הפירות על עצי התות כבר הבשילו והם מתוקים ועסיסיים בדיוק במידה. ראש מועצת מטולה, דוד אזולאי, קוטף וטועם, תחילה מהתות הלבן ואחר כך מהשחור. "קח, תטעם, אתם במרכז לא מכירים כאלה דברים", הוא אומר. רגע קטן של נורמליות במציאות ששום דבר בה אינו נורמלי.
ערב קודם לכן פגע טיל נ"ט במתחם הצימרים שבחצרו מלבלבים עצי התות. חדר השינה שספג את הפגיעה הישירה מפויח כולו, וממיטת הקינג-סייז נותר רק שלד מתפורר. מחוץ למבנה מפוזרות נוצות שהיו פעם שמיכת פוך, ובמטע הקיווי הסמוך נשרו העלים מעוצמת ההדף. ריח כבד של שריפה רובץ עדיין באוויר.
ראש מועצת מטולה, דוד אזולאי: "המדינה ויתרה על חבל הארץ הזה"
"אתה קולט שאתמול חטפנו טיל ועכשיו אנחנו פה אוכלים תותים? זה הזוי", אומר אזולאי. הוא הגיע לכאן מיד אחרי הפגיעה, אמד את הנזקים והתקשר לבעלת הצימר כדי לעדכן אותה. "אני שואל אותה: 'יש לך מפתח לחדר חמש?' אומרת לי, 'כן, על אדן החלון'. אני אומר לה: 'אין חלון. הכול עף'. זה אחד הדברים הכי עצובים בשבילי, להתקשר לתושבים המפונים ולספר להם שהבית שלהם נהרס.
"יש כאלה שאומרים: 'כפרה על הבית, העיקר שאין נפגעים בנפש'. ויש כאלה שאתה בוכה איתם. קשה לשמוע בכי של אנשים שאיבדו הכל", הוסיף. הרבה שיחות כאלה עשה אזולאי בשבעה וחצי החודשים האחרונים. יותר מ-150 טילי נ"ט נורו מלבנון לעבר מטולה, וזה עוד לפני שסופרים את הרקטות ואת פצצות המרגמה. כ-35 אחוזים מהבתים במושבה נפגעו בצורה כזו או אחרת. רבים מהם לא יהיו ראויים עוד למגורים.
אנחנו מסיירים עם אזולאי ברכב הג'ון דיר הפתוח שתרם מפעל הפיס בתחילת המלחמה. עוצרים מול בית מגורים רחב מידות שחטף פגיעה ישירה של נ"ט. בחזיתו עומד טרקטור, סמל ההתיישבות העובדת בארץ ישראל, ששרד איכשהו את הפגיעה. אזולאי מצביע לעבר הגבעה ממול. זו השכונה המאוימת ביותר במטולה, שומר נפשו לא ייכנס אליה. "אתם רואים את הבית ההוא בשורה האחרונה? חטף ארבעה קורנטים בדקה ורבע. והארבעה בתים שמתחתיו, כל אחד מהם חטף טיל". כך גם המלון הוותיק שברחוב הראשונים, רחובה הראשי של מטולה.
טוביה ניישטיין, חבר כיתת הכוננות, היה במטבח ביתו כשטיל נ"ט התפוצץ בחדר השינה. זה קרה בערב יום העצמאות. "לא היו לנו זיקוקים משלנו, אז חיזבאללה החליטו לפנק אותנו", הוא אומר בחיוך מריר כשאנחנו יושבים בחמ"ל התצפיות של היישוב. "וזהו. הבית כבר לא בית. הפך לערימה של אבק ולבנים". בחיים האזרחיים טוביה מדריך טיולים באצבע הגליל, אבל טיולים אין עכשיו, וגם ככה הוא על צו 8 מתחילת המלחמה. "אחד המסלולים שלנו מסתיים בגבעת האם. מישהו מהאזור נסע לשם לעשות תצפית – וירו עליו טיל נ"ט", הוא מספר. למרבה המזל, הטיל לא פגע.
על השאלה אם הם רואים את הסוף, השיב ניישטיין: "כל טיל נ"ט יכול להיות הסוף. הייתי עשרה מטרים מהסוף שלי". זה לא רק ההרס. זו גם העזובה. הגינות המטופחות מלאות בעשבים יבשים ואין מי שינכש אותם. באמצע הרחוב הראשי פח אשפה הפוך. כמה מהרחובות והחצרות חסומים בגדרות תיל, לעכב במידת הצורך את אנשי כוח רדואן שנמצאים לא הרחק מכאן, ממתינים לפקודה. לצד הכביש תחנת אוטובוס שנהרסה מירי רקטה. "הסעת תלמידים" כתוב על השלט שלצידה.
