היינו בדיוק בתוך לול. איתן דוידי נעמד באחד המעברים וגילי הצלם צילם אותו עם העובדות שלו. דוידי הוא אימפריה של ביצים, הלולן הכי גדול בארץ. יש לו פה במושב מרגליות מאות אלפי תרנגולות שמתקתקות עבודה גם עכשיו במלחמה, תחת אש. והאש כאן במרגליות קטלנית, חייבים להיות ערניים. אולי כי היא בכינון ישיר.
הפסקת חשמל במרגליות לאחר מטח רקטות
( צילום: טוהר אלמדאוי)
אין יישוב, קיבוץ או מושב בגבול הצפון שנצפה ונשלט על ידי הצד הלבנוני כמו מרגליות. החשיפה ללבנון היא מלאה, טוטאלית. אין קטעים מתים, חתיכת רכס או גבעה שמסתירים אותך מהצד השני. כל בית, כל מבנה, כל רחוב ושביל, הכל כאן חשוף. אתה נוסע כאן ברחובות במהירות ויודע שאתה בין כוונות. פה לא נוסעים חגורים, עם חלונות סגורים, מזגן ורדיו דלוק. אתה נוסע ומקווה לשמוע בזמן את שריקת טיל הנ"ט שטס לעברך ומתפלל שתצליח לפרוק מהר מהאוטו ולהשתטח על הארץ. אין זמן להשתהות. התגובה צריכה להיות מהירה וחדה, עניין של שתיים-שלוש שניות.
דקות קודם לכן אמר דוידי שבמרגליות אין כמעט אזעקות, בטח לא במקרה של ירי נ"ט, כמו זה שהיה בבוקר יום שני השבוע. זה קרה קצת אחרי שמונה בבוקר, כששני טילים פגעו במבנה שכולל בתוכו את מזכירות המושב ובית העם. חמ"ל המושב נמצא במקלט הבניין וחוליות הנ"ט של חיזבאללה בכפר חולא שעל הרכס ממול זיהו את התנועה במקום. שני טילים הספיקו כדי להוציא אותו מכלל שימוש. הפיצוץ הרס גם עמוד חשמל סמוך ומאז אין חשמל בחלק הדרומי של המושב. בנס לא היו נפגעים. אבל לא תמיד מתרחשים כאן ניסים. לפני חודשיים ירה חיזבאללה טיל נ"ט לעבר קבוצת פועלים מהודו שעבדו במטע אפרסקים במושב. פאטניבין מקסוול, 31, נהרג במקום. הוא הותיר אחריו אישה בהיריון בחודש השביעי וילד בן חמש. עוד שבעה מחבריו נפצעו באירוע הזה.
כך שהפעמים היחידות שנשמעות כאן אזעקות הן במקרה שמערכות הזיהוי של הצבא מצליחות לאתר כטב"מים שחוצים את הגבול מלבנון. גם אז זמן התגובה הוא של שניות בודדות במקרה הטוב. זה לא נאמר סתם, כל תרחיש ותגובה במרגליות נכתבו בדם: בדצמבר האחרון נהרג כאן במושב חייל המילואים יחזקאל עזריה ז"ל מפתח-תקווה, בן 53, מפגיעת כטב"ם.
את כל זה סיפר לנו דוידי בלול, בין תילי הלשלשת של התרנגולות והטיפניות שמהן הן שותות. ואז נשמעה אזעקה. דוידי צעק "כטב"ם" ופתח בריצה החוצה ואנחנו אחריו. לא היה זמן לחשוב. הלול יושב על טרסה, מעין חומת אבנים בגובה של כשני מטר. ברגעים האלה אתה לא חושב, לא מסתכל לראות לאן אתה קופץ, לאמוד את הגובה, מרחקים. קפוץ בלי לחשוב פעמיים או שתחטוף. אז קפצנו לתוך עשבייה קוצנית, התגלגלנו, נחבלנו ונצמדנו לקיר מתנשפים. היה לנו מזל. לא הרחק מעלינו ראינו פטריית עשן שחורה, סימן לכך שהצבא יירט את הכטב"ם.
