה
סימה חסון: ''ילדי עזה לא יכולים לקבל אוכל עד שהם מוציאים את כל החטופים''
(צילום: מתפ"ש מתאם פעולות בשטחים)
אם נתניהו היה מחזיר את החטופים זה היה בסדר מבחינתך?
"זו הייתה נקודה להתחיל בה".
גיאת: "המחשבה על החטופים הופכת לי את הבטן, אבל מדינת ישראל לא יכולה להחזיר אותם במחיר שמחרתיים יהיה לנו עוד אלף חטופים".
חסון: "אני כן חושבת שיש זילות בחיי הלוחמים שלנו. קשה לי עם זה. ליבי עם משפחות החטופים. אבל המטרה שלי היא לשמור על חיי הלוחמים, לסכן אותם במינימום שבמינימום. לא לסכן חיי לוחמים בעד השבת גופות".
לפני חודש הוזמן גור, בנה של משה קדם, לקבל מכתב הוקרה מתושבי ניר יצחק. במכתבם ציינו התושבים את השמות של האנשים שהציל. "ב-7 באוקטובר", מספרת אמו, "גור ירד עם כל היחידה לחלץ משפחות בניר יצחק ובארי. הוא היה עם הכלב שלו, ג'וני, חווה מראות קשים, כולל את המפקד שלו, רס"ן אריה צירינג, שנפל לידו. שלחו לי סרטון של דובר צה"ל בו רואים חיילי עוקץ מחלצים משפחה, ואני רואה את גור צועק: 'תפתחו, זה צה"ל'. והם עונים: 'תגידו שמע ישראל, שנדע שאתם ישראלים'. רואים את גור בין גופות, מחלץ אנשים. היו כל כך הרבה רגעים שוברי לב, אבל לראות אותו ברגע הזה", היא דומעת בעצמה, "זה להבין שהוא הציל כל כך הרבה אנשים".
איך את חיה עם הדיסוננס בין הפטריוטיות שלך, ששולחת את הילד לצבא, לבין העובדה שלדעתך הצבא נוהג בצורה לא נכונה שיכולה להביא למותו מכיוון שאין החלטה ברורה, תוכנית?
"הבן שלי בעוקץ ואני יודעת שהוא מציל את חיי חבריו. זה מה שאני אומרת לעצמי וזו המטרה וההסבר למה הילד שלי שם. כשלקחתי אותו בפעם האחרונה לשטח הכינוס אמרתי לו: גור, אולי תגיד למפקד שאמא שלך לא עומדת בזה שתיכנס? הוא אמר לי: אין סיכוי, אני חייב. אני צריך להגן על החברים שלי. ואנחנו כבר מתכוננים ללבנון".
לאמהות של לבנון הראשונה, "ארבע אמהות", לקח 20 שנה להזיז דברים.
משה קדם: "ומה הייתה הנקודה ששברה? אסון המסוקים".
אז מחכים לעוד אסון שיזיז?
סיידוף: "יותר מ-7 באוקטובר?"
סיידוף: "אנחנו האמהות של 2024. את הילדים גידלנו בשיניים: קשב, ריכוז, ויסות חושי, תלכי לחוג, תחזירי מהחוג, תהיי בית מארח, תעשי מיצגים. מותק, אמא שלי בדקה דופק והכינה סיר. על הגן נלחמנו, על הגננת שאולי הסתכלה על הילד לא יפה, נכון? דקה לפני ששלחנו אותם לצבא עדיין דאגנו, ואז הוא מגיע לצה"ל, דווקא עכשיו לא נסתכל עליו?"
אבל הוא בן 18, לא ילד חסר ישע.
"כשאתה בגן אתה מגיע הביתה כל יום, יכול לדבר. הבן שלי לא מגיע הביתה כל יום. אחרי 7 באוקטובר משבר האמון בין האמהות לצה"ל גדל. עצמנו עיניים וטבחו בילדים. אני כאמא אעצום עין? אגיד, 'אין בעיה, קחו את הילדים שלנו, תשחקו אותם עד דק'? אני לא יודעת מה יחזור מהם".
מה יגרום להנהגה לשנות כיוון?
משה קדם: "אנחנו, ההורים. וגם בצבא יש הרבה אמירות קשות. זו לא רק אני עם המגפון. הלחץ הוא בינלאומי".
למרות הזהות הפוליטית הברורה של הנשים, חלק מהארגונים מצהירים על עמימות. "אנחנו אומרות 'חיי חיילינו קודמים', אנחנו לא נכנסות לסוגיות פוליטיות", אומרת גיאת. "יש אצלנו נשים מכל קצוות הקשת. כששקלנו להתבטא בנושא של גיוס שוויוני גילינו שיש לנו את כל המנעד. מחרדיות, חילוניות ודתיות-לאומיות, מכאלו שאמרו: מה פתאום, הבן שלי לוחם ולמה הם לא יכולים, ועד כאלו שאמרו: הבן שלי מוכן לעשות יותר מילואים כדי שיהיו יותר לומדי תורה. בסוף החלטנו שאנחנו לא נכנסות לנושא הזה, בגלל שלא הגענו לקו אחיד".
