הכותרת של "הגרדיאן" הבריטי לפני שבועיים לא הותירה הרבה מקום לספק: "ההתעללות של ישראל במרואן ברגותי 'מגיעה לכדי עינויים'". את הטענה העלתה טל שטיינר, יו"ר הוועד נגד עינויים, בין השאר בהסתמך על תיאורים קשים שעורכי דינו של ברגותי שמעו ממנו לאחר הפגישה האחרונה ביניהם, לפי כחודשיים. לדבריהם, ברגותי סיפר כיצד "הוא נלקח לפינה שלא מכוסה על ידי מצלמות והותקף. הוא שיחזר איך דימם מהאף בזמן שגררו אותו על הרצפה באזיקים, לפני שהוכה עד אובדן הכרה".
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
בשירות בתי הסוהר הכחישו בתוקף את הדברים, כמו טענות אחרות שהועלו כלפיו ביחס לברגותי מאז 7 באוקטובר, אבל אין מחלוקת על כך שברגותי הוא לא עוד אסיר ביטחוני. רק לאחרונה דחה בית המשפט המחוזי נוף-הגליל עתירה להוציא אותו מבידוד - השופט יוסף בן-חמו קיבל את עמדת המערכת, שהציגה בפניו חומרים שלפיהם הוא "מעורב באופן ישיר בפעולות שיש בהן כדי לפגוע בביטחון המדינה". לפי השופט, יש להמשיך להחזיק את ברגותי בהפרדה משום שהמניע לכל הפעולות שלו הוא "חיזוק מעמדו הפוליטי מחוץ לכלא, כהכנה ל'יום שאחרי'".
מה שכבוד השופט לא לקח בחשבון, הוא שאותה "הכנה 'ליום שאחרי'" לא עוברת רק אצל ברגותי, מנהיג התנזים שהורשע בחמישה סעיפי רצח אך עדיין נחשב בעיני גורמים רבים במערב - וגם בשמאל הישראלי - למנהיג היחיד שמסוגל לאחד את הפלסטינים אחרי תום עידן אבו-מאזן ולהוביל אותם להסכם עם ישראל. למעשה, באותם ימים שבהם ברגותי ועורכי דינו נאבקו על שיפור תנאי כליאתו, ראה אור באנגליה הסרט Tomorrow’s Freedom, "החופש של מחר", שמנסה לפצח את סוד הפופולריות שלו ובמידה רבה נשבה בקסם הפנטזיה על "נלסון מנדלה הפלסטיני".
בסרט, שביימו האחיות סופיה וג'ורג'יה סקוט והפיקו בין השאר אנשי תרבות בכירים ותומכי BDS קולניים כמו מפיק-העל בריאן אינו וחברי להקת "מאסיב אטאק", משתתפים לא רק אשתו וילדיו של ברגותי, שמנהלים קמפיין משמעותי בכל מקום וזירה אפשריים, אלא גם ישראלים שהכירו אותו, עבדו עימו והתרשמו שהוא עדיין כתובת לשלום. למעשה, מספרת סופיה סקוט בראיון מיוחד ל"7 ימים", המסע בעקבות חידת ברגותי התחיל בביתו של יוסי ביילין, שהכיר אותו כאיש פַתְח בכיר וכתומך נלהב בסכמי אוסלו, שבזכותם חזר לרמאללה אחרי שגורש לירדן בשל פעולותיו באינתיפאדה הראשונה. "אחרי שהוא חזר היינו יושבים בחדר איתו ועוד 15-20 פלסטינים", מספר ביילין ל"7 ימים", "בתחילת כל פגישה הוא היה מסתכל על הקבוצה שלו ועושה חשבון: 'כאן יושבים 87 שנים של מאסר'. זאת לא הייתה רק בדיחה: היה חשוב לו לציין את זה".
