את 6 באוקטובר בילתה הילה פאר עם חבריה ברייב בערבה שנקרא "גייז במדבר". בשש וחצי בבוקר, בדיוק כשיצאו לצפות בזריחה, הגיעו הטלפונים המבוהלים. אחרי שווידאה שבת זוגה לשעבר ושתי בנותיהן המשותפות ספונות בממ"ד, פתחה פאר בנסיעה צפונה. "בדרך אבא שלי התקשר להגיד שמדברים בחדשות על מחבלים בטנדר, שחוטפים אנשים. זה היה פחד מוות, נלחצתי מכל רכב שעבר מולי. ואז חברה התקשרה לעדכן שמדובר בטנדרים, ברבים, וצריך לרדת מהכביש דחוף. בסוף מצאתי את עצמי איכשהו בדימונה, ורק בסביבות תשע בבוקר התיישבתי מול החדשות".
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
גם שם, כשהיא מנסה לקלוט אט-אט את גודל האירוע, פאר לא הבינה עדיין עד כמה חייה המקצועיים עומדים להשתנות. מי שמשמשת בשנים האחרונות כיו"ר האגודה למען להט”ב בישראל ‑ לא ידעה עד כמה המלחמה עתידה לשנות את צורכי הקהילה. מנובמבר, למשל, הצטרף לצוות גם עובד סוציאלי בתפקיד קצין נפגעים. "והוא עמוס, עם סיפורים אנושיים קורעי לב שמגיעים אליו”, אומרת פאר, “מאנשים שהיו בארון ונרצחו או נהרגו, ועד מישהי שבת הזוג שלה בשירות, בתוך עזה, ואין לה עם מי לפרוק, או עם מי לפחד עליה.
“אני יכולה לספר למשל על בחור שנפל בעזה, שנמצא בזוגיות כבר חמש שנים וחוץ מבת משפחה אחת, אף אחד מהקרובים שלו לא ידע על זה. אחרי שהגיעה הבשורה הנוראה, היא יצרה איתנו קשר, כדי שננסה להגיע לבן הזוג שלו. אנשים, גברים ונשים, איבדו חלק ענק מהחיים שלהם ואף אחד לא יודע. זו דילמה לא אנושית, להבין מה היה רצונו האחרון של הנפטר. האם אני יכולה להוציא בחורה מהארון כדי להתאבל עליה כמו שצריך, או שאני עושה לה עוול? לבטים מטורפים".
היו אנשים שנמנעתם מלנחם כדי לא לחשוף אותם?
“כן. היה בחור שנפל, שלא היה בקשר עם אבא שלו, ואמרו לנו שהאבא מבקש שלא יהיו דגלי גאווה בהלוויה שלו. כמובן שאנחנו מכבדים כל בקשה כזאת”.
בצד ההתמודדות עם שכול, עוסקת האגודה גם בפגיעות המיניות שעברו חברי הקהילה. “אני יודעת שיש עדויות לפגיעות מיניות גם בגברים”, היא אומרת. “לגבי כמה גייז נפגעו, אין מספרים, מטעמי פרטיות. אנחנו בקשר עם ארגון הטיפול של נובה ומשאירים את זה שם. האגודה מחזיקה מערך שלם של מטפלים פסיכו-סוציאליים שהתבקשו לעזור בטיפול בטראומה, ואני יודעת להגיד שהם מתעסקים בתכנים יוצאי דופן”.
יש גם רכזת קהילה שאחראית למילואימניקים הגאים, שנפתחה עבורם גם קבוצת וואטסאפ יעודית. “יש לי חברים, זוג גברים עם תינוק בן ארבעה חודשים. שניהם היו קרביים, שניהם קיבלו צווי 8 ב-7 באוקטובר ועושים מאז מילואים גב אל גב. אחד בגבול הצפון והשני בעזה. כל פעם אחד מהם נשאר עם התינוק והשני יוצא לחזית, והם עוד אומרים לי: ‘המפקדים מדהימים, הם נותנים לנו לסנכרן’. ואני אומרת: ‘זה מה שמדהים? מדהימה ההירתמות שלכם למשך חודשים’.
“הדברים המטורפים באמת”, היא אומרת, “הם הגיבורים והגיבורות השקופים. נירית הונוולד-קורנפלד, האחות מבארי שקפצה מהבית ב-7 באוקטובר להציל חיים והשאירה את זוגתה והילדים מאחור, רב פקד מורן טדגי, הקצינה מאופקים, שפיקדה על הקרבות בעיר. איך מכילים את כל זה?”.
