מי שממילא לא ישנים היטב והחליטו לצפות בסרטון חטיפת חמש התצפיתניות מנחל עוז, הזדעזע משלוש הדקות ועשר השניות של הגרסה המצונזרת. אפשר רק לדמיין איך נראית הגרסה הלא ערוכה ומצונזרת. לאלה שהזדעזעו, נגיד שיש חומרי גלם הרבה יותר קשים שנתפסו על ידי צה"ל, גם בעניין התצפיתניות.
להגיד שזה מזעזע, מטלטל, מפלצתי, כמו שאומרים ביציאה מסרט אימים – לא מבטא את מלוא התחושות. מדובר באירוע אמיתי שאירע לחיילות בצה"ל. הן מבוהלות, חסרות אונים ומדממות, מובלות יחפות ובפיג'מות ילדותיות על ידי אנשי חמאס לתוך עזה. אבל מה שמכה בצופה בכל רגע זה הרבה יותר מזעזוע. זו השאלה המטרידה, איפה לכל הרוחות היה הצבא שלנו.
הוא לא היה. את זה אנחנו כבר יודעים. הוא לא היה כשמחבלי הנוח'בה תפסו את הצעירות, ולא היה שעות רבות לאחר מכן, כשהם עוד הסתובבו במיגונית ועשו בה ככל העולה על רוחם.
מה חשבנו לעצמנו בחודשים שעברו מאז טבח 7 באוקטובר. מה חשבנו כשכבר ידענו על היקף הרצח, האונס, ההתעללויות, חטיפות הנשים והילדים, המבוגרים והחולים. מה לא ידענו אחרי שצפינו בכל הסרטים שנוצרו כאן מאז הטבח, ואיך זה שהיה צורך בסרטון כדי להחזיר לתודעה את האירוע הבלתי נתפס שקרה באותה שבת. אותו סרטון שחלק מהשרים בחרו לא לצפות בו כשהוצג בחודש שעבר לשני הקבינטים.
ואולי זה מסביר מה קרה לנו. רובנו מעדיפים לסובב את הראש. להגיד, זה נורא. אני לא מסוגל.ת יותר לראות את זה.
האם לא ברור לנו שבין החטופות והחטופים בעזה יהיו מי שלא יחזרו, לא בחיים ולא בארונות? הם פשוט לא יחזרו ולעולם לא נדע את מקום הימצאם
האם לא ברור לנו שבין החטופות והחטופים בעזה יהיו מי שלא יחזרו, לא בחיים ולא בארונות? הם פשוט לא יחזרו ולעולם לא נדע את מקום הימצאם. אולי הם קבורים איפשהו, ואולי הם חיים באיזה מקום, בעזה או במקום אחר. תחשבו על רון ארד ועל כל ההשלכות של היעלמותו. עכשיו תכפילו פי כמה.
זה יכול להיות התרחיש. הוא לא מופרך. הוא לא קיצוני. הוא מציאותי לגמרי ככל שחולף הזמן ושום דבר לא קורה.
רק שלא "נזדעזע" אחר כך.
***
מה לא ידע בני גנץ, כשצייץ כמה דקות אחרי שפורסם הסרטון, "כשצפיתי לראשונה בסרטון המזעזע של חטיפת התצפיתניות מנחל עוז הבטן התהפכה, אבל האחריות של מנהיגים היא לא רק להסתכל למציאות בעיניים – היא ליצור מציאות אחרת גם כשמדובר בהחלטות קשות. וזו אחריותנו".
באמת, בני גנץ? מציאות אחרת? החלטות קשות? אילו החלטות קשות קיבלת בזמן האחרון? איזו מציאות אחרת יצרת? הדבר האחרון שהיה קרוב להחלטה היה האולטימטום שלך לנתניהו בשבת האחרונה. נתת לו שלושה שבועות כדי למלא את דרישותיך ואם לא – תפרוש מהממשלה. שלושה שבועות זה שליש מתשעת השבועות של כנס הקיץ בכנסת. בינתיים עבר כמעט שבוע, שזה שליש מהזמן היקר מפז שנתת לנתניהו במתנה.
מה היה קורה אם גנץ היה יוצא? קודם כל, היה סיכוי להקדים את הבחירות. בחוץ מחכים המונים לסימן לצאת לרחובות ולדרוש את הפלת הממשלה, מה שקשה לעשות כל עוד האלטרנטיבה יושבת בתוכה. ואולי יש כמה שרים וח"כים בליכוד שמבינים לאיזה אסון מוביל נתניהו והם לא יזוזו ממקומם לפני שהמחנה הממלכתי יצא מממשלתו.