מנהגים כאלה הם שהקנו לברגותי מעמד חריג, שלא התערער גם לאחר 20 שנה בכלא, שם הוא מרצה חמישה מאסרי עולם בגין אחריותו לרצח של יואלה חן ז"ל, בפיגוע בתחנת הדלק בגבעת זאב; רצח הנזיר היווני ציפוקטקיס גרמנוס, שזוהה בשוגג על ידי המחבלים כיהודי; והפיגוע במסעדת "סי פוד מרקט" בתל-אביב, שבו נרצחו רס"ר סלים בריכאת, יוסף הבי ואליהו דהן ז"ל. כמובן שמי שיחפש את שמותיהם והסיפורים שלהם בסרט על ברגותי, כמו בסיקור שלו, צפוי לחזור בידיים ריקות. למעט קטע קצר מבית המשפט, שבו נראה אב שכול צועק לעבר ברגותי, לקורבנות הפיגועים שאותם שילח ברגותי אין זכר. "אין מחלוקת שמרואן לא הרג את האנשים האלה במו ידיו", אומרת הבמאית בתגובה. "אולי ניתנו הוראות לכאורה, אבל אלו היו זמנים כאוטיים. לא הרגשנו שזה נכון לדבר עם המשפחות, זה לא היה מכובד לשבץ קטע קצר, אבל זה גם לא היה נכון כי מומחים למשפט בינלאומי טוענים שהמשפט לא היה הוגן. אנחנו לא יודעים אם הוא נתן את הפקודה".
ברגותי הורשע רק בחמישה סעיפים מתוך עשרות. הוא סירב להציג הגנה, ובכל זאת זוכה מאשמה בגין מעשים שלא ניתן היה להוכיח מעל לכל ספק. איך אפשר להגיד שזה לא משפט הוגן?
"כל סוג של הרג הוא מגונה ואסור. אבל לפי משקיפים מבחוץ (על המשפט), זה לא היה המצב (של משפט הוגן). כל מה שאני יודעת זה שהוא לא מאמין באלימות, ואלה היו זמנים אלימים, ויש גם המון אלימות עכשיו".
סביר להניח שדבריה של סקוט, כמו החד-צדדיות של הסרט כולו, יקוממו ישראלים וישראליות שלא נמנים עם השמאל הרדיקלי וחלק ניכר מהפלסטינים אזרחי ישראל. למרות המעורבות של תומכי החרם בהפקה, היא מאוד רוצה שהסרט ייחשף בישראל ואף לערוך הקרנות בתל-אביב, בירושלים וברמאללה, אך מבינה שיהיה קשה למצוא גוף שייקח על עצמו את ההקרנה של סרט כזה, במיוחד עכשיו.
אולם דווקא משום שהסרט בהחלט ראוי לביקורת נוקבת על "הנחת מחבל" מפליגה שברגותי מקבל, חשוב לצפות בו ולהתבונן באופן שבו הוא מתקבל בעולם מאז 7 באוקטובר - למשל רבע שעה אוהדת מאוד אצל כריסטיאן אמנפור ב-CNN - כדי להבין את המציאות: קשה לדמיין שדעת הקהל הישראלית תשלים עם שחרורו של "רמטכ"ל האינתיפאדה" שהורידה את רמת הביטחון לאפס בתחילת שנות ה-2000, אולם בגדה המערבית וגם בעזה הוא נחשב לחצי משיח. גם בחוגים בינלאומיים, ולאו דווקא במחוזות הרדיקליים של דרום-אפריקה למשל, מזהים בו את מה שראו באבו-מאזן לאחר עידן יאסר ערפאת: כתובת פלסטינית לא אלימה ואולי הסיכוי האחרון לפתרון שתי המדינות. השנים בכלא לא רק שלא שינו זאת: שורת מהלכים ומאבקים שהוביל, מעידוד השכלה אצל אסירים ועד שביתת הרעב של 2017 (אז צולם עיקר הסרט), רק שידרגה את המיתולוגיה סביבו. סרטון הטורטית המפורסם, שבו ברגותי נלכד אוכל חטיף ברעבתנות, לא הזיז לאיש. גם בסרט אין לו זכר.
"אספר לך סיפור שתבין את הדימוי של האיש", אומר שר החקלאות אבי דיכטר, שרדף אחרי ברגותי בשבתו כראש השב"כ בזמן האינתיפאדה השנייה. "ב-2020 נבחרתי להיות נציג הכנסת באיגוד הפרלמנטים הבינלאומי, האו"ם של הפרלמנטים. בכנס הראשון, שהיה בזום בגלל הקורונה, המזכ"ל מדבר איתי לראשונה ואומר שיש דרישה ותיקה לשחרר את ברגותי ואת אחמד סעדאת, ששלח את הרוצחים של גנדי (השר רחבעם זאבי). אמרתי לו: הגעתם לאיש הלא-נכון. אני זה שהכניס אותם לכלא.