כשאפי שריר הצלם יורד מהרכב כדי לתעד את החורבן, אזולאי מפציר בו לעשות זאת בזריזות. "אנחנו חשופים עכשיו לירי מהכפר אל-חיאם", הוא מזהיר. הכלל פשוט: אם אתה רואה את הבתים שבצד הלבנוני, מי שנמצא בהם רואה אותך.
מפחיד להסתובב כאן, אבל בעיקר עצוב. כי מטולה, שהוקמה לפני 128 שנים בקצה הציפורן של אצבע הגליל ומוקפת משלושת צדדיה בכפרים לבנוניים, היא לא עוד יישוב. היא סמל ציוני.
"במקום שבו תחרוש המחרשה היהודית את התלם האחרון, שם יעבור גבולנו", אמר יוסף טרומפלדור. מטולה, עם מטעי התפוחים והאפרסקים והנקטרינות והשזיפים שלה, היא התלם האחרון שלפני לבנון. ועכשיו היא נטושה מתושבים ורחובותיה ריקים.
כ-2,000 איש חיים במטולה וכמעט כולם מפונים. רק חברי כיתת הכוננות נמצאים כאן, ועוד כמה חקלאים ותיקים שאפשר לספור על יד אחת, ושנראים כמו דמויות מספר של מאיר שלו. "אני ראש מועצה ללא תושבים", אומר אזולאי. "די. מספיק. אני רוצה להיות ראש מועצה עם תושבים שיחפרו לי כל היום במוח למה לא פינו את אשפה, למה אין תאורה ליד הבית. כמו בכל יישוב נורמלי".
אזולאי עצמו, שמסתובב חמוש ברובה M16 מקוצר, כמעט ולא ישן מחוץ למטולה בשבעה וחצי החודשים האחרונים. ביתו נמצא ברחוב מאוים, לכן הוא ישן בחמ"ל. בן 57, גרוש ואב לארבעה, גדל בקריית שמונה, שירת 25 שנים בקבע כקצין הנדסה והשתחרר בדרגת סגן-אלוף. אחד מילדיו הוא מ"פ במילואים בחטיבת כרמלי ונלחם עכשיו בג'באליה. "לפני שנכנסו לעזה, הפלוגה שלו הייתה מוצבת כאן במטולה. כל פעם שהיה אירוע הייתי מתקשר אליו והוא לא היה עונה. אמר לי, 'אבא, אל תעשה לי פדיחות'". בנו הקטן היה לוחם בגדוד 51 של גולני ונמצא כעת בקורס קצינים. לפני 7 באוקטובר פרק את הכתף ועבר ניתוח, לכן היה באותו בוקר בבית. כ-30 מחבריו נפלו בקרבות המרים בגזרת כיסופים. בנותיו של אזולאי הן סטודנטיות – אחת בבאר שבע והשנייה במכללת תל חי, שמקיימת לימודים בזום.
גם הבן של אביב עזוז, חבר כיתת הכוננות, הוא לוחם בגדוד 51 של גולני. "ב-7 באוקטובר הוא היה בקורס מ"כים והקפיצו אותם לעוטף. את הדרגה קיבלו תוך כדי לחימה בשג'אעיה. חודשיים טיפסתי על הקירות מרוב דאגה. אבל עכשיו הוא עם הגדוד שלו פה ברכס רמים ואני יכול לבקר אותו".
כמעט 40 שנה הוא בצפון. הגיע עם גרעין נח"ל לקיבוץ משגב עם ונשאר שם. לפני כ-15 שנה עבר למטולה. עבד ככתב בערוץ החדשות האזוריות, היה ממקימי ארגון העיתונאים ועכשיו הוא מזכיר של איגוד מקצועי בהסתדרות. "אני בן 55 ולובש תחפושת של חייל", אומר עזוז כשאנחנו יושבים בש"ג של מטולה. יש לו תפקיד נוסף במילואים – מודיע נפגעים. "אבל זה כבר נושא לכתבה אחרת", הוא מתחמק.
על המצב בשבועות האחרונים, סיפר כי "אנחנו חוטפים וחוטפים וחוטפים ובתים נהרסים והלב נשבר. ועכשיו נוספו גם השריפות. העשבייה יבשה ולא היה מי שיעשה הכנות לקראת הקיץ, כך שכל ירי מדליק הכול. אני וכמה חבר'ה עשינו השתלמות של כמה ימים בתחנת הכיבוי בקריית שמונה וקיבלנו טנדר כבאית עם משאבה וזרנוק. אבל מה שבעיקר קורע את הלב זה לראות את המשאיות שמגיעות לפה כדי לפנות בתים של תושבים שלא יחזרו. אם לא יהיה פתרון, משפחות עם ילדים לא יחזרו למטולה".