עם הזמן גילתה פאר שגם קהילת המפונים של הקהילה זקוקה לעזרה. "אנשים שפונו מהעוטף והצפון, עם עוד רכיב ייחודי. למשל גיי שגר בקיבוץ ולא ידעו עליו ועכשיו הוא במלון עם אפס פרטיות, ובן הזוג לא יכול לבוא אליו. או בחורה בת 16 שהוריה והיא לא בטוב. היא ניסתה לצאת מהארון ונסגרה. קורה. ועל כל החיכוך הקיים, הם גם מפונים לבית מלון וחולקים חדר ויש לה אפס יכולת להתקיים כאדם עצמאי. וזה ככה כבר שמונה חודשים. הבריאות הנפשית שלה בסכנה.
"בעקבות כל הסיפורים האלה החלטנו להגיע אל הקהילות. נסענו לים המלח ועשינו ערב של האגודה. לא הגדרנו אותו 'לגייז', אבל זה היה ברור. את לא מאמינה כמה אנשים הגיעו, חלקם בכלל לא גייז. היה קיבוצניק בן 60 שאמר לי: 'אני רגיל שהיינו עושים ערבים, והיו חבר'ה גייז ושירים ושמח, וזה חסר לי'. בעקבות ההצלחה, עשינו מעגלים כאלה גם במלונות באילת, ואנחנו שוקלים לעשות עוד”.
ציפית שהמדינה תעשה את זה?
"איפה היא? המדינה עשתה משהו לטובת החברה הישראלית כולה? אז בטח שלא לקהילה הגאה".
פאר, 38, נולדה וגדלה בשכונת הדר יוסף בתל-אביב. היא למדה בתיכון ע"ש ליידי דייויס, ושירתה כרס"רית משמעת באוגדה 98, אחת מאוגדות המילואים שנלחמות כעת בעזה. "בזמני", היא מספרת, "זה היה לעבוד עם אוכלוסייה שהגיעה מרמלה ולוד. שינוי מטורף עבור ילדה מצפון תל-אביב".
כשיצאה מולם מהארון, הופתעה מהתגובה. “הם עדיין אהבו אותי. גם מי שהיה לו קשה עם זה. וזה מה שמוביל אותי מאז בחיים. שכולנו בני אדם, שלא יכול להיות שיש בינינו יותר מפריד ממחבר”.
אחרי השחרור הדרימה לאוניברסיטת באר-שבע, שם למדה רפואת חירום. לפעילות החברתית הלהט"בית התגלגלה אחרי לילה שבו שימשה כפרמדיקית סטאז'רית וגילתה שיש עדיין חוליים שדורשים ריפוי עמוק. "פינינו צעיר באמבולנס, ובאתי לפתוח לו וריד, כמו בנהלים”, היא מספרת. “ואז הבחור שהיה איתי במשמרת עצר אותי, כי הייתה למפונה שרשרת גאווה, ואמר: 'אל תיגעי. לכי תדעי מה יש להם, אלה', וזה גמר אותי. סיפרתי את זה לאחת האחיות, שסיפרה לרופאה, שחיברה אותי לוועד למלחמה באיידס, שחיפשו אז בדיוק מתנדבים לנטילת דמים".
כמה שנים אחר כך כבר הפכה ליו"ר הוועד למלחמה באיידס. לפני ארבע שנים וחצי מונתה ליו"ר האגודה למען הלהט"ב בישראל, במקום חן אריאלי שעברה לפוליטיקה המקומית בתל-אביב כסגניתו של רון חולדאי. היא הייתה אז בזוגיות עם דנה, שיננית במקצועה. לפני כשש שנים נולדו לשתיים תאומות, טום ורובי, שיעלו בשנת הלימודים הבאה לכיתה א'. "היינו אמנם 12 שנה בזוגיות, אבל אנחנו זוג להט"בי, אז ברור שלא קמנו בבוקר ואמרנו 'וואו, איך נקלטנו'", היא מחייכת. "הכל היה מתוכנן, מחושב. החלוקה ביני לבין דנה הייתה ברורה. היא רצתה להכנס להיריון, ואני אמרתי: 'מהמם, בואי נלך על זה'. לא הייתה בינינו תחרות בנושא. רק על תרומת הזרע אני זו שהחלטתי. בחרנו בתורם סגור, אנונימי, שלא נחשף, מדנמרק. לא רציתי לרדת לגינה ולחשוב שאנחנו יכולים להיפגש, או ללכת ברחוב ולבדוק למי הילדות דומות, זה הפחיד אותי".
