מי שמקבל, ומי שלא. בסופו של דבר התחקיר החשוב של רביב דרוקר ב"המקור" הוא על הרבה יותר ממירי רגב ושיטת הרמזור והיהלומים. הוא גם סיפור הרבה יותר גדול מאנשי ליכוד שקיבלו יחס מועדף רק כי הם קרובים לצלחת. הסיפור הזה הוא תזכורת מטרידה וכואבת לשיקולים המטונפים שיושבים בבסיס קבלת ההחלטות המשמעותיות ביותר לאזרח הישראלי. הוא סיפור טרגי על האופן שבו כספי הציבור שלנו - אלו שמיועדים לאיכות החיים, הרווחה והביטחון של כולנו - מוטים למקומות הלא-נכונים רק בגלל אינטרסים פוליטיים רקובים. ויותר מכל - הסיפור הזה הוא תזכורת לאופן שבו ממשלת ישראל ממשיכה באופן סיסטמתי לייצר אי-שוויון זכויות ופערים חברתיים, במקום לצמצם אותם.
חזקים מול חלשים. רגב היא מקרה קיצון של התופעה הזו, אבל אין ספק שמדובר בתחלואה שמאפיינת את הפוליטיקה הישראלית. הקלפים נטרפים מדי פעם, השחקנים נוטים להתחלף, אבל לפוליטיקה שלנו יש היסטוריה של העדפת החזק על החלש. או, אם נדייק את זה: החזק נשאר חזק, והחלש נשאר חלש. למה? סדר עדיפויות מעוות. כי בסופו של דבר האנשים שיושבים על הברז הציבורי שלנו נוטים לעזור למי שדומה להם או יכול לעזור להם. לאו דווקא למי שצריך באמת. לפעמים זה גרוטסקי, כמו במקרה של רגב, אבל רוב השחיתויות הרבה פחות גרוטסקיות והרבה יותר יום-יומיות. כל כך יום-יומיות, שכנראה שאנחנו לא מתקוממים מהן מספיק.
איך זה נראה בשטח? למשל כשמאי גולן, מי שאמורה לכהן בתפקיד השרה לשוויון חברתי, ומתוקף כך לקדם שוויון חברתי, עסוקה בליטוף הבייס שלה - בזמן שבמשרדה נמחק תקציב שמיועד לשילוב יוצאים בשאלה בצבא, בהשכלה ובתעסוקה, כפי שנחשף בשבוע שעבר בוועדת הצעירים בכנסת בראשות ח"כ נעמה לזימי. או בתווי המזון של אריה דרעי, הקלף המרכזי של ש"ס בהסכמים הקואליציוניים, שהוצגו ככלי לסיוע למשפחות נזקקות. בפועל, אנשי מקצוע בתחום התריעו שהקריטריונים שלהם מוטים לחברה החרדית, וחוות דעת כלכלית של אגף התקציבים במשרד האוצר מצאה כי מדובר ב"תוכנית שאינה מתמקדת באוכלוסיות הנמצאות באי-ביטחון תזונתי, וכן הקריטריונים שלה אינם ממקדים את ההשקעה באוכלוסיות הנמצאות בעוני". או, במילים אחרות: מי שיהיה זכאי להם הוא לאו דווקא מי שהכי צריך אותם.
ומי משלם את המחיר? זו כנראה השאלה העצובה ביותר שעולה מהתחקיר על רגב. אם מסתכלים על השאלה הזו בצורה רחבה כנראה שהתשובה היא כולנו, כי השיטה הפוליטית הרקובה מהיסוד של "לדאוג רק למי שקרוב אליי ויכול לעזור לי" מרחיקה אותנו מלהיות חברה שוויונית ובריאה. אבל יותר מכל היא פוגעת באותן אוכלוסיות מוחלשות שלא נחשבות ל"כוח פוליטי", וקולן לא נשמע בשולחנות קבלת ההחלטות. אלו שזקוקות לכסף ולשירותים הציבוריים המורעבים כדי להתקיים. בין אם מדובר על תחבורה ציבורית, שירותי בריאות, חינוך או רווחה. אלו שהפוליטיקה הישראלית הפכה לאזרחים סוג ב'.
פורסם לראשונה: 00:00, 27.05.24