מעוז של הליכוד
חוצים את קריית-שמונה הנטושה ועולים על כביש 90 לכיוון מטולה ולפני קיר הבטון שהוצב כאן כדי להסתיר את הרכבים מחיזבאללה, פונים שמאלה לכביש שעולה לכפר גלעדי, איתו ממשיכים לטפס כשמולכם הכפר הלבנוני מרכבא. פה כבר אין חומות בטון. מכאן והלאה זה רק אתם והמזל שלכם. זה כביש נוף יפהפה שממנו נשקפים קריית-שמונה וקיבוצי החולה עד מורדות הרמה, והוא מתחבר לכביש 886 הנמתח על רכס רמים שכולו נצפה מלבנון וסופג ירי על בסיס יומיומי. לא רק מרגליות חוטף כאן, גם מנרה ומשגב עם.
אם שדות עוטף עזה נחשבים לאסם התבואה של ישראל, אז המושבים בגבול הצפון הם הלולנים של המדינה. 75 אחוז מהביצים בארץ מוטלות פה על הגבול. עשרה אחוז מהצריכה הישראלית מקורה במרגליות. זה מושב קטן שהוקם על אדמה טרשית קשה ב-51' ויושב תחילה על ידי עולים ממרוקו שרובם עזבו בתוך שנתיים-שלוש. ב-58' יושב המקום בשנית, הפעם על ידי עולים כורדים מאיראן שמצאו את מרבית הבתים כאן נטושים.
כשאתה קורא על מרגליות בארכיונים ורואה כתבות על המקום משנות ה-60, ה-70 וה-80, אתה מבין שכמעט שום דבר לא השתנה. כלומר, המקום התפתח, את העוני והעזובה החליפו בתים גדולים ומטופחים, אבל האיומים הביטחוניים הם אותם איומים והתעלמות הממשלה היא אותה התעלמות. רק שהיום זו לא ממשלת מפא"י אלא ממשלת הליכוד, המפלגה שמקבלת פה בכל בחירות כמעט 50 אחוז מהקולות.
כמעט שנתיים רודפים הלולנים אחרי המדינה שתפצה אותם על נזקי שפעת העופות שהכתה כאן בחורף 2021. 540 אלף עופות הושמדו במרגליות בעקבות צו של השירות הווטרינרי במשרד החקלאות. דוידי, יו"ר ועד היישוב, אומר שאין כאן משפחה שאין לה מכסות גידול, כמעט כולם נפגעו אז כלכלית. המדינה הבטיחה פיצוי בסך עשרה מיליון שקלים, "אבל מאז מושכים אותנו באף. שר החקלאות אבי דיכטר מפנה למנכ"ל המשרד שלו שמפנה למשרד האוצר. לפני חודשיים ישבתי עם שר האוצר סמוטריץ' שאמר לי: 'יש כסף, תקבלו מה שמגיע לכם'. למחרת העוזר שלו התקשר ואמר, 'אתם תקבלו את הכסף'. מאז אנחנו מחכים. אנשים פה חיים מהלולים, זו הפרנסה שלהם. גם ככה הבטיחו לנו 4,000 שקל פיצוי על כל חודש מאז שהתחילה המלחמה, שעוד לא קיבלנו. ספגנו נזקים כלכליים עצומים במלחמה. בשבועות הראשונים היה קשה להגיע לכאן. הטיפול בתרנגולות נפגע, הן אכלו ושתו פחות, היו שלא שרדו. תפוקת ההטלה ירדה בכ-25 אחוז. אמרנו, לפחות תפצו אותנו על שפעת העופות, שנתיים וחצי אנחנו מחכים לכסף הזה".
החוליות של חולא
זה אולי המקום היחיד היום בכל הארץ כולה שאין בו הגנה. מה שווים פה המקלטים אם ברגע שאתה מוציא את הראש מהם החוצה אתה מיד הופך למטרה. צה"ל הפציץ חלק מבתי הכפר הלבנוני חולא, שיושבים על הרכס ממול, אבל יש שם עוד בתים עומדים וחוליות הנ"ט מצליחות להתגנב גם בין הריסות הבתים.