ההורות הביאה איתה גם שיעור חדש בדעות קדומות וקבלת השונה. אם קודם תויגה כ"לסבית", עכשיו משכה תשומת לב בזכות היותה אמא לילדות בלונדיניות. "אפילו בשכונה שבה נולדתי, אנשים שהכירו אותי מגיל כלום הניחו שאני המטפלת, ושאלו כמה אני לוקחת לשעה או התעניינו: 'תגידי, את גם מנקה?' מישהו פעם אמר לי: 'יש לך אנרגיה מדהימה עם הילדים, איזה כיף לראות כזו בייביסיטר'. אמרתי לו: וואו, תודה, אבל אני ממש אמא שלהן".
לפני שלוש שנים נפרדו פאר ובת זוגה, ומאז הן חולקות ביניהן את המשמורת על הבנות. במעבדה נותרה עבורה גם מנת זרע מאותו תורם. "אבל עוד לא הגעתי לשם", היא ממהרת לסייג. "לא יודעת, אני מפחדת".
את בת 38, אבל אין לחץ.
"כן, הזמן ואמא שלי דוחקים", היא צוחקת, "אבל אין לי תחושת חוסר, או איזה צורך להמשיך את עצמי גנטית".
את נחשבת לסלב בקרב הקהילה, זה משפיע על עולם הדייטינג?
"העובדה שאני מוכרת לא נעימה לי. לא הרבה זמן אחרי שהתגרשתי, מישהי פנתה אליי בפייסבוק. התרגשתי. אחרי שתיים-שלוש הודעות, היא כותבת: 'אוי, ידעתי שאני מזהה אותך. את יושבת ראש האגודה'. ואני כזה: 'נכון אהה...' מובכת. והיא ממשיכה: 'בדיוק חשבתי על פרויקט ולא ידעתי עם מי לדבר'. וזהו. אצלי ירד המסך, תם הטקס. אמרתי לה: 'נשמע רעיון מהמם, הנה הטלפון של הגורם הרלוונטי מהאגודה'. וזהו. זה מרחיק מבחינתי".
ובכל זאת, היא מגלה, לאחרונה פצחה בזוגיות דנדשה, שעליה היא מסרבת להרחיב. "את שמה אותי בפינה", היא צוחקת, "אני מנסה עדיין לעכל את זה".
ארבע שנים לקח לה לצאת מהארון. "הייתי בת 14 כשהתאהבתי באישה. לא היה אז אסי עזר בטלוויזיה, לא היו קמפיינים. לא ממש הבנתי מה קורה. הנוער של היום גדל למציאות אחרת, הוא הרבה יותר פתוח ובוחר לבעוט בראש להגדרות הקלאסיות של סטרייט וגיי, ואני עומדת מולו ואומרת: וואו. מפתיעה אותי היכולת של בני 16 לבוא ולהגיד לא, לא רוצה שתגדירו אותי. הם לא רואים אותי ממטר, ואני מעריצה אותם. הם באמת משנים את כללי המשחק, לטובה”.
איך ההורים שלך הגיבו ליציאה מהארון?
“היה להם קשה לקבל את זה. הם אמרו ‘אולי את מתבלבלת’, רצו שיהיו לי חיים קלים, רצו לעזור לי. אז היה בי כעס כלפיהם. היום, כאמא, אני יכולה להבין אותם, אבל אי אפשר לשלוט על מסע של ילד. עד כמה שאני פתוחה, הילדות שלי עושות לי עכשיו בית ספר. כשהן נולדו, אמרנו שבאחריות שלנו להציע להן את כל קשת הצבעים ולא רק ורוד”.
ומה קרה?
“שהן גדלו והן סופר-בנות! אני אומרת להן: ‘בואו נלך לשחק בכדור’, והן: ‘לא, אמא’. ובחנות צעצועים הן לוקחות אותי לוורוד, ואני קולטת שאני כועסת, וזה השיעור שלי. גם אם קשה לי, זה לא שלי. הן רוצות מה שהחברה רוצה, למה אני רבה?”
