החודשים האחרונים היו חודשים עצובים, אולי החודשים העצובים ביותר בחיי כישראלי. אבל הם היו גם מלאי משמעות. נוכחתי שוב ושוב בחודשים האלה כמה כוח וחשיבות יש למילים. איזה יכולת יש לנו, מספרי הסיפורים - לרפא ולהעניק תקווה.
מאז שהחלה המלחמה, אני הרבה יותר תרפיסט מאשר סופר, נפגש עם מפונים, משפחות של חטופים, פצועים, פוסט-טראומטיים, נותן להם קצת מילים משלי, או עוזר להם למצוא מילים משלהם, לוקח את הכאב שלהם אליי פנימה, והולך איתו בגוף, ותוהה לפעמים, אולי זה גדול עליי, אולי לא סתם לא נהייתי פסיכולוג, ותוהה לפעמים למה אנשים פונים לסופר כשכואב להם, למה הם מצפים? ותוהה לפעמים, אני מצליח בכלל לעזור? אבל ממשיך להגיד כן, בטח, לכל בקשה שמגיעה אליי, כי איך אפשר להגיד לא.
***
לפני כחודש היה לי מפגש במחלקה האורתופדית בבית לוינשטיין. המשתתפים הגיעו על כיסאות גלגלים. שישה-שבעה פצועי מלחמה. אחד בלי רגל. אחד בלי יד. אחת שתחבושת גדולה עוטפת את כל ראשה. קראתי להם סיפור. מדי פעם הרמתי את המבט לראות מה שלומם. כאב להם. אני רגיל לדבר בפני אנשים רגישים. אבל פה היה מדובר באנשים שסובלים מכאב פיזי. ראו על הפנים שלהם שהכאבים מייסרים אותם. הבחורה עם התחבושת יצאה מהחדר באמצע ההקראה. אולי הלכה לקבל זריקה לשיכוך כאבים?
קראתי להם עוד סיפור. מדלג תוך כדי קריאה על קטע שחשבתי שעלול להיות טריגר. רק אל תוסיף להם כאב, אמרתי לעצמי. רק אל תוסיף כאב. אחר כך שאלתי אם יש שאלות. בחור אחד, שרגלו הייתה נתונה בסד, הרים את היד. תגיד, "משאלה אחת ימינה" מבוסס על סיפור אמיתי? אחרי שעניתי הוא שאל שוב. "מה, ועד היום לא פתחתם את הפתקים עם המשאלות?" ואחרי שעניתי שלא, עדיין לא, המשיך, "ונראה לך שהגשמתם את המשאלות שלכם? נגיד אתה, הגשמת?"
הוא המשיך להמטיר שאלות. תוך כדי שעניתי הנוכחים פרשו בזה אחר זה, התגלגלו חזרה לחדר שלהם במחלקה - עד שנותרנו במועדון רק אני והוא.
בדרך חזרה הביתה תהיתי - האם היטבתי איתם? או לפחות הסחתי את דעתם? ואולי בכלל הייתי צריך לבחור סיפורים אחרים?
כמה ימים אחר כך קיבלתי מייל מאותו בחור. אוהד סויסה שמו. נפצע בקרב ב-23 באוקטובר. אוהד כתב לי שהמפגש נתן לו אומץ לכתוב, אחרי הרבה שנים שלא העז. וצרף קטע קצר:
"אני נזכר במדריך הגלישה בסרי-לנקה צועק עליי באנגלית משובשת: קודם תסתכל עם הראש קדימה אל האופק, ואז תחשוב מה עם הרגליים. כמה שהוא צדק, אפילו בלי לדעת. אני חייב להסתכל עכשיו קדימה אל האופק, ורק אז לחשוב מה עם הרגליים”.
***
יש תרגיל כתיבה אחד שאני עושה בכל חלל שאני נכנס אליו מאז אוקטובר.
כותבים שיר ביחד.
כל אחד צריך לתרום לשיר שורה אחת שמתחילה במילים "זה בסדר שאני".
זה בסדר שאני בוכה.
זה בסדר שאני לא בוכה.
זה בסדר שאני כבר לא רואה חדשות.
זה בסדר שלא ראיתי את הסרטונים.
זה בסדר שהלכתי לרקוד אתמול.
זה בסדר שאני לא מצליחה לישון מרוב דאגות.
זה בסדר שאין לי חשק מיני.
זה בסדר שכל דבר שאני מבשלת יוצא לא טעים.
זה בסדר שאני חי.
זה בסדר שאני מפחד.
זה בסדר שאני לא בסדר.
