מאז שהיו ילדים קטנים, גידלה עליזה גולן את שני נכדיה אריאל וקאי. "תמיד היה ביננו קשר מאוד חזק", היא מספרת. "אני אמא שלהם. זה שהם לא גדלו לי ברחם זה לא אומר כלום, אני אמא שלהם לכל דבר ועניין - קודם כל אמא, אחר כך סבתא".
אריאל היה בן פחות משש ואחותו קאי הייתה בת שנה ועשרה חודשים כשהוחלט כי הוריהם אינם יכולים לגדל אותם. הם עברו לגור בביתה של סבתם עליזה, ששימשה עבורם כמשפחת אומנה, היא ליוותה אותם ובחרה עבורם מסלול חיים שונה מזה שנולדו אליו. "מאז הם אצלי", היא מתארת. "הכול זה היה אני, נלחמתי בשבילם איפה שהיה צריך להילחם, ליוויתי אותם בבתי הספר, בתיכון, בצבא. נסעתי גם לגבול לבנון לא פעם להביא לאריאל אוכל כשהוא שירת בהר דב".
בבוקר 7 באוקטובר התעוררה עליזה מהודעה מאריאל. "זה היה בשעה 7:01", היא משחזרת. "הוא כתב לי שאם יהיו אזעקות, שאני ארד למקלט ואמר שהוא במקום מוגן. לא ידעתי שהוא נסע למסיבה, ידעתי שהוא הלך לישון אצל החברה שלו, ושם בבית יש ממ"ד. רק ב-9:30 הבנתי מאחד החברים שלו שהוא שם".
בשעה 8:01 דיבר אריאל עם אחד מחבריו, ומאז נותק איתו הקשר. "כתבתי לו שאם יקראו לו לבוא למילואים הוא לא הולך. הוא היה לוחם וראיתי מה קורה ונורא פחדתי. אבל הוא כבר לא ענה לי, והבנתי שהמצב לא טוב בכלל. במשך שלושה ימים חיכינו לשמוע מה איתו, אלו היו שלושה ימים של גיהינום. אחריהם באו לפה שוטרים ובישרו לנו. מפה החיים שלנו נהרסו".
אריאל ביטון ז"ל נרצח בסמוך למיגונית בקיבוץ רעים, הוא היה בן 22 במותו. "בסרטונים רואים אותו מרגיע את כולם שהנה צה"ל הגיע ושלא ידאגו", היא מספרת, "ואז מחבלים במדים ירוקים פגעו בו ובשאר הצעירים במקום. מאז ועד היום אני עדיין מצפה שהוא ייכנס בדלת. עדיין קשה לנו לעכל, לא רוצות להבין את מה שקרה, הוא מאוד חסר לנו.
"הוא היה ילד שמוקף תמיד בחברים", היא מוסיפה. "היה בו דבק, הוא אהב את כולם, וכולם אהבו אותו. הוא היה ילד מקסים, תמיד שיבחו אותו. הייתה בו המון אופטימיות, תמיד ראה רק את הטוב, ולא את הרע. תמיד היה עוזר לכולם, ומייעץ לחברים, גם לי. הוא רצה ללמוד פסיכולוגיה ולא הספיק".
מאז שהיו ילדים קטנים לא היה לעליזה ספק שהיא אמא עבור אריאל וקאי, אבל דווקא לאחר מותו של אריאל, מצאה עצמה נאבקת על ההכרה בכך. לאחר שנרצח בטבח בפסטיבל הנובה, משפחתו הביולוגית קיבלה הכרה כמשפחת שכול ונפגעי איבה, אולם היא לא.
"פנינו לביטוח הלאומי ומיד נאמר לנו שעל פי חוק היא לא זכאית להכרה כאם שכולה, אבל אמרתי לה שנאבק בזה", סיפרה עו"ד תמי קלנברג-לוי, שייצגה את עליזה מטעם הסיוע המשפטי של משרד המשפטים במסגרת מערך הסיוע למשפחות נפגעי הטבח ב-7 באוקטובר. העבירו אותנו למחלקה המשפטית של ביטוח לאומי, אמרו שאין מה לעשות בעניין אבל החלטנו לא לוותר, דרשנו שיכירו בה כאם שכולה נוספת".
לדברי הסיוע המשפטי, מדובר במקרה הראשון בארץ שבו סבתא מוכרת כאם שכולה. "אני תקדים בארץ, וזה קרה כי בית המשפט ראה את כל חוות הדעת שהיו על התפקוד שלי כאם", אומרת עליזה. "אני באמת אמא שלהם, זה היה מאוד פוגע בי אם זה לא היה קורה".
כמשפחת אומנה, חשוב לה מאוד שיכירו בחשיבות המערך החשוב הזה. "ארגון 'אור שלום' ליווה אותי לאורך כל הדרך, חיבקו אותנו חיבוק חם מאוד ומעולם לא עזבו", אמרה.
"הקשר המרגש בין עליזה לאריאל מהווה דוגמה למשפחת אומנה שמעניקה בית חם ומיטבי, למרות נסיבות החיים", מוסיפה רחל איגר לוין, מנהלת השירות לילדים ומשפחות אומנה במשרד הרווחה והביטחון החברתי. "ימי המלחמה מביאים עימם אתגר גדול ומתח, ודווקא בימים אלה יש חשיבות רבה למעטפת תומכת ויציבה עבור ילד וילדה שזקוקים לכך. בייחוד בימים אלה, אנו במשרד הרווחה קוראים לכל מי שרואה עצמו מתאים למשימה החשובה הזו, להצטרף ולתת לעוד ילדים בישראל את תחושת הביטחון והחום של בית ומשפחה".
למעוניינים לשמש משפחת אומנה: ניתן ליצור קשר עם מוקד 118 של משרד הרווחה.
פורסם לראשונה: 00:00, 24.05.24