הן גדלות בצפון תל-אביב, סביבה שבה זוג אמהות הוא חלק מהנורמה. מה קורה לילדים של לסביות והומואים בפריפריה?
"אספר לך סיפור. לפני שנה הלכנו לחדש דרכונים, ובגלל שלא היו תורים בתל-אביב, נרשמנו ללשכה בעכו. אנחנו מתיישבות מול הפקיד עם כל המסמכים, והוא מסתכל עליי ושואל: 'ומי את?' ודנה עונה: 'היא גם אמא. שתינו האמהות'. והוא אומר לי: 'לא, רק דנה היא האמא. את לא אמא שלהן'. נשתלתי. לא האמנתי לקלות שבה אנשים מרשים לעצמם לבטל אותך. אז נכון, הוא לא מחליט, וידעתי שבסופו של דבר אגיע למנהל והכל יסתדר, אבל זה כאב שקשה להסביר. והכל מעל הראש של הילדות. כן, זו המציאות ונתקלים בזה, וזה כאילו נשמע קטן, אבל זה מוציא את הלב".
אולי זה מה שחיבר אותה כל כך לסיפור של רס”ן שגיא גולן ז"ל, שנפל בקרב על קיבוץ בארי רק שבוע לפני החתונה עם בן זוגו, עומר אוחנה. "כששגיא נפל, המבשר מטעם צה"ל הגיע ולא הכיר בעומר. ואמא של שגיא אומרת לקצין: 'הנה בן זוגו, דבר אליו', וקצין הנפגעים אומר: 'אני לא מכיר אותך. אני לא מתייחס אליך'.
"כשהסיפור נחשף בתקשורת, הייתי בכלל בחמ"ל שפתחתי, שסיפק ציוד לחיילים, שזה מחדל ישראלי אחר. הרמתי טלפון ליניב עשור, ראש אכ"א, ואמרתי לו: 'אדוני, אני מבינה שהייתה לכם טעות פטאלית, ויודעת שאתה תתקן את זה, כי אנחנו חלק מהחברה וצריכים להישאר יחד'. וכמה שזה נשמע מופרע להרים טלפון לראש אכ"א באמצע מלחמה, לא רק שהוא ענה לי, הכי מופרע זה שהבנו אחד את השני והוא היה מקסים".
והנהלים השתנו?
"לא היה מה לשנות, כי הנהלים היו מכבדים. מה שהיה זה קצין סורר שטיפלו בו. ההבדל לעומת הממשלה הוא שפה היו לקיחת אחריות מיידית, פעולה ותגובה ציבורית ותיקון".
השבוע סירב הרב הראשי הספרדי של ירושלים שלמה עמאר ללחוץ את ידו של יו"ר הכנסת אמיר אוחנה, שלא הגיב על כך. מה חשבת על השתיקה שלו?
“התאכזבתי מאמיר. מההתנהגות שלו כמנהיג שהוא גם גיי. במקומו לא הייתי שותקת. יש איזו גישה של 'לייצר שינוי בשקט', אבל בדרגים מסוימים וברמת חשיפה מסוימת, השתיקה שלך מתפרשת כהסכמה, לא כבגרות פוליטית.
“תראי, עצם הפוזיציה של אוחנה כיו”ר הכנסת עשתה הרבה. הוא יצר שינוי בקרב מתפקדי הליכוד. לצד זאת, בהשבעה שלו אוחנה אמר שהכנסת הזו, לא תפגע באף להט"ב. אני מזמינה אותו לעיין בדוח האלימות נגד להט"ב, ולראות ששיעורי הפגיעות עלו פי שלושה מאז. אני לא חושבת שהוא אשם בזה, אבל זו אוזלת יד מתמשכת. כמו השתיקה שלו אל מול התבטאויות כמו של יצחק פינדרוס, שאמר שאנחנו גרועים יותר מחמאס. עד היום לא נרגעתי מזה, בעיקר אחרי 7 באוקטובר. בעיניי הוא צריך ללכת להניח אבן ולבכות על הקבר של שגיא גולן, וללכת להתנצל בפני בן זוגו ומשפחתו. או אורית סטרוק, שאמרה שצריך לטפל בנראות הלהט"בית במרחב הציבורי. גם זה משפט שלא יוצא לי מהראש. אני, עם הגלאח שלי על הצד, זו נראות להט"בית שאני גאה בה, ויש אנשים עם כוח בידיים שרוצים לטפל בזה? זה שלא יצא קול זעקה מהממשלה, זה כישלון מוסרי בעיניי. ואז פורצת המלחמה, ואנחנו כקהילה נדרשים לעשות הסברה לעולם עבור פינדרוס וחבריו לקואליציה. מדהים".