החלל מתמלא בעוד ועוד משפטים. אשמה נכרכת באשמה שנכרכת באשמה. אנשים מהנהנים כשמישהו קורא משפט שהם מזדהים אתו. ואם זה בזום, מסמנים לבבות קטנים ליד משפטים שהם מזדהים איתם. ואני חושב, הגילוי המרעיש שאתה לא היחיד שמרגיש מה שאתה מרגיש – אולי זאת הגאולה שהספרות יכולה לתת לאנשים עכשיו.
***
"ואמפתיה לתושבי עזה, אתה מסוגל להרגיש?" שאלה אותי עיתונאית גרמנייה בשבוע שעבר.
זה לא היה קל בימים הראשונים, עניתי. הידיעה שאלפי תושבי עזה שאינם פעילי חמאס השתתפו במעשי האונס והביזה ב-7 באוקטובר, אטמה את הלב לזמן מה.
אבל אני חייב להמשיך להאמין שמהצד השני יש בני אדם.
אני חייב לעשות קלוז-אפ. לבחור תמונה אחת מאתרי החדשות, ולא להסיר את המבט. למשל: ילדים בתור לחלוקת מזון מעזה. נושאים דליים צבעוניים מפלסטיק. כמו דליים שלוקחים לחוף הים כדי לשחק. ובעיניהם, כך נדמה, יש בעיקר תדהמה.
אני חייב לגייס את כוחות האמפתיה שלי ולהכיר בזה שבצד השני יש ילדים ומבוגרים שסובלים עכשיו. שאין להם קורת גג. שאיבדו את האהובים שלהם במלחמה הזו.
אחרת אהפוך לרע לב ואכזרי כמו חמאס.
ולהפוך לרע לב ואכזרי כמו חמאס, זה לתת לחמאס לנצח.
***
באחד ממרחבי הכתיבה כתב לי משתתף בצ'אט – הסיפור שסיפרנו לעצמנו על החיים שלנו במקום הזה נשבר, אשכול. אולי תמציא לנו סיפור חדש?
אני עוד לא יודע מה הסיפור החדש. יותר מזה, אני לא יודע מה דעתי במגוון נושאים שבהם הייתה לי דעה נחרצת עד 7 באוקטובר. המציאות השתנתה. והיא עדיין משתנה. מדי יום ביומו. ייקח זמן עד שנדע מה דעתנו. וזה בסדר שנאפשר לעצמנו את הזמן הזה.
מה אני כן יודע?
באין דמיון, באין תקווה -
יש ואקום של ייאוש.
שלתוכו נכנסים ארגוני טרור כמו חמאס.
ואז קורה 7 באוקטובר.
אם יש משהו אחד שכן אפשר ללמוד מהשבת השחורה, הוא שהגיע הזמן להפסיק להדחיק. להפסיק להתמכר לאשליה שאפשר "לנהל את הסכסוך" או "לצמצם את הסכסוך". את הסכסוך הזה צריך לפתור. ודווקא במשבר הנוכחי יש אולי, ביום שאחרי, הזדמנות לחשוב אחרת. לדמיין עם הקהילה הבינלאומית ועם הפלסטינים פתרונות שטרם נוסו.
אחרת לא נצליח להיחלץ ממעגל הדמים שאנחנו לכודים בו. לא יהיה סוף טוב לסיפור שלנו פה.
ובטח שלא תהיה התחלה חדשה.
***
אני רוצה לסיים בקטע קריאה קצר מנוילנד.
“והם יוצאים דרך שער האשפות אל מחוץ לחומות העיר העתיקה, ועוצרים על שפת התהום, ליד מוכר הכנאפה. ועומדים שם עידן ועידנים. בשקט. כתפיהם צמודות זו לזו.
אתה רואה את הים? היא אומרת לו לבסוף. איזה ים? הוא מפנה אליה את ראשו. הים של ירושלים, היא אומרת ולוחצת קלות את ידו שבידה. והוא מפנה את ראשו שוב קדימה ובהתחלה הוא לא מבין על מה היא מדברת, הוא לא רואה שום ים, רק דוכן של דרבוקות ומונית שטיפסה עם שני גלגלים על המדרכה
אבל לאט, לאט, זה קורה –
רוח של ערב מתחילה לנשוב בעולם, גלים של גלות וגלים של שיבה, גלים של זרות וגלים של קירבה והגלים הולכים ומתגבהים מול עיניו, כאילו הם גלי הדף של פיצוץ גדול מאוד, שנולדים בזה אחר זה, מעומק מדבר יהודה, מגיעים לשיא גובהם בגבעות המקיפות את העיר, נשברים כל פעם לפני הנעליים שלו ושל ענבר, מותירים קצף דק של סיכוי.
ואז נאספים אל תוך עצמם. כדי להתחיל מחדש”.
הדברים נאמרו בפתיחת פסטיבל הסופרים הבינלאומי בירושלים
פורסם לראשונה: 00:00, 28.05.24
