ישראל ניצבת בפני בחירה היסטורית. אפשרות אחת היא מדינת עולם שלישי, מכורה לפילוג ולפוליטיקת זהויות דתית, עדתית ומעמדית, רוויה בשנאה לאומנית, עם כלכלה דועכת וציבורים שלמים שחיים בעוני ובבורות. במדינה הזו, השחיתות תשגשג, והאליטות שקרובות לשלטון ירוויחו. כמו באיראן, ונצואלה ורוסיה.
הדמוקרטיה תמות לא ברפורמה חוקתית חגיגית, אלא בשורה של מינויים אסטרטגיים. נניח בשב"כ. הכוח האקדמי ואנשי המקצוע ידוכאו עד דק; כוח הרבנים יתעצם. בריחת המוחות תהפוך לשיטפון. הצבא, מטבע הדברים, ילך וייחלש. ההרתעה המצומצמת תלך ותדעך. ישראל שהכרנו תתפוגג אל ההיסטוריה.
האפשרות השנייה היא שישראל תחבק את זהותה כקהילה לאומית. דמוקרטיה ליברלית, במסורת של אבות הציונות המעשית. שהיא תנצל את רגע המשבר הנוכחי כדי לשלב ולהעצים מיעוטים שחלקם בשוק העבודה מוגבל, ובראשם החרדים. שהיא תהרוג את הבלופים הפוליטיים, ותנחית מלמעלה תוכנית לימודים עוצמתית של ליבה בכל בית ספר. בישראל הזו, יאבקו בשחיתות כמו באויב מסוכן. אגף החקירות במשטרה יוגדל. השירות הציבורי יחוזק, ולא יהיה מסלקת ג'ובים לשרי הליכוד. תקציבי המחקר והפיתוח ינופחו משמעותית, והפוליטיקאים יחזרו לשולחן השרטוט כדי לנסות ולפתור את משבר החינוך בישראל. הפוליטיקה הישראלית תישאר מסורתית, מקומית, נטועה ברעיון הציוני, אך תפסיק להתחנף לבייס של הימין הקיצוני. תגבר ההבנה שאי-אפשר להדחיק עוד את הסכסוך עם הפלסטינים, וש"הכיבוש הוא רע" כלשונו של אריאל שרון.
במילותיו הליריות של בנימין נתניהו בנאום בר אילן לעם הפלסטיני: "אם נשלב ידיים ונעבוד יחד בשלום, אין גבול לשגשוג ולפיתוח שנוכל להביא לשני עמינו - בכלכלה, בחקלאות, במסחר, בתיירות, בחינוך - ומעל לכל ביכולת להעניק לדור הצעיר שלנו מקום שטוב לחיות בו, חיים שלווים, מלאי עניין ויצירה, עם אופק של הזדמנויות ואופק של תקווה".
השיחה הפוליטית תהפוך לעניינית יותר והפנייה שוב תהיה למצביעים מרכזיים, ולא לקיצון. התקופה הארוכה בה התמודדנו עם פוליטיקאים צינים, חסרי בושה, שהיו בשלטון עשרות שנים ולכן לעגו לציבור - תיזכר כסיוט. אבל סיוט זמני. המדינה הזו לא תילחם במיעוטיה, חרדים או ערבים. היא תקדש משפחתיות ומסורת, כי ישראלים היו וישארו אנשים מסורתיים. אך היא תבצע הפרדה ברורה בין חיי קהילה בסגנונות שונים, ובין הסכם משותף על ישראל כקהילה לאומית. לא כחבורת שבטים במלחמה בלתי נגמרת.