מי דרש את זה?"
אני. כי אני מאמינה במדינה ונמצאת בדואליות מחרפנת בסופו של דבר".
אפרופו דואליות, התאכזבת מארגון “קווירס פור פלסטיין”?
“הכל מחובר. הרגיז אותי שאני צריכה לעשות סרטון הסברה לקהילה הלהט"בית הבינלאומית על ההבדל בין חמאס לאזרחים עזתים תמימים, כדי שלא יעשו ‘פינקווש’ לחמאס. אנחנו שותפים לערכים ולמאבק הלהט”בי, וההרגשה היא שב-7 באוקטובר חצי עולם דפקו לנו את הגזלייטינג של החיים. בתכלס, ‘קווירס פור פלסטיין’ היא לא כזו קבוצה גדולה. זה שזה צועק, לא עושה את זה גדול. וברור שזה מרתיח כי אם בעזה היו הורגים אתכם, איך אתם יכולים לדבר?".
ומה הם עונים על זה?
"שזה שהם להט"בופובים, לא אומר שאפשר להרוג אותם. אבל זה לא הדיון בכלל. כקווירים אנחנו מתגאים בהסתכלות לא בינארית על העולם, בהבנה שהדברים הם לא שחור או לבן, לא מתחלקים לטובים או רעים. אז איך אדם שאומר אל תגדירו אותי, מצליח לחיות בנוח עם הצגה כל כך פשטנית לסכסוך של יותר ממאה שנה? זה מה שמאכזב אותי. ובמקביל, כואב לי שאני עושה הסברה בחו”ל לממשלה שאני כל כך סובלת ממנה בארץ”.
מה היה הכי מאכזב מבחינתך ביחס שקיבלתם מקהילות הלהט”ב בחו”ל מאז 7 באוקטובר?
“בעיקר התנהלות של אנשים פרטיים. יש לי חבר שעבר לאל-איי, הקים ליין מסיבות גייז, וב-15 באוקטובר העלה פוסט על החובה להחזיר את החטופים והעיפו אותו מהליין. יש לי חברים בחו"ל שמרגישים דאבל לבד ‑ גם כישראלים לשעבר וגם מול הקהילה הלהט"בית שמוקיעה אותם”.
ומה עם הארגונים?
“ביקשנו מארגון ספציפי עם הרבה שלוחות להוציא גינוי למה שעשה חמאס, ולא קיבלנו תשובה. רק שני ארגונים מארה"ב הסכימו אחרי המון בקשות. והמידברן? שערורייה ענקית. לברנינג מן האמריקאי התקבל מיצג ‘פרי פלסטיין’ של רבע אבטיח, שהיינו צריכים לייצר ערימות של פניות כדי לבטל. בתגובה המידברן הישראלי, שחברים בו נרצחו בטבח חמאס, התנתק מהקהילה הבינלאומית, אחרי שלא הסכימה לגנות את אירועי 7 באוקטובר. זה משבר עצום.
“חייבים להודות, התאכזבתי מהקהילה הבינלאומית. זה נראה לכם הגיוני לסובב לנו את הגב? אבל אני יודעת שאם אתנהל כמוהם, אני נופלת קורבן לאותה גישה. אז כן, יש עדיין שיח. גם דרך הרשתות, למרות שהן נגדנו. אבל חייבים לנסות. יש אפילו בחור איראני בארון שמתכתב איתי. כשהאגודה העלתה את הסרטון על הפינקוושינג שעושים לחמאס, הוא כתב לי: אל תפסיקו בבקשה. אם תפעלו נגד חמאס, אולי יום אחד גם לנו באיראן יוכל להיות עתיד.
“אבל כן, זה מאוד קשה. את יודעת שגנבו לנו את האירוויזיון השנה? זו הרי חגיגה להט"בית עולמית. ב-98' דנה ניצחה ופרצה את הדרך עבור כל הקהילה הטרנסית. אותו דבר קרה עכשיו ב-2024 לקהילה הא-בינארית. כל אירופה הלהט"בית חגגה, חוץ מהקהילה בישראל. איזו באסה! חמאס גנב לנו גם את זה. גם הייתי כל כך כעוסה על איך שהתייחסו לעדן, שלא הצלחתי להביא את עצמי בכלל לשמוע את השיר של נמו. רק אחרי הניצחון הקשבתי למילים ובכיתי, כי זה שיר מהמם".
