בשפה השיפוטית זה מכונה “ביטוי שסתום”. הכוונה לביטוי שבית המשפט קובע, אך את תוכנו המעשי מכתיבה הרשות שמתבקשת לבצעו. כך למשל קרה באחת הפסיקות המפורסמות ביותר של בית המשפט העליון בארה"ב - פרשת בראון נגד מועצת החינוך של טופיקה. השופטים קבעו שביטול ההפרדה הגזעית ייעשה "בכל המהירות האפשרית", ביטוי שלמעשה העביר את הכוח לרשות המבצעת לקבוע מהי אותה “מהירות אפשרית” ובפועל אפשר לא לבטל את ההפרדה עוד שנים רבות. השופט ת'ורגוד מרשל, שהיה התובע בפרשה, דייק כשאמר: "הם נתנו לנו כלום ועוד אמרו לנו לעבוד בשביל זה. משמעות 'בכל המהירות האפשרית' הייתה מאוד, מאוד לאט".
זה גם מה שעשה בית הדין הבינלאומי לצדק בהאג כשקבע ש"ישראל חייבת לעצור לאלתר כל פעולה באזור רפיח שעלולה להשפיע על האוכלוסייה האזרחית לפי אמנת הג'נוסייד". בדין הבהיר שופט המיעוט, אהרן ברק, שלדעתו "בקשת דרום-אפריקה נדחתה. ישראל צריכה להפסיק את המתקפה הצבאית רק במידה שתידרש לכך כדי לעמוד בהתחייבותה לפי אמנת הג'נוסייד... במקום להורות על השהייה גורפת ונסיגה מוחלטת מעזה, צו בית המשפט מוגבל במפורש לפעולה פוגענית לפי אמנת הג'נוסייד... ישראל אינה מנועה לפעול צבאית ברפיח שעה שהיא ממלאת את התחייבותה לפי האמנה".
גם שופטת המיעוט האוגנדית, ג'וליה סבוטינדה, פסקה כמותו: "בשל אי-בהירות הצו הוא עלול להיות מובן לא נכון כהוראת הפסקת אש בלתי מוגבלת, חד-צדדית... להבנתי, הצו מורה לישראל להשהות את התקיפה ברפיח רק אם ההשהייה נחוצה למנוע היווצרות תנאי חיים שעלולים להביא להשמדת הפלסטינים בעזה".
במילים ברורות: מי יקבע אם ההתחייבויות מתמלאות בשלב ראשון, בהנחה שמועצת הביטחון תאשרר את הצו? ישראל עצמה. בהתחשב בכך שהמשפט הבינלאומי אינו באמת משפט אלא מארג כוח ואינטרסים בינ"ל, ובשימת לב ללחץ האדיר שהופעל על בימה"ש לרעת ישראל (כפי שמעיד בהחלטתו גם ברק), זה בהחלט הרע במיעוטו מבחינת ישראל.
שום דבר לא שינה כלום לקנאים משני הצדדים - שהמשיכו לפרשן את ההחלטה באופן שמשרת את תפיסותיהם
לא שזה שינה לקנאים משני הצדדים, שהמשיכו לפרשן את ההחלטה באופן שמשרת את תפיסותיהם. אנשי הפלג הירושלמי (שרואים במשפט "דיקטטורה משפטית") ראו ב"הפסד הישראלי הנורא", הוכחה נוספת לתודעת הכזב שאפשרה לקדם את האקטיביזם השיפוטי כאילו מדובר בדרישה חיצונית של העולם החופשי.
אנשי הפלג התל-אביבי (שמבקשים להעצים עוד את השופטים על חשבון פרלמנט העם) מיהרו להבהיר שההפסד נובע מכך שלא עשינו די בתחום המשפט. לשיטתם לא מספיק שהמערכת עצמאית ומוסמכת אף לבטל חוקה (!) אלא היא חייבת לקדם חקירות ופסיקות שיענישו בחומרה את מי שפועל בניגוד לתפיסתם. לו רק היינו מספקים עוד 100 משאיות סיוע ומשליכים לכלא שישה פוליטיקאים מסיתים, לא היינו מפסידים. אלה ואלה סבורים שה"הפסד" מאשש את צדקתם. כמו החרדים הקיצוניים שלאחר השואה תלו את התרחשותה בכך שלא נשמרו די חומרות והוסיפו עוד גדרים על גדרים.
אלא שכאמור, הצו רחוק מלהיות הפסד. לכן יש להתנהל בתבונה ולקיים כלשונו את הצו שמנוסח בבהירות ומורה לישראל לשמור ראיות ולהכניס חוקרים לאזור המלחמה, כל עוד אינו מסכן את לוחמינו. זה נכון גם משום שבאמת אין לנו מה להסתיר: אין עוד צבא שפועל בצורה כה מוסרית בתנאים כאלה (כפי שגם מפרטת השופטת האוגנדית בחוות דעתה).
לסיכום: זו לא החלטה שתגרום למי מאיתנו לזמר בעליצות "יש לי יום-יום האג", כמו שהציע פעם בבדיחות אחד מטובי שופטינו, אבל זה רחוק מלהיות הפסד ובימים מרים אלה - זה בהחלט לא מעט.
פורסם לראשונה: 00:28, 26.05.24