אבל חייבים לומר לפני שיהיה מאוחר: התנהגותו של גנץ מעידה על הססנות. על חוסר החלטיות. פחות משעה אחרי שהציג את האולטימטום, הגיעה תגובתו של נתניהו. הוא דחה את שש הנקודות שהציג גנץ. במקום להתפטר מיד – כי זה מה שצריך לעשות כשדוחים את דרישתך, גנץ מתמהמה. עכשיו כבר יהיה הרבה יותר קשה לפרוש: הלחימה ברפיח מעצימה, סרטון החטופות החזיר את הנושא לסדר היום והסנטימנט הפוליטי והציבורי התלכד סביב נתניהו אחרי החלטת התובע בהאג. בשביל גנץ זה מספיק כדי לחשוב שזה לא טיימינג לפרישה. לא בשביל מי שרוצה להיות האיש הכי פופולרי במדינה. הפוליטיקאי שאותו הכי אוהבים.
ואולי בתוכו גנץ לא באמת רוצה להיות ראש ממשלה. ברור לו שמי שיחליף את נתניהו יצטרך לקבל החלטות בסדר גודל בן-גוריוני. הרי יהיה צריך להקים פה מדינה מחדש. אולי בסתר ליבו גנץ מבין שזה גדול עליו. זו לא תקופה לראש ממשלה לא החלטי. למי שתוכנת ההפעלה שלו היא שכולם יאהבו אותו.
אנחנו יודעים שנתניהו לא כשיר. ומה עם גנץ, הוא כשיר?
***
בסמיכות מעוררת חשד להחלטה היום של בית הדין הלאומי לצדק בהאג אם להוציא צווים שידרשו מישראל להפסיק את המלחמה בעזה, הודיע השבוע התובע בבית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג, כרים חאן, על בקשתו להוציא צווי מעצר נגד נתניהו וגלנט לצד מנהיגי חמאס.
אין דרך אחרת לראות את החלטת התובע בבית הדין הבינלאומי בהאג אלא כסקנדל. גם מי שחושבים שזה צדק פואטי שנתניהו לא יוכל לצאת מהארץ וששרה לא תזכה לטוס במטוס הפרטי שלה, "כנף ציון", שחימם השבוע מנועים בטיסה שערורייתית לרומא – לא יכולים להסכים שתיווצר סימטריה בין ישראל לבין ארגון טרור. אפילו מי שעוקב ברשתות הזרות על המלחמה בעזה, שהרי בשידורים מישראל לא קיבלנו בדל של מושג על מה שקורה שם, יודע שאי-אפשר להשוות בין מה שעשה חמאס ביישובי העוטף וקיבוציו בכוונת מכוון לאנוס ולרצוח את כל מי שנקרה בדרכו, למה שעשה צה"ל עם ייעוץ משפטי צמוד כשכל פעולה נבחנת על פי הדין הבינלאומי, גם אם היו מחדלים וטעויות.
ובכל זאת, צריך להגיד שהכתובת הייתה על הקיר מאז צוק איתן. בעוד שהרשות הפלסטינית ניהלה מלחמה דיפלומטית, ישראל בחרה, כרגיל, בטקטיקה של משיכת זמן. קיווינו שהתובע יהיה חיובי כלפינו ושאנחנו נמרח את הזמן כל הקדנציה שלו.
כשזה היה מאוחר מדי, נתניהו נקט בטקטיקה השנייה שלו, האיומים. הוא ניסה לעשות דה-לגיטימציה לבית הדין, מה שהכניס את התובע לפינה - עוד לפני שהוציא את הצווים. אם הוא לא היה מגיש בקשה, היו טוענים שהוא נלחץ מנתניהו.
עכשיו זה נתניהו שנלחץ ממנו.
מה חשבנו לעצמנו בחודשים שעברו מאז טבח 7 באוקטובר. מה חשבנו כשכבר ידענו על היקף הרצח, האונס, ההתעללויות, החטיפות. מה לא ידענו אחרי שצפינו בכל הסרטים שנוצרו כאן מאז הטבח, ואיך זה שהיה צורך בסרטון כדי להחזיר לתודעה את האירוע הבלתי נתפס שקרה באותה שבת
פורסם לראשונה: 00:00, 24.05.24