היא הצטרפה לאגודה ב-2019, אחרי המחאה הרחבה שפרצה בעקבות חוק הפונדקאות. "שלושת רבעי קהילה רצה אז ברחובות, ובפעם הראשונה היו שם לא רק גייז, אלא כל מי שהאמין בשוויון. אני ישבתי אז בסלון, עם שתי תינוקות עם ריפלוקס, מקיאות את החיים, וכשאתה בבית ולא מפגין ברחוב, אתה גם נחשף לכל תגובות הנגד. וזה גמר אותי. כי זה לראות מה אנשים אומרים על המשפחה שלי, על הילדות שנולדו קילו ומאה גרם כל אחת, ומה רע הן עשו למישהו? זה נגע בי בצורה אחרת".
ומה היעדים שלך היום, ארבע שנים וחצי לתוך התפקיד?
"אני מבינה היום שלהגיד 'אני רוצה רווחה חברתית ושוויון', זה טוב ויפה, אבל זה לא יגיע רק מספֶר החוקים או רק מהרחוב, אלא מהשילוב ביניהם. גם אם נביא חקיקה שוויונית מלאה, אבל הציבור הוא להט"בופובי, מה עשינו בזה? לשמחתי, הציבור כבר יותר 'מתקדם' ממה שמתבטא אצל המחוקק. בסקר שעשתה האגודה לפני שש שנים עם מנו גבע, שבו שאלו את כולם כולל כולם, 'האם אתה תומך בנישואים חד-מיניים'. 74 אחוז אמרו 'כן'. זה מוכיח שיש חוסר הלימה מטורף בין מה שקורה ברחוב לבין מה שמשתקף בהנהגה”.
להט”ב בישראל נתפסים עדיין כשמאלנים.
"כן, וזו טעות אדירה. 24 אחוז מהציבור הלהט"בי מחזיק בדעות ביטחוניות ימניות. שואלים תמיד איך יכול להיות לעזאזל שיש שני אחוזים להט”בים שהצביעו לאיתמר בן גביר. על פניו, האירוניה מתאבדת. אבל כיוון שהוא שם בפרונט את המשילות, כשאני מדברת עם זוג נשים שגרות בנגב הן אומרות לי: ‘כרגע יותר מטריד אותי שפורצים לנו למשק פעם בחודש, מזה שאני לא יכולה להתחתן’. אנחנו מדינה שהחוטים הפוליטיים מאוד כרוכים בה בכל דבר.
“גם כשהתחיל המאבק ברפורמה המשפטית, לקח לי רגע להבין איפה הארגון עומד כארגון, והאם יש לו מנדט לפעול, כי יש לי אחריות על כולם".
ומה הוביל אותך להתנגד לה?
"כי יזמו חוקים ו’רפורמה’ משפטית, שמכשירה פגיעה ישירה בלהט"ב, על ידי אנשים שיוצאים שנים בגלוי נגד להט"ב, אנשים שכבר שנים פועלים לבטל מצעדי גאווה, להפלות להט”ב בבתי עסק ורוצים גם לחוקק את החוקים שיאפשרו את זה וגם להחליש את בית המשפט שעלול לעצור אותם. ואם זה מאיים על הקהילה שלי, אני אצא עליהם".
בספטמבר 2023 זומנה פאר לחקירה במשטרה, מה שהוביל לסערה תקשורתית ולביטול החקירה, בטענה שהיה מדובר ב”טעות”. "2023 הייתה מטורפת", היא משחזרת. "לזוג חברות שלי בפרדס חנה נכנסו לחצר כשהן היו בבית עם הילדים והציתו דגל גאווה, זוג חברים בתל-אביב הלכו יד ביד בעיר ואחד מהם קיבל קסדה בראש. זוג אחר, ששם דגל על החלון, ניפצו להם את החלון. שנאה ריקה ויוקדת שאני לא יכולה להבין".
הפניות לא טופלו?
"לא פתחו תיקים. ניסינו לדבר עם המשטרה. קצינת הקשר של הקהילה עם המשטרה מדהימה, אבל זה כמה רמות מעליה. לא ענו, לא נקבעה פגישה, ומה קרה? זימנו אותי לחקירה. מה קשור?"