"שנתיים אחר כך היה הכנס הראשון פנים אל פנים, באינדונזיה", הוא ממשיך. "עולה מזכיר הוועדה לזכויות אדם ומתחיל ריטואל: הוא עובר מדינה-מדינה ואומר איפה יש חבר פרלמנט בכלא ודורש לשחרר אותו. היו"ר שואל אם יש התנגדות, אף אחד לא מרים יד וממשיכים הלאה. הגיעו ל-P, פלסטיין. המזכיר אמר שיש דרישה לשחרר את ברגותי. שאלו אם יש התנגדות. הרמתי יד. לכולם נשמטה הלסת. אמרתי להם שלא ידעתי שהאיגוד זה חברת ביטוח למחבלים. הוא רוצח שנשפט לחמישה מאסרי עולם פלוס 40 שנה. למה לשחרר אותו? וזה לא נגמר שם".
אלא?
"עולה שוב המזכיר ואומר שהם לא מכירים בבית הדין הצבאי שבו ברגותי נשפט. אני שוב מתנגד: הוא נשפט בבית דין אזרחי. שוב עולה המזכיר ואומר 'אנחנו מוחים על תנאי הכליאה שלו'. שוב התנגדתי. בשלב זה האינדונזים רוצים לחתוך ורידים. פניתי לנציג הצרפתי ושאלתי אותו: אתם מחזיקים ב'קרלוס התן', רב-מרצחים. הוא אזרח ונצואלה. אם הוא ייבחר לפרלמנט שם, אתם משחררים אותו? זה מראה לך את הצביעות ואת הדימוי של ברגותי. לצערי, אנשים בישראל רק הוסיפו לדימוי הזה. זה אדם שצריך להירקב בכלא".
בעוד הפער על מהותו של ברגותי, מחבל או איש שלום, מתייחס בעיקר לעברו, קשה להתעלם מהעובדה שהתקווה על שמו מבוססת על אדם שנמצא בכלא כ-20 שנה ומעטים האנשים ששמעו בפירוט את עמדותיו מאז. "ממה שאני מבינה", אומרת סקוט, שלא הגישה בקשה לשוחח עם ברגותי, "הוא מכיר במדינת ישראל לצד מדינה פלסטינית בגבולות 67', בפלסטין דמוקרטית ובקיומן של בחירות. זה לא אדם שרוצה להרוס את ישראל, אלא לבנות גשר מאחד ולאפשר לשני העמים לחיות בשכנות. זה בסדר שהסרט מעורר רגשות".
את בקשר עם משפחתו בימים אלה. האם ייתכן שמאז 7 באוקטובר והאפקט שלו הם התקרבו לחמאס?
"המשפחה מאמינה בישראל ופלסטין זו לצד זו. הם לא התקרבו לחמאס. להפך. המתקפה ב-7 באוקטובר הייתה אלימה ונוראה. אני בטוחה שהמשפחה של מרואן לא תומכת בסוג כזה של אלימות. זה לא תורם לשלום ולא מוביל לכיוון של שלום. זה רק מוסיף כאב. דרושה אחדות פלסטינית, וממה שראיתי, מרואן יכול להיות האיש שישיג אותה".
בעוד סקוט מייצגת את התפיסה הרווחת בחוגי השמאל העולמי, שלפיה ברגותי הוא לא יותר מ"תוצר של זמנו" ולא שונה ממנהיגים אחרים שפעלו נגד דיכוי, גם אנשים שרואים בו טרוריסט מכירים בחשיבותו המדינית. "ברגותי תמך בפיגועים, יזם פיגועים ומעולם לא הסתיר את הכוונות שלו. מנדלה הוא לא", אומר אבי יששכרוף, פרשן ותיק לענייני ערבים - גם בעיתון זה - ואחד היוצרים של "פאודה". ב-2012 יששכרוף גם היה העיתונאי הישראלי האחרון (לצד צבי יחזקאלי מחדשות ערוץ 10) לפגוש את ברגותי לראיון בכלא, שלא פורסם בסופו של דבר עקב התערבות של מערכת הביטחון.
"ביוני 2000 ראיתי אותו לראשונה במשרד ברמאללה, לידו היה אחמד ברגותי, 'הצרפתי', העוזר ושומר הראש שלו, חמוש מכף רגל עד הראש. מרואן אמר לי בראיון שלא אשכח אותו, כי היו בישראל מי שזילזלו ביכולות שלו. הוא אמר: 'נעשה לכם את מה שחיזבאללה עשה לכם בדרום לבנון' והתכונן לאינתיפאדה. ואחרי החיסול של ראאד אל-כרמי (ממנהיגי "גדודי חללי אל-אקצא" וחבר קרוב של ברגותי) הוא ביטל פגישה מתוכננת עם עיתונאים ישראלים ואמר ש'היהודים פתחו את שערי הגיהינום'. מאותו רגע הוא נתן הוראה לבצע פיגועים, כולל פיגועי התאבדות".