מהי המדינה שרגב וחבריה בליכוד רוצים ליצור? מדינה נטולת ענייניות, מקצועיות ואמונים לרעיון של לאום. של עם. שבה הכל קשור לסקטור או לקבוצה שממנה באת
הבחירה בין שתי החלופות ברורה לגמרי לאור התחקירים החשובים של רביב דרוקר בערוץ 13 על מירי רגב. מהי המדינה שרגב וחבריה בליכוד רוצים ליצור? מדינה נטולת ענייניות, מקצועיות ואמונים. אמונים למה? לרעיון של לאום. של עם. במדינה של רגב, אמסלם, עמיחי אליהו, סמוטריץ' וחבריהם, הכל קשור לסקטור או לקבוצה שממנה באת. אין שליחות ציבור אמיתית. המדינה היא רק זירת בזיזה. עמדת השר היא מפתח לחדר הכספות; רשות לגנוב ממנו בדרכים חוקיות, יותר או פחות. מי שצריכים רמזור או תמרור בעיר שלא הצביעה לך מוזמנים למות בשקט. כוחות אכיפה וחקירה? נשמיד גם אותם. בן גביר דואג לזה. חלק מהרעיון הדמוקרטי הוא שהמפסידים לא מפסידים את הכל; שיש כללי משחק מעבר לזהות, לשנאה האישית, לשלטון. לא לא, מצווה הרגביזם. הבה נתמכר לאישי, לקטנוני, לחנופה לקבוצה שממנה באת.
במדינה הזו, כמו באיראן, נאמנות חשובה ממקצועיות.
יש רבים שיקפצו. באמת, הכל בא מהליכוד ושותפיו בימין הקיצוני? האם אי-אפשר למצוא את דרך השחיתות הזו גם במרכז ובשמאל?
התשובה היא, כמובן, שהכוח תמיד משחית. הליכוד ושותפיו היו בשלטון ברוב מוחלט מעשרות השנים האחרונות. מחקר אחרי מחקר (נניח אלה של פרופ' אדם גלינסקי מקולומביה) ממחישים כיצד אנשים בעלי כוח משתנים באופיים כמעט מיד, ומתייחסים אחרת לסביבה שלהם. הם לוקחים יותר סיכונים מאנשים שאינם מחזיקים בכוח. יתרה מזו: בעלי כוח מבינים פחות את הזולת. הם מרוכזים בעצמם ומפרשים את רצונם של אחרים דרך האינטרס שלהם. מכאן, שההתמכרות לשררה וההשחתה בידי כוח אינן עניין של ימין ושמאל; הן תוצר של אי-החלפת שלטון במשך שנים רבות. במקרה שלנו, שלטון נתניהו.
לא צריך להיתמם. ללאומנות ופופוליזם יש תרומה מיוחדת להידרדרות. לאומנות, מטבעה, מחפשת בגידה. מקדשת קונספירציה. פטריוטיות היא אהבת האומה שלך, אמר דה גול, לאומנות היא שנאת האחר. השנאה והפופוליזם מתממשקים באורח נפלא למאפייני רשתות חברתיות ותקשורת המונים עכשווית, שחיה על פרובוקציה בתדירות גוברת.
בואו לא ניתמם: אם מעלים שרים לשידור ובמקום לדבר איתם על תפקודם, עוסקים בשאלות ברומו של עולם, שאין להן שום קשר לעבודתם, מהו המסר שעובר? שהמשרדים לא חשובים בכלל. שהביצוע לא משמעותי. אם העיתונות לא יודעת להעמיק בתחבורה, לתת קרדיט ולמתוח ביקורת - ולא רק במדור כלכלי - קל לראות איך ציניקנית דלת-יכולת כמו רגב תקרא זאת כהיתר לחלטר בתחבורה. ולהשקיע רק בפוליטיקה.
לאחרונה פגשתי קבוצת ישראלים רבי מעלות, בדרכם לקריירה ציבורית. שאלתי האם מישהו מהם זוכר את שמו של סגן השר לביטחון פנים בממשלה הקודמת. זה שאחראי לתכנית שצמצמה משמעותית את הפשיעה ומעשי הרצח בציבור הערבי. איש מהם לא זכר את שמו של יואב סגלוביץ'. כולם ידעו, לעומת זאת, מיהי טלי גוטליב.
זו איננה בעיה רק של הדמוקרטיה בישראל, אלא אתגר לכל הדמוקרטיות הליברליות: איך לשרוד בעידן של טיקטוק, טוויטר, מנגנוני כוח חלולים והתמכרות לשקרים. התשובה, חד-משמעית, היא בראש ובראשונה התרחקות משחיתות בסגנון מירי רגב. זו רק ההתחלה.
פורסם לראשונה: 00:00, 27.05.24
