המשפט בחברה דמוקרטית נמצא במתח תמידי בין החובה להיות חלק מהעם ולייצגו (בניגוד לחברות לא דמוקרטיות שבהן השופטים הגיעו ממעמד "עליון" ושונה) לבין הכורח להתנתק ולהתרחק ממנו כדי להצליח לשפוט ללא משוא פנים את חבריו. מתח זה קשה ליישוב. אמנם השופט מישאל חשין ז"ל התפייט פעם ש"אינני חש עצמי כמי שיושב במגדל שן. בתוך עמי ישבתי ובתוך עמי אנוכי יושב: אני בו והוא בי. וגם על מקומי כיום באוהל-של-משפט, ריח הגלימה שעליי כריח השדה", אבל במציאות רק מעטים מהשופטים מצליחים לחיות מחוץ לתיבת התהודה שיוצרת הקהילה המשפטית סביבם. דווקא משום כך מתחזקת חובתם לנסות לצאת מהבועה ולהביט בה מבחוץ מנקודת המבט של העם שאותו הם מבקשים לשפוט. אחרת, הם ייכשלו בתפקידם, כמו שקרה לבכירי המערכת השבוע יותר מדי פעמים.
1 צפייה בגלריה
עוזי פוגלמן מ"מ נשיא ביהמ"ש העליון בכנס לשכת עורכי הדין 2024
(צילום: לשכת עורכי הדין )
ראשית, בנאום מעורר התדהמה של עוזי פוגלמן, מ"מ נשיא בית המשפט העליון, בפתיחת כנס לשכת עורכי הדין באילת. דווקא כשמדינת ישראל מתמודדת עם האשמות קשות ולא הוגנות בשתי ערכאות בינלאומיות עוינות בהאג, בחר בכיר השופטים להכריז שמערכת המשפט שלנו אינה עצמאית דייה ונשלטת גם על-ידי הרשות המבצעת. הוא הצהיר זאת אף שהוא מכיר היטב את עקרון המשלימות במשפט הבינלאומי וידע שדבריו יתורגמו חיש מהר ויישלחו ללשכות ה"שופטים" באותם טריבונלים.
קשה להבין את מטרתו. הרי השופט פוגלמן לא באמת מאמין שהממשלה והכנסת הנוכחיות הן אלו שישנו את המצב החקיקתי שקיים מאז קום המדינה ושיצר תלות מנהלית של הרשות השופטת ברשות המבצעת. הוא בוודאי לא מצפה שדווקא שר המשפטים הכי לעומתי שהיה למערכת יוותר על השליטה המנהלית במינוי שופטים ובתקציב בתי המשפט. מנגד, הנזק באמירה ברור. היא תפגע הן באמון הערכאות הבינלאומיות בפסיקות בתי המשפט הריבוניים שלנו (באחד מהרגעים הקריטיים ביותר לקיומנו) והן באמון הציבור הישראלי פנימה, שיראה בהצהרה מתן נשק למבקשי רעתנו בהאג ובעזה.
הכנס באילת הוא בעיקרו חאפלה מנקרת עיניים לחברי הגילדה שמוזמנים לגוד-טיים במלונות יוקרה באילת שעה שחיילנו ממשיכים להילחם
לזה תתווסף השתתפות מ"מ הנשיא בכנס הלשכה בימים קשים אלה, כנס שהוא בעיקרו חאפלה מנקרת עיניים לחברי הגילדה שמוזמנים לגוד-טיים במלונות יוקרה באילת שעה שחיילנו ממשיכים להילחם, חטופינו עדיין בשבי וממש בסמוך למלונות הכנס נמצאים רבבות מפונים שיכולים רק לפנטז על הכיבודים שמוגשים בו. כנראה לא במקרה לרבים מאולמות הכנס נאסרה "הכנסת נשק", מה שהדיר מהמסיבה את אלה מקרב עורכי דין שמאז 7 באוקטובר נדרשים להיות צמודים לנשקיהם בפקודה כחלק מהמלחמה.
קשיים אלה מלמדים שההסבר היחידי הוא פשוט הניתוק. פוגלמן, אחד השופטים הנעימים ביותר למגע אנושי שיש לנו, פשוט שכח את אלה שמחוץ לבועה ואת האופן שבו הם רואים את הדברים. אני משוכנע בכך.
יובל אלבשןצילום: יואב דודקביץ'כך גם בפרשת אפי נוה והנשיא איתן אורנשטיין, שאתמול הטיפול בה עלה שלב עם פתיחת החקירה הגלויה נגד השניים. גם אם נאמץ את גרסתם הנוכחית שאין מדובר ב"קח-ותן" אלא במעשה מקובל ובכלל בהתבדחות פרטית סרת טעם, עדיין ניוותר עם ראשי מערכת שלא מבינים את הנראות הציבורית של מעשיהם ומילותיהם, ובעיקר כאלה שמורגלים כחלק מהמערכת שיישפטו תמיד לקולא. ממש כמו בכירים בתביעה שמעיזים דקה לאחר פרישתם לעבוד בגופים שהם דנו בהם קודם לכן במסגרת תפקידם המעין שיפוטי, או כמו השופט יצחק עמית שנותר לשבת בחדר כשנדון הלכה למעשה מינויו לנשיא העליון, כשהוא מתבדח "אני רק יושב פה בתור עציץ". מהיכרות אישית ברור לי שאין פה אפילו שבריר שחיתות אלא פשוט התנהגות לא חכמה שנובעת מאותה חווית ניתוק מסוכנת. והיא מסוכנת לא רק להם ולא רק למערכת המשפט אלא לכולנו כחברה.
פורסם לראשונה: 00:00, 29.05.24