אז איתו אפשר לעשות משהו? יש עם מי לדבר?
"יש עם מי לדבר. הוא לא איש דת קיצוני נוסח חמאס, זה איש שמכיר את החברה הישראלית. יש בו משהו עם הרגליים בקרקע והוא לא ראה במאבק המזוין הדרך היחידה. הוא דיבר עליו כאין ברירה וגם הביע חרטה על המיליטריזציה של האינתיפאדה. הוא עשה פה איזושהי דרך, מִפעיל תנזים לאיש מחנה השלום, שזכה להרבה מאוד ביקורת (בחברה הפלסטינית) על הביקור בכנסת והמפגש עם אנשי ש"ס וליכוד. אחר כך הוא שבר הכי ימינה שאפשר".
"לפי מעט האנשים שפוגשים אותו, הוא לא שינה את עמדותיו באופן קיצוני", אומר ביילין, "הוא פתחאווי קלאסי שרואה בתנועת 'האחים המוסלמים' את היריבים הגדולים ביותר, כפי שאמר לי בזמנו. הוא מי שרואה, או לפחות מי שראה, את השותפות עם ישראל בתור האינטרס הלאומי האמיתי של העם הפלסטיני".
אתה בעצמך אומר בסרט שמרואן פנה לטרור וזאת הטעות הגדולה ביותר שלו. אתה חושב שהוא מסוגל להביע חרטה ולהתנער מהמעשים שלו?
"אני לא מאמין. אולי הוא יכול להגיד שבאותן נסיבות לא הייתה לו ברירה. הוא חשב שהדרך היחידה להחזיר את התמיכה שעברה לחמאס היא אלימות נגד ישראל, כי הוא חשב שהוזנח על ידי הממשלה הכי יונית שהייתה כאן (ממשלתו של אהוד ברק, ע"ש)".
אז איך בדיוק הרחוב הישראלי אמור להשלים עם שחרור של אדם כזה?
"הרחוב הישראלי אישר שחרור של הרבה מאוד אנשים עם הרבה דם על הידיים, ובראשם ערפאת עצמו, גם אם אצלו זה קרה לפני אוסלו ואצל ברגותי זה היה אחרי – וזה בהחלט הבדל. אין ספק שהוא השתמש בטרור, גם אם הוא רוצה לראות את עצמו כמי ששלח אנשים להשתמש באלימות למטרות לגיטימיות. אבל גם אצלנו היו כמה חבר'ה שהוגדרו כטרוריסטים ואחרי זה היו ראשי ממשלה" (ביילין מרמז לימי המחתרות של מנחם בגין ויצחק שמיר נגד המנדט הבריטי, ע"ש).
"שוחררו אנשים הרבה יותר מסוכנים ממנו", מסכים יששכרוף. "אם תרצה יום אחד לעשות דיל, זה יהיה עם מישהו עם כמו ברגותי ולא עם מישהו מחמאס. אנחנו עשינו את ברגותי האויב הכי מסוכן, אבל היו מסוכנים ממנו ששוחררו. לטעמי, בחמאס מעריכים אותו ורואים בו יריב פוליטי קשה. מבינים שאם הוא יתמודד לנשיאות הוא יזכה נקודה. למה הוא לא שוחרר בעסקת שליט? כי אבו-מאזן וחמאס לא רצו אותו".
אחת הטענות המערביות לטובת ברגותי זה שהוא היחיד שיותר חזק בציבור הפלסטיני מחמאס. נניח שאיכשהו הוא שוחרר כדי לרשת את אבו-מאזן, אתה רואה אותו מפעיל את מנגנוני הביטחון של הרשות נגד מה שנשאר מחמאס אחרי המלחמה?
"זה ווישפול ת'ינקינג. חמאס היום זה לא חמאס של אז. זאת אימפריה לעומת פתח. תרחיש שבו ברגותי נשיא והוא מורה לאנשיו להילחם בחמאס - זה רחוק. לא רואה את זה קורה.
