התדמית של ישראל במערב פצועה קשה. בקמפוסים, בטיקטוק ובערוצי תקשורת מובילים אנחנו נתפסים כמדינה ברוטאלית, מפרת חוק, שאותה צריך לבלום למען שלום העולם. אבל התדמית של ישראל במערב היא לא התדמית היחידה שחשובה לישראלים. אכפת לנו גם מהאופן שבו אנחנו נראים ונתפסים על ידי הכוחות הג'יהדיסטים במזרח התיכון. יש לנו שתי תדמיות לתחזק: אנחנו צריכים שבמערב יראו בנו מדינה מוסרית שמשחקת לפי הכללים, ואנחנו גם צריכים שבמזרח התיכון יראו אותנו כמדינה נחושה, אגרסיבית, לא צפויה ולעיתים גם אכזרית.
אנחנו מעוניינים בשני רגשות: אהבה ופחד. אנחנו רוצים שבמערב יאהבו אותנו, ושבמזרח התיכון יפחדו מאיתנו. הבעיה היא שמדובר במשחק סכום אפס: כל פעולה שנועדה לשקם את הפחד והרתיעה מישראל במזרח התיכון, שוחקת את התמיכה והאהדה כלפי ישראל במערב, ומן הצד השני, כל מה שנמנעים מלעשות, כדי לתחזק את האהדה של המערב כלפי ישראל, מביא לדילול הפחד של המזרח התיכון מישראל.
אם הייתם יכולתם לבחור רק ברגש אחד מהשניים, באיזה רגש הייתם בוחרים: אהבה או פחד? ובכן, כל מי שנושם פנימה את האווירה הציבורית בישראל מאז 7 באוקטובר יודע שעבור מרבית הישראלים, הידיעה שבמזרח התיכון מפחדים מאתנו, מרגיעה אותנו הרבה יותר מאשר הידיעה שבמערב אוהבים אותנו.
התדמית שלנו במזרח התיכון חשובה לנו יותר מהתדמית שלנו במערב, והבעיה היא שללא התמיכה של המערב לא נוכל לשקם את התדמית המאיימת שלנו במזרח התיכון. אנחנו הרי תלויים במערב, תלויים בחימושים, בנשק ובמטריית ההגנה המשפטית והמדינית. אם נאבד לחלוטין את אהדת המערב, לא יהיו לנו היכולות לשקם את הפחד מאיתנו במזרח התיכון. במילים אחרות, אנחנו בפלונטר לוגי-אסטרטגי: אנחנו תלויים בתדמית של ישראל במערב, ובלעדיה אנחנו לא מסוגלים, לאורך זמן, לקיים ולנהל מלחמה - שמפרקת את התדמית שלנו במערב.
ועכשיו, אחרי שמונה חודשים, הפלונטר הפך למלכודת. באוקטובר יצאנו למלחמה להשבת החטופים, שבירת היכולות הצבאיות והשלטוניות של חמאס והשבת הביטחון לאזרחי ישראל. האשראי הבינלאומי שניתן לישראל לטובת המלחמה הסתיים לפני שישראל סיימה את המערכה ועמדה במשימותיה. חיסלנו את האשראי לפני שחיסלנו את חמאס. איבדנו את האהדה של המערב לפני שביססנו מחדש את הפחד של המזרח התיכון. המצב שהגענו אליו הוא הרע שבכל העולמות: במערב אנחנו נתפסים כבלתי מוסריים, ובמזרח התיכון כבלתי מאיימים.
שני מאגרים
העם הישראלי הוא עם מיוחד. מאז פרוץ המלחמה, אחוז הישראלים שמביעים אמון בממשלה מצוי בשפל של כ-30 אחוז. אז מדוע אנחנו עם מיוחד? משום שעל אף שמרבית הישראלים אינם מאמינים בממשלה, הם תומכים במלחמה. רוב מובהק וגורף של ישראלים תומך ביעדי המלחמה ובפעולות הקשות שיש לעשות על מנת לעמוד בהם.
אין תקדימים רבים לתופעה המשונה הזו: עם שרבים מבניו ובנותיו מוכנים לסכן את עצמם במלחמה שאותה מנהלת הנהגה שעליה הם אינם סומכים
אין תקדימים רבים לתופעה המשונה הזו: עם שרבים מבניו ובנותיו מוכנים לסכן את עצמם במלחמה שאותה מנהלת הנהגה שעליה הם אינם סומכים. לצערנו, לכמה מן הידידים החשובים של ישראל בעולם אין את הגמישות המנטלית שיש לישראלים. באגף הפרגמטי של המפלגה הדמוקרטית, למשל, מתקשים לתמוך לאורך זמן במלחמה, בשעה שהם לא סומכים על ההנהגה שמובילה אותה.
הבעיה היא שככל שחולף הזמן, גם ישראלים מתקשים לשמר ולתחזק את המודל הנדיר שהם מגלמים. אנחנו עדים לניצנים של תהליך שבו היעדר אמון בממשלה הופך להיעדר תמיכה במלחמה. אם לא נעשה מעשה, אנחנו עלולים לגלות שקריסת הלגיטימציה בעולם היא רק המבוא לשבר הולך ומתרחב בנחישות הישראלית.