450 התושבים במושב התפזרו לכל עבר. חלקם מגיעים בכל יום לאסוף את הביצים מהלול שליד הבית ולוקחים סיכון גדול. דוידי עצמו ניסה לשכנע אותנו לא להגיע, אמר שישלח לנו תמונות ושאפשר לדבר בטלפון, ולבסוף אמר שנבוא אבל שהוא לא לוקח אחריות אם יקרה משהו.
בן 54, יליד המושב, האיש טייקון של מטילות. אחרי שני הטילים שפירקו ביום שני את המזכירות דוידי הכריז שמרגליות מתנתק מהמדינה. זו הכרזה שאין לה תוקף ממשי, הרי מרגליות או כל יישוב אחר לא יכולים באמת להתנתק. אבל ההרגשה במושב הייתה שזהו, נמאס מכל ההבטחות, נמאס מההפקרה של ממשלת ישראל.
"מי שגדל פה גדל בחוסר. גדלנו בדוחק, ההורים בקושי הצליחו להתפרנס. היינו מסתכלים על מנרה ומשגב עם ומקנאים בהם. לנו לא היו מדרכות ותאורת רחוב, להם היו בריכות עם מדשאות. קינאנו בהם. כשרצינו להיכנס אליהם לבריכה הם לא הסכימו. התפלחנו מהגדר והם סילקו אותנו. המדינה לא ראתה אותנו. לקראת הנסיגה מלבנון ב-2000 הבנו שהגיע הזמן שהממשלה תראה אותנו. ההרגשה הייתה שמרגע שצה"ל ייצא מלבנון האזור הזה יישכח. עשינו מחאה, סגרנו את הכביש והתעמתנו עם הצבא. אהוד ברק היה אז ראש הממשלה. הוא שלח את יוסי קוצ'יק, המנכ"ל שלו, לברר מה אנחנו רוצים. ככה קיבלנו מדרכות, ביוב נורמלי, תאורת רחוב, בית כנסת ומגרש ספורט. נתנו לנו לא בגלל שהגיע לנו אלא בגלל שהפגנו. אני אתן לך אנקדוטה. הכסף שקיבלנו מממשלת ברק הספיק רק לחצי טיילת במושב, פחות מ-500 מטר. ב-2003 שר האוצר היה נתניהו. פנינו אליו שיאשר תקציב להשלמת הטיילת והוא הבטיח לטפל. כדי לתת לו מוטיבציה אמרנו לו שנקרא לטיילת על שם אחיו יוני וכך היה. קראנו לה טיילת יוני נתניהו וביבי שמח מאוד, התרגש. אבל את הכסף הוא לא העביר".
קורנט במקום בזוקה
רצנו שפופים מהרכב ונכנסנו לבית שלו מהכניסה האחורית. התריסים נותרו מוגפים כל העת, פתיחה שלהם הופכת מיד את הבית למטרה. וזה לא שהוא לא נפגע, מעיד על כך החור שנפער בריצוף בחצר מפגיעת טיל. הבית בפנים מעלה אבק, על השיש במטבח מצאנו גיליון "ידיעות אחרונות" מיום שישי, 6 באוקטובר 2023, עם הכותרת הראשית: "בכירים בצה"ל: בלי שינוי מדיניות הטרור רק יגבר".
"אני טעון", הוא אומר, "אין לך מושג כמה. כל מה שאתם רואים כאן במושב נבנה בעשר אצבעות. אנשים פה הלכו ללמוד, הקימו עסקים, יצאו לעבוד בחוץ, המדינה לא נתנה כלום. פה אתה מקבל 13 אחוז הנחה במס הכנסה, בקריית-שמונה מקבלים מעל 20 אחוז הנחה. שמונה בתים ו-12 לולים נפגעו אצלנו מטילים. חיזבאללה הרג כאן מאות אלפי תרנגולות, לי באופן אישי נהרגו 200 אלף מטילות. הממשלה הפקירה אותנו וממשיכה להפקיר בכל יום שעובר. לא סופרים אותנו ואני לא רוצה להיות במקום הזה".