העילה הרשמית הייתה הפרעה לסדר הציבורי במהלך הפגנה.
“הפגנה שלא השתתפתי בה! גם לא הסכימו להגיד לי בכלל למה זימנו אותי לחקירה. את צריכה להגיע. נהדר, למה? תגלי כשתבואי. בדיעבד, מקורותיי במשטרה אמרו לי שזה על השתתפות בהפגנות ברכבת הקלה. לא הייתי בהן מעולם. הזוי.
“כשזה התפוצץ תקשורתית, הייתי בנסיעה על איילון. פתאום מתקשרים: שלום, הילה? מדבר זה וזה, אני מתקשר להגיד לך שלא צריך, אל תבואי. ואני עונה: למה, אני כבר בדרך. לא, לא צריך. ואני אומרת: כבר סידרתי בייביסיטר לילדות. היה מאכזב”, היא צוחקת.
"אבל ברצינות: זה מפחיד, כי אני חושבת שהזימון הגיע מלמעלה ממי שרצו להשתיק את התנועה הלהט"בית שלא סתמה את הפה בתהליך של ההפיכה המשפטית”.
(ממשטרת ישראל נמסר: “הילה פאר זומנה לחקירה עקב טעות וכשזו נתגלתה זימונה בוטל וכל פרשנות אחרת חוטאת לאמת. משטרת ישראל פועלת כל העת לחיזוק הקשר עם קהילת הלהט”ב וארגוני הגג מטעמה ולקידום הטיפול בתלונות המתקבלות במשטרה”).
ניסית להרים טלפון למישהו? נגיד לאוחנה?
“לא רציתי שהוא יגיד משהו, רציתי שיפעל. ח”כ יוראי להב-הרצנו בא לפגוש אותי בתחנת משטרה. ח”כ עידן רול הרים טלפון. זה מבאס אותי, שאנחנו נותנים שיסיתו אותנו אחד נגד השני כי אנחנו יותר קרובים מרחוקים. ב-8 באוקטובר פתחתי חמ"ל לאספקת ציוד צבאי של 450 איש, שנסגר רק לפני חמישה ימים. בדצמבר התחלנו ביוזמה של כביסות לחיילים, דרך מישהי שהגיעה אליי לטלפון מהשומרון. אישה דתיה מהתנחלות.
“החיבור בינינו היה גדול מהמחלוקת. והמסקנה שלי היא שיש כאן דור שלם של פוליטיקאים שחייב ללכת. עוד לא שמעתי אף אחד מדבר על עתיד וחזון. איפה הערכים, מה אתם רוצים שיהיה פה עוד 20 שנה?"
את מדברת עם פוליטיקאים בצד השני של המפה?
"אני מדברת עם כולם, לא יכולה להגיד שמות, וכולם מפחדים לדבר על העתיד. אני רוצה שיצמחו כאן מנהיגים חדשים. אל תביא לי אנשים טובים שעובדים בשיטות רעות. אבל אני עדיין מאמינה שמשהו ישתנה, אני עוד לא מוציאה דרכון זר".
בואי נדבר על גאווה. למה בוטל המצעד בתל-אביב השנה?
“כי זה אירוע שהוא חגיגה של צבעוניות. אני לא מרגישה נכון לחגוג עכשיו עם 125 חטופים”.
אפשר היה להקדיש את המצעד לחטופים.
“אבל המצעד בתל-אביב הוא הדוניסטי, שמח, ואנחנו לא שם. אם אנחנו חלק מהמדינה, אז אנחנו גם חלק מהסנטימנט שהמדינה מרגישה, והמדינה באבל. אישית, לא הייתי מרגישה בנוח לצעוד את הטיילת עם משאיות ומוזיקה בקולי קולות ותיירים ואנשים בבגד ים. זה לא הזמן”.
עם יד על הלב, לרון חולדאי, שביטל את חגיגות העצמאות בעיר, רווח כשאמרתם שהמצעד מבוטל?
“ההפך. העירייה רצתה לעשות מצעד, מותאם, לא רגיל. זה אנחנו שהרגשנו שגם זה עדיין יותר מדי".
אז למה בירושלים כן צועדים?