לדבריו, הפתרון זה "לדבר את השפה של הצד השני. הבעיה שהם מדברים ערבית ואנחנו מדברים אנגלית אוקספורדית. אני לא מבין למה המדינה שנקראת לבנון לא משלמת את המחיר. יש להם אחריות. בינינו? הראשון שייכנס להילחם בלבנון זה הבן שלי. אני לא רוצה את זה. אבל אני לא רואה ברירה אחרת".
עשרה אחוז מהמשפחות, אומר אזולאי, כבר החליטו שלא לחזור יותר למטולה. הוא אפילו לא מנסה לשכנע אותן להישאר. "מה כבר אני יכול להבטיח להם? שום דבר וכלום". וכשאנחנו עומדים ליד הצימר השרוף הוא פותח במונולוג של זעם, כאב ותוכחה. "בשבועיים האחרונים הירי התגבר משמעותית – נ"טים, כטב"מים, ועכשיו זה גם הפצמ"רים, שגורמים לשריפות. אנחנו סופגים וסופגים וסופגים, וממשלת ישראל לא עושה כלום. בדיבורים המנהיגים שלנו מספר אחת, אבל אני רוצה לראות מעשים. אני רוצה לראות שעל כל בית שנהרס אצלנו, בצד השני יש בין 50 ל-100 בתים שהלכו. איך זה שנמל התעופה של ביירות פועל כרגיל וממריאים ממנו מטוסים לכל העולם, בזמן שאנחנו לא יכולים להגיע לבתים שלנו? 7 באוקטובר זו השואה השנייה, שואה קטנה, ובעקבותיה צריכה להיות מלחמת תקומה. מלחמת העצמאות השנייה של מדינה ישראל".
על כך שמלחמה בלבנון תגרום לכך שגם ילדיו יילחמו שם, אמר כי "זה חלק ממציאות חיינו. אין מה לעשות. אין לי ארץ אחרת, גם אין לי בית אחר. זה הבית שלי". הוא הוסיף: "בכל בוקר אני קם, עושה סיור במטולה, ובוכה עם דמעות. בוכה כדי לפרוק. אמיתי. אני פורק גם בשמי וגם בשם התושבים שלא נמצאים כאן. ממשלת נתניהו קיבלה החלטה לא רשמית לוותר על הגליל העליון. אין חקלאות, אין תיירות, אין אנשים, אין קהילות, אין פה כלום. רק חיילים. רוצים לוותר? סבבה. קבלו החלטה בכנסת, תצביעו, תנו לנו פיצויים על הבתים ועל השטחים שלנו, ונלך מפה. בואו נקטין עוד יותר את מדינת ישראל".
אנחנו עוברים במתחם מעונות היום. בכניסה מונחות עשרות ערכות של צינורות כיבוי וזרנוקים שיפוזרו בקרוב ביישוב. ילדים אין כאן, אבל המטבח פעיל. בכל יום שישי, מאז תחילת המלחמה, מבשל אזולאי לחברי כיתת הכוננות ממיטב המטעמים. את המתכונים למד מאמא שלו. הוא מראה לנו בגאווה את תכולת הסירים והתבניות. "פה זה עוף עם אננס. דגים לארוחת ערב שבת. פשטידת תפוחי אדמה. סלט מיונז, סלט סלק, סלט ביצים. וזה לשבת בצהריים. צלי עם פטריות ותפוחי אדמה בבישול ארוך בתנור. כמו חמין. בערב אני אוסיף לסיר גם ערמונים. ולשישי בצהריים אני מכין להם שניצלים בלחמנייה עם מטבוחה. בדיוק לפני שהגעתם נסעתי לקריית שמונה לקנות לחמניות טריות".
אחרי ארוחת הצהריים אנחנו יוצאים לסיור נוסף במטולה, הפעם ברגל. ואז, בחצר אחד הבתים, אנחנו רואים אותה. סוכה. שמונה חודשים אחרי סוכות, ושבועיים אחרי יום העצמאות, היא עדיין עומדת על תלה. וכמו שזה נראה כרגע, ספק רב אם בחג סוכות הבא מישהו יישב בה.
פורסם לראשונה: 00:00, 27.05.24