מהו ניצחון? עמידה סבירה ביעדי המלחמה. הדרך לשם ארוכה והצלחתה תלויה בשני משאבים חמקמקים: לכידות ישראלית ולגיטימציה בין לאומית. אם ישראל לא מלוכדת ונחושה - אין ניצחון; אם הידידים של ישראל בעולם לא מגנים עליה בזירה הדיפלומטית ומחמשים אותה מבחינה צבאית - אין ניצחון.
ב-8 באוקטובר יצאה לדרך מכונת המלחמה הישראלית, כשמאגר הלגיטימציה הבינלאומית שלה מלא, ומאגר הנחישות והלכידות הפנימית עולה על גדותיו. במהלך שמונת חודשי המלחמה, מאגר הנחישות והלכידות נחלש, ומאגר הלגיטימציה התרוקן כמעט לחלוטין. היום, אם נסתכל על שעון הדלק של הנחישות והלכידות הישראלית, נגלה שעל אף שחיקה מסוימת, יש בנו עדיין מספיק נחישות כדי להשלים את המערכה, אבל אם נציץ בשעון הדלק של הלגיטימציה הבינלאומית, נגלה שאנחנו נמצאים קרוב לאפס. לכל המבצעים שצה"ל עושה כרגע, בעזה ובלבנון, אנחנו נוסעים על אדים.
כיצד נוכל למלא מחדש את שני המאגרים הללו? בחודשים האחרונים מתקיימות שיחות על מהלך פוליטי שיכול לשנות את המצב האסטרטגי של ישראל. מדברים עליו בחוגים של אקטיביסטים, כותבים עליו אישי ציבור, ודנים בו גם בחדרים פוליטיים סגורים. בקווים כלליים, זהו המהלך בעל שני החלקים: קובעים בחוק תאריך מוקדם ומוסכם לבחירות, ובנתיים לפיד וליברמן חוברים לגנץ ויושבים בממשלה עד ליום הבחירות.
הסיכויים כמובן נמוכים. בקרב תומכי הממשלה ישנה רתיעה מהקדמת הבחירות – הם לא רוצים לאבד את השלטון. בקרב מתנגדי הממשלה ישנה רתיעה מכניסה לממשלה – הם לא רוצים לתת לגיטימציה לאנשים שבשלטון. אבל בשני הצדדים גם מבינים שאנחנו ברגע היסטורי שברירי ומסוכן ונותרו לנו רק אפשרויות בעייתיות.
אם המהלך הזה, על שני חלקיו, יהפוך באופן מפתיע למציאות, הוא ישדר שני מסרים מעצימים לחברה הישראלית: א. בצד השני של המערכה נוכל לבחור מחדש את הממשלה ולהתניע את תהליך החלמת החברה הישראלית ולידתה המחודשת. ב. עד לבחירות, את החלקים הבאים הרגישים והמסוכנים של המערכה תוביל ממשלה שזוכה ללגיטימציה ציבורית רחבה. האפקט של שני המסרים הללו יהיה מיידי: הוא יוריד את להבות הקיטוב ויגביר את אש הנחישות. וחשוב לא פחות: התרחבות והתמתנות ההנהגה הישראלית וביטול התלות הפוליטית שלה בימין הקיצוני יצננו את משבר האמון שבין מנהיגי מדינות במערב לבין ממשלת ישראל, ויעניקו למדינת ישראל מנת לגיטימציה נוספת בזירה הבין לאומית.
האם המנה הזאת תישחק גם היא? כן. אמנם תחושת ההתחדשות תהיה גדולה, אבל היא תייצר לגיטימציה מוגבלת וקצרת טווח. עם זאת, החודשים הבודדים שיתווספו לנו יהיו ההזדמנות ההיסטורית הגדולה שלנו, וישראל תוכל לנצל אותה כדי להאיץ את תהליך פירוק חמאס, להשיב את החטופים, להתמודד עם האתגר הצפוני ולשקם את התדמית של ישראל במזרח התיכון כמדינה נחושה, תקיפה ומאיימת.
לאורך כל המלחמה אנחנו מחכים ומתפללים למהלך צבאי לא צפוי, מהלך שובר שוויון, שיהפוך את גורל המערכה. יתכן שהמהלך המפתיע שיחדש את המומנטום הישראלי הוא לא צבאי אלא פוליטי. המהלך שמגביר את שני המשאבים החיוניים, הלגיטימציה והלכידות, מצמצם את הסיכונים האסטרטגים שניצבים בפני ישראל. הבעיה היא שהוא מגביר את הסיכונים הפוליטיים עבור המנהיגים שיכולים להוביל אותו.
הכרעת המערכה דורשת מלוחמי צה"ל לסכן את החיים שלהם, אך היא גם דורשת מראשי המפלגות הגדולות לסכן את החיים הפוליטיים שלהם. כשאל הגבורה הצבאית של הלוחמים תצטרף גבורה פוליטית של המנהיגים - נגיע לניצחון.
מיכה גודמן הוא מחברו של הספר החדש "היום השמיני", שעוסק בהתחדשות של ישראל לאחר המלחמה