"זה הבדל של שמיים וארץ. שם המצעד הוא אף על פי. העמותה מפיקה אותו. העירייה, אלמלא בג"ץ, לא הייתה מסכימה לתלות אפילו דגלי גאווה. בירושלים זה מצעד פוליטי מלא”.
כדי להבין עד כמה מסובכים הדברים עבור פאר, אפשר לעיין בדוח העמותה שמתפרסם בימים אלו, המחולק לשניים: לפני 7 באוקטובר ואחריו. "מאוקטובר נרשמה ירידה של 50 אחוז בפניות אלינו”, היא אומרת. “בהתחלה אמרנו: וואו. בסוף דצמבר אמרנו: לא הגיוני, פתאום אין להט"בופוביה? לא סביר. אז הוצאנו סקר רחב יותר וגילינו שיש עלייה של 30 אחוז באלימות כלפי להט”ב. הפער נובע מתת-דיווח. גם בתי המחסה של נוער שנזרק מהבית, עדיין מלאים".
באוגוסט ימלאו 15 שנה לירי בברנוער. יכול להיות שאירוע כזה יתרחש שוב בישראל?
“זה אירוע ששינה את הקהילה הגאה ואת היחס של החברה הישראלית כלפיה אבל לא פתר את כל הבעיות. עכשיו, עם כל הנשקים שנמצאים היום ברחוב הודות לבן גביר, זה אפילו יותר מסוכן. וכן, הברנוער יכול להשתחזר. מדובר בפשע שנאה, וקיימת עדיין שנאה וקיימת בורות וקיימים ממשלה ונבחרים שלא לוקחים אחריות על המילים שיוצאות להם מהפה. בכל מוצאי שבת בקפלן חברים מספרים לי: אני יוצא מההפגנה והופך את החולצה, כי מחכים להם לא מעט פעמים אנשי לה פמיליה שמחפשים למי להרביץ”.
כשהיא נשאלת אם היא רוצה להיות חברת כנסת, היא נשמעת מעורפלת: "בכנות עירומה, אני מרגישה שחשוב לי להיות איפה שאני יכולה לעשות דברים שיתאימו את המציאות למצב. בינתיים יש לי עוד שנה וחצי באגודה".
תני לי שלוש מטרות שאת רוצה להספיק עד סוף הכהונה.
"אחת כבר עשיתי. יש יתרון מגדרי לנשים על גברים באגודה, כולל מינוי מנכ"לית אישה ראשונה. כי כנשים, אנחנו בדיכוי כפול. אישה הרי מרוויחה 25 אחוז פחות מגבר, אז זוג נשים? זה אומר שלהתנדב בקהילה זה יותר קשה לנו. כשהתחלתי, היו אומרים לי: לא אכפת לך שלא תשכיבי את הבנות שלך לישון? אלו הבניות שקשה לשבור. המטרה השנייה היא להעיר בסיס אקטיביסטי מתוך הקהילה. זה כאילו התרגלנו לפירורים".
מבחוץ זה לא נראה ככה.
"לקבל התקדמות חוקתית במצבנו, דרך בג"ץ, בעיניי זה פירור. מגיעה לי חקיקה, ולא מהדלת האחורית. לא דרך בג"ץ שמתקן חוק, אלא דרך הכנסת שמחוקקת אותם מלכתחילה. והדבר השלישי – להגיע למצב שאפשר לסגור את הארגון”.
די, נו.
“כועסים עליי כשאני אומרת את זה. בראש השנה הייתה הרמת כוסית, ואני אומרת: נשתה לחיי זה שנזכה לראות את האגודה נסגרת. המנכ"ל היוצא מחוויר. אבל אני מתעסקת בגאווה, כדי לתת נחמה לאוכלוסייה שאני אמונה עליה, כי הממשלה לא דואגת לה. אני מפעילה פסיכולוגים מתנדבים כי הממשלה לא דואגת למי שצריך טיפול. חלום שלי שלא אצטרך לעשות את זה.
"בחג האחרון הייתי בלי הילדות ואני ודודה שלי נכנסנו לוויכוח מטורף על פוליטיקה. היא אומרת לי: את חתיכת מתנשאת, ואני עונה לה: הפשיזם ותחושת הנקמה שלך לא יובילו אותך לכלום. אבל בסוף, אנחנו מתחבקות. והיא אומרת לי: זה בלתי נסבל, אבל אני אוהבת אותך".
פורסם לראשונה: 00:00, 31.05.24