חסון: "אני רוצה לשבת בקבינט הביטחוני, למה לא? הבנים שלי בעזה. אני והגר נקבל החלטות שיחזקו את ישראל". משה קדם: "הם רק רבים ביניהם"
סיידוף: "גם אצלנו יש מנעד ויש אמהות שבאות לכנסים ומתלבטות בקשר לחולצה – להיות עם החולצה הסגולה של 'אמהות בחזית' או עם הלבנה של 'אמהות הלוחמים'. וראינו שיש לא מעט אמהות שמחזיקות בשני דגלים. החזית אינה א-פוליטית, אבל אנחנו לא מפלגתיות. יש לנו גם חרדיות שמגייסות ילדים".
לאחרונה פורסם סקר ש-55 אחוז בעד להפסיק את המלחמה ו-45 אחוז נגד. מה שמציב את סימה וחנה בעמדת מיעוט.
גיאת: "סקרים זה תלוי ניסוח. אפילו מבנה המשפט משנה".
חסון: "העם עייף, העסקים של המילואימניקים קורסים, אלפי אנשים בפוסט-טראומה ולוחמים נהרגים כי 'אזרחים' חפים מפשע חשובים יותר. למה את מצפה?"
מצד שני, גם הרוב שבעד הפסקת הלחימה הוא לא גדול.
משה קדם: "זה לא רוב זעום, זה המון בתקופה של מלחמה ואיום קיומי בכל כך הרבה חזיתות".
סיידוף: "אם רק 35 אחוז מהציבור מגייס את הילדים אני לא חושבת שליותר מהם יש יכולת להביע דעה על מה קורה במלחמה. זה שאני רואה ביביסטים, שחלקם בכלל לא התגייסו לצה"ל, צועקים: 'עד לניצחון מוחלט', בעיניי זה לא רלוונטי. הקריאה להפסקת המלחמה מגיעה מתוך הסתכלות של מה צריך ומתוך אמהות שמאבדות את הילדים. אז הציבור, כל עוד הוא לא מתגייס, לא מעניין אותי מה הוא חושב. תעשי סקר בקרב האמהות ותגלי ש-90 אחוז מהן לא רוצות את המלחמה וסימה וחברותיה זה מיעוט קטן שלא קורא נכון את המפה.
"לדעתי יש פה ציבור חסר מוסר, כולל בקבינט, אנשים שלא שירתו או שילדיהם לא שירתו והם רוצים להחליט על המלחמה. רוצות להחזיק בעזה? בואי קודם נחזיר את השליטה בגליל, בוא נראה מה קורה בעוטף. לא הפסקנו את הירי לשדרות, אז אנחנו נמוטט את חמאס? לדעתי התשובה שצריך לענות זה: לא יודע, זה לא תפקידי".
כוחן של האמהות ברור להן. סיידוף: "אני אמא שנתנה את היקר לה מכל לטובת המשימה. ואני רואה את חנה בכנסת, את סימה צועדת, ואומרת: למה הן צריכות לבזבז את החיים שלהן שם? עד מתי אנחנו כאמהות נלך לאותם גברים זחוחים ונגיד אמן? זה נגמר.
"אם אפשר היה לעשות את אמנת האמהות, כל האמהות, שאומרות: קבינט יקר, אתם צריכים עזרה בלתכלל מלחמה? גולדה לא הייתה לוחמת. היא הלכה הביתה, פתחה מפות שלא הבינה ואז חזרה לקבינט והביאה תוכנית. היא נאבקה בקיסינג'ר ובכולם והחזירה את כולם מסוריה, ממצרים וסגרה את האירוע. זו אמא שמנהלת אירוע".
למה אתן לא רצות בעצמכן לכנסת?
סיידוף: "אני כן רואה את עצמי עושה את זה".
חסון: "פעם תפסה אותי מישהי ואמרה לי: 'אותך אני רוצה בכנסת, כי את ימנית אבל לא דתייה, ואת דורשת התיישבות בתוך עזה'. אני רוצה לשבת בקבינט הביטחוני, למה לא? הבנים שלי נמצאים בעזה, ביבי לא בעזה. תאמיני לי שאני והגר נקבל החלטות שיחזקו את מדינת ישראל".
משה קדם: "אי-אפשר שהם יחליטו עלינו כל הזמן. הם רק רבים ביניהם. ולי יש עוד ילדים לגייס".
סיידוף: "המאבק של האמהות יציל את מדינת ישראל כי הוא יציל את צבא העם ואז הוויכוחים בינינו יהיו מינוריים. זה כמו בעסק. כשהעסק מרוויח בעלי המניות לא רבים, כשהוא מפסיד כולם אוכלים אחד את השני. כשיש לך שפע של צבא, הצבא יהיה חזק ויהיה שלום. עכשיו אנחנו במצב הכי נמוך. אבל לא נגיע למאבק של האמהות של מלחמת לבנון. בשם האם נעשה ונצליח".
