לפני פחות ממאה שנים, בשנת 1930, התאחדו כמה מפלגות פועלים למפלגה אחת: מפלגת פועלי ארץ ישראל (מפא"י). הרעיון שעמד מאחורי הקמת מפא"י היה שהמפלגה תשמש ככוח חלוצי שיוביל את התבססותו של היישוב היהודי בתקופת המנדט. בראשה עמד דוד בן-גוריון.
מפא"י אכן נעשתה למפלגה בעלת חשיבות עצומה בתקופת המעבר מהיישוב למדינה ובשנותיה המעצבות של ישראל. מבחינה מדינית היא הייתה מתונה, מבחינה צבאית היא הייתה אקטיביסטית, מבחינה כלכלית הייתה לה נטייה סוציאלית ומבחינה חברתית היא ניסתה לעצב את מגוון העולים שהגיעו בדמות הצבר. המפלגה, על גלגוליה, שלטה ביישוב ובישראל במשך חמישה עשורים כמעט.
ככל שחלפו השנים הפכה האידיאולוגיה החלוצית המקורית למרכיב משני בפעילותה: פעילי המפלגה צברו כוח עצום, בכיריה התרגלו לפריבילגיות שלטוניות. במידה רבה הפכה מפא"י לגוף מסואב שמתאפיין במתן פרוטקציות - כפי שנהגו לומר אז - למקורבים. המוני הישראלים שהיו רחוקים מהצלחת נותרו שקופים לה, עד כדי כך שב-1965 בן-גוריון עצמו ביקש למרוד במפא"י באמצעות מפלגה חדשה שהקים, רפ"י. אבל רק בחלוף עוד 12 שנים, ובעקבות הטראומה של מלחמת יום הכיפורים, הודחה מפא"י מהשלטון. במאי 1977 הנהיג מנחם בגין את "המהפך", שהביא את הליכוד - גלגולה של המפלגה הרוויזיוניסטית שהייתה באופוזיציה מאז הקמתה ב-1925 - אל השלטון.
ניצחון הליכוד הביא משב מרענן לפוליטיקה הישראלית. הוא העניק כוח לקבוצות שלא זכו עד אז למעמד: מזרחים, בעלי עסקים קטנים (שכונו עצמאים), יוצאי אצ"ל וקהלים דתיים ומסורתיים. הליכוד הביא גם פרספקטיבה מדינית חדשה, שבשיאה הניבה את השלום עם מצרים.
מאז אותה קדנציה ראשונה של בגין, שהתאפיינה בשינוי אידיאולוגי אך גם בהמשך הנאמנות למוסדות המדינה בשם עקרון הממלכתיות, הליכוד מושל, כמעט ברציפות, כחמישה עשורים.
התחקיר ששודר בתוכנית "המקור" על פועלה של שרת התחבורה מירי רגב, שבו הובהר כי במשך רוב זמנה השרה עוסקת במתן פרוטקציות למקורביה במקום לדאוג למדיניות התחבורה בישראל - מדיניות שיכולה להשפיע על חיי אדם, תעסוקה ואיכות חיים - מעיד כי התפקידים התחלפו: הליכוד של השנים האחרונות הוא-הוא מפא"י בשנות הסתאבותה.
בדיוק כמו בימי מפא"י, המפלגה - ומאבקי השרים על מעמדם בתוכה - הפכו לעיקר, וטובת המדינה לטפל
זה קורה, קודם כל, כי לשהייה המתמשכת במוקדי הכוח יש נטייה טבעית להשחית. בלי קשר לזהות המפלגה. הסיבה השנייה היא שבדיוק כמו בימי מפא"י, המפלגה - ומאבקי השרים על מעמדם בתוכה - הפכו לעיקר, וטובת המדינה לטפל. ומכיוון שרובנו, האזרחים, מתערבים בפוליטיקה רק בימי בחירות - מי שמנהיגים את המדינה ביום-יום הם עסקני ליכוד. כך קורה שמשרד התחבורה סולל כביש חדש היכן שפעיל ליכוד שיכול להביא לשרה קולות בפריימריז עומד בראש המועצה המקומית, ולא איפה שנדרש כביש בטיחותי חדש. כל מי שנוסע בכבישי הארץ יכול להבחין בכך, ובכל זאת היה מזעזע לראות בתחקיר כיצד הדברים מתבצעים בפועל בהוראת השרה.
יתרה מזאת: ככל שהמפלגה הפכה לעיקר, התפתחה בליכוד סלידה מכל מי שאינו מאנשי שלומנו. עד כדי כך שיועצי השרה מכנים את המוסד - הארגון שפעם כל ישראלי התגאה בו - כ"שמאל על מלא", ורגב מעדיפה להשמיץ את השב"כ, שאנשיו מסתכנים למען אבטחתה, כדי להתחמק מהאשמתה בהתנהגות פרועה.
הצלחת הליכוד הנוכחי עדיין נשענת במידה רבה על הסנטימנט השלילי כלפי שנות מפא"י. אבל מפא"י כבר איננה, והאירוניה היא שמי שמגלם את תפקידה הוא הליכוד. זו לא אבחנה פוליטית, אלא תובנה שכל ישראלי צריך להפנים אם הוא מעוניין לתקן את הכשלים שהביאו אותנו ל-7 באוקטובר.
פורסם לראשונה: 00:00, 26.05.24