"הקטע המצחיק", מוסיף יששכרוף, "הוא שאם תעקוב אחרי הפרסומים על ברגותי בערבית תראה שהוא 'לוחם גדול'. 'מנדלה הפלסטיני' זה איך שמשווקים אותו רק באנגלית. חלק מהפופולריות המטורפת שלו בשטחים זה שהוא היה לוחם ומבוקש".
ולא רק מבוקש, לפי השר דיכטר. "בשלב מסוים ברגותי היה יעד לסיכול בגלל המרכזיות שלו בהכוונת טרור", הוא מספר. "לפחות פעמיים פיספסנו אותו כחוט השערה. זה שהוא שבכלל בחיים זה נס בפני עצמו".
את ההילה שלו צבר ברגותי בן ה-64 לא רק במעשים ובמילים, אלא בזכות סיפור עוצמתי של מי שלמד מגיל מוקדם את המשמעות של חיים תחת שלטון זר. בתחילת הסרט, לדוגמה, מובא סיפור לא מוכר על ברגותי מילדותו בכפר כובר בצפון רמאללה, שממש נשמע כמו Origin Story בסרטי קומיקס.
"הם הרגו את הכלב שלו", מספר אחיו של מרואן, מוקאבל, ומתכוון לכוחות צה"ל, "מרואן היה בן 12 או 13. הוא בכה כמו משוגע על הכלב. אז הכיבוש התחיל לקחת ממנו דברים שהוא אוהב". "כאן הכל התחיל עבורו", אומר בסרט בנו של ברגותי, שראף, ומצביע על המקום שבו נקבר הכלב. לפי ציוץ ויראלי של עיתונאית בשם לינדה מאמון, עראב ברגותי, בן נוסף של מרואן, סיפר לה בראיון מ-2017 כי אביו סיים את האבל כעבור שבוע ואז זרק אבן על חיילים - ובשל כך נאסר לארבע שנים. בפועל, ברגותי נשפט לארבע שנות מאסר בגיל 18, בגין חברות בחוליה שביצעה פיגוע, אבל הציוץ זכה ליותר מ-750 אלף צפיות.
הצמיחה של ברגותי בשנים המעצבות של הכיבוש, מהמאסר הראשון (שבו למד עברית), דרך הפעילות באוניברסיטת ביר זית (שם היה מנהיג אגודת הסטודנטים) ובשתי האינתיפאדות, כמו הביקורת שלו נגד השחיתות ברשות עוד בימי ערפאת, הביאה לכך שברגותי לא ספג את המיאוס מהפתח. למעשה, בסקר שערך לפני חודשיים הסוקר הפלסטיני שנחשב למהימן ביותר, ד”ר ח'ליל שקאקי, נמצא שברגותי הוא עדיין המנהיג המועדף על רוב העם הפלסטיני, ובהפרש ניכר משמות כמו איסמעיל הנייה ואבו-מאזן.
הנתונים הדרמטיים הללו משתקפים בתפיסה האופטימיסטית של ברגותי במערב. "אנשים שואלים מה יקרה אחרי שכל ההרג ייעצר, מה אפשר לעשות", אומרת סקוט בתשובה לעניין הרב שהסרט שלה מעורר. "השם של מרואן חוזר שוב ושוב משום שהוא מנהיג טבעי עבור חלק מהפלסטינים, כי יש לו תמיכה אצל חלק מהישראלים וחלק מהקהילה הבינלאומית. התקשורת כותבת עליו. אנשים מסתכלים מי רוצה שלום ויכול לאחד את הפלסטינים אחרי כל זה ויוציא את חמאס מהמשוואה. הוא יכול להיות כתובת עבור הרבה אנשים שתמכו בחמאס אבל לא מרגישים בנוח עם זה. יש חלל, ועבור הישראלים הוא יכול להיות האיש הטוב".
5 צפייה בגלריה
"אם תרצה יום אחד לעשות דיל, זה יהיה עם מישהו עם כמו ברגותי ולא עם מישהו מחמאס''. יששכרוף
(צילום: טל שחר)
כיוצרת דוקו, נסי להכניס את עצמך לנעליים ישראליות. איך אדם כזה יכול להיות "האיש הטוב"?
"בשני הצדדים הרבה דברים השתבשו. היה דיכוי ואנשים עשו דברים רעים בצד הישראלי והפלסטיני. מרואן היה האיש שאמר עד הרגע האחרון ש'דרוש פתרון של שלום כי אני לא יכול לשלוט באנשים שלי'".
גם בשמאל הישראלי התפיסה המקילה של ברגותי נשמעת לא מעט שנים: מלבד ח"כים ערבים, גם עמיר פרץ ביקר את ברגותי בכלא וקרא לשחרר אותו תמורת גלעד שליט, ואילו עמוס עוז ז"ל העניק לו עותק של "סיפור על אהבה וחושך". גם לאחר 7 באוקטובר קרא עמי אילון, ראש השב"כ לשעבר, לשחרר את ברגותי. "בין אם הוא צודק או טעה, אני לא דן בזה, זו היסטוריה", אמר אילון ל"אל-ג'זירה", "אנחנו עשינו טעויות מאז אוסלו, הפלסטינים עשו טעויות, האחריות משותפת... כשהפלסטינים ילכו לבחירות, הוא צריך להיות משוחרר וצריך להיות מועמד".
"האנשים שאני מדבר איתם לא ראו אותו 20 שנה, אבל הם רואים בו את הנשיא הבא, כמעט שאין ויכוח על זה", אומר ביילין. "אם יהיו בחירות דמוקרטיות - הוא ינצח".
נניח שאתה צריך לשאול אותו שאלה אחת כדי להבין אם באמת פניו לשלום, מה היא הייתה?
"אם הוא רואה בעצמו מרואן שלפני הלינץ' ברמאללה. אני הכרתי אותו כאחד האנשים שהפנו עורף לאלימות והביעו תקוות עצומות למה שאפשר לעשות ביחד. אבל אז הוא אמר לי שהסוסים יצאו מהאורווה ואני הזדעזעתי כי הוא ציפה שאבין אותו. לא יכולתי".
בתחילת החודש, שבוע לאחר תחילת ההקרנות של "החופש של מחר" בבריטניה, פורסם כי שמו של ברגותי הוזכר כחלק מהאסירים שחמאס ביקש לשחרר וישראל לא התנגדה לשחרורם, בתנאי שהשחרור יהיה לעזה ולא לגדה. אמנם מאז המשא ומתן נתקל בעוד ועוד קרחונים, וישראל משיבה גופות של חטופים וחטופות במבצעים צבאיים ולא בהסכם שיחזיר את החיים והמתים, אבל נדמה שרגע ההכרעה בעניין ברגותי הולך ומתקרב. לאור הרכב הממשלה וההשפעה של השר איתמר בן גביר על שירות בתי הסוהר, בעולם מתעניינים אפילו יותר בדיווחים על מצבו של ברגותי.
"ברור שצריך לשחרר אותו במסגרת עסקת חטופים", אומר יששכרוף. "המחיר שמדינת ישראל הולכת לשלם עומד להיות הרבה יותר גבוה. היא תשחרר אנשים כמו עבדאללה ברגותי (אין קשר משפחתי) ואיברהים חאמד, וזה הרבה יותר מסוכן. שחרור ברגותי הוא האמצעי מספר אחת, אסטרטגית, אם מדינת ישראל רוצה להחליש את חמאס. האם יש סיכונים שיחזור לסורו? יש סיכונים. האם הוא מחבל כזה מסוכן? לא. אפשר לחסל וגם לעצור אותו די בקלות. גם המעצר שלו ב-2002 לא היה כזאת דרמה, בגלל התנהלות לא חכמה שלו. איפה ה'סכנה'? שיהיה עלינו לחץ מאוד גדול להגיע להסכם מול הפלסטינים. אבל האיום הכי גדול זה חמאס. והדרך להחליש אותו זה פַתְח חזק – וזה מרואן ברגותי".
השר דיכטר, חבר בקבינט המדיני-ביטחוני, מסרב להתייחס ספציפית לאפשרות שישוחרר, אבל מדבריו עולה שאם זה יקרה ואם לא, שום דבר שברגותי יגיד לא ישנה את התפיסה של המיינסטרים הישראלי כלפיו. "אין משמעות למילה שלו", אומר דיכטר, "הוא הרי כבר שוחרר פעם אחת וחזר לטרור. בערבית אומרים: 'אם נדבק במחלה, לא משתחרר ממנה'. כשמשחררים מחבל אז משחררים מחבל. שאף אחד לא יהיה תמים לחשוב שהוא ייתן הצהרה ועל זה נסמוך. אנחנו זורים לעצמנו חול בעיניים".
פורסם לראשונה: 00:00, 31.05.24