אף אחד לא רוצה להיות במקום הזה. במאי 82', על רקע התגברות המתיחות בגבול לבנון והמצב הכלכלי הקשה, הגיע למרגליות יואל אסתרון, אז כתב רשות השידור. זו כתבה מרתקת בשחור-לבן שמתכתבת עם הימים האלו ממש. רואים שם את שלום ורחל מירג'אני יושבים בחדר קטן וצופים בטלוויזיה המונחת על המיטה. "לא ברחנו כשחבלנים שמו 70 קילו חומר נפץ סביב הבית שלנו בשנת 66'", אומרת רחל. "ב-75' זרקו לנו בזוקה על הבית, הילדים היו קטנים", היא ממשיכה, "גם אז לא ברחנו". "עכשיו אין סיבה שנברח מהקטיושות", אומר בעלה שלום, "זה לא בא בחשבון, אם נברח, אחרי זה אין מישהו אחר בגליל". 61 משפחות גרו אז במושב ועוד 20 זוגות צעירים, 300 איש שסחבו חוב מצטבר של 13 מיליון שקל. "אנחנו מתלבטים אם לסגור את היישוב כמו שעשו באביבים ודוב"ב", אומר אחד מחברי הוועד של המושב למצלמה, ושאר חברי הוועד נראים מיואשים.
חבר המושב, ציון קרן, אומר שהמירג'אנים עזבו את מרגליות מזמן. "גם הבת הגדולה שלי לא גרה כאן, היא בנתניה", אומר קרן ומוסיף, "הבן הקטן שלנו גר איתנו עד המלחמה אבל הודיע שהוא לא חוזר".
הוא בן 58, יליד המושב, ולדבריו הוא נמצא בצומת דרכים קריטי. "אני לא יכול יותר לרדוף אחרי הכסף. לא רוצה יותר, די, נמאס. אני אוהב את הנוף פה, את השקט, השקעתי המון בבית שבנינו פה, בחצר, בעצי הפרי, אני באמת אוהב את הבית שלי. אבל אשתי אומרת שהיא לא רוצה לחזור לפה. המשבר עמוק ונמצא בכל שיחות הסלון של אנשי מרגליות המפונים. הסוגיה אם לחזור לכאן או לא לחזור עוד תפצל משפחות. וזה לא רק בגלל הסכנה מחיזבאללה. לי המדינה חייבת 40 אלף שקל רק על נזקי שפעת העופות. אני לא מתבייש לומר שאני בחובות. אני ואיתן זה הדור השני של המושב. הילדים שלנו כבר לא נשארים כאן, המדינה גם לא עושה כלום כדי להשאיר אותם פה. הם רואים אותנו, איך הממשלה נותנת לנו לרדוף אחרי מה שמגיע לנו, ולא רוצים חיים כאלה. אין פה עתיד במרגליות, זה עצוב נורא".
מושב בלי "יהלומים"
47 אחוז הצביעו כאן לליכוד בבחירות האחרונות. 13.2 אחוז הלכו לרשימה המשותפת של הציונות הדתית ועוצמה יהודית, ש"ס קיבלה 10.5 אחוז. הממשלה הזו קיבלה כאן יותר מ-70 אחוז מהקולות. וזה רק במרגליות. באביבים קיבל הליכוד 50.74 אחוז, ש"ס 30.74 אחוז והרשימה המשותפת של סמוטריץ' ובן גביר הסתפקה ב-15.56 אחוז. מדובר ברוב סובייטי של 97 אחוז שקיבלה כאן ממשלת הימין מלא על מלא הזו. ועדיין, התעלמות הממשלה מהקשיים והצרכים של אנשי המקום היא מוחלטת.
זה כל כך מרתיח. שאלנו את קרן ודוידי אם מישהו משרי הממשלה או חברי הכנסת של הקואליציה מתעניין במושב מאז תחילת המלחמה. קרן אמר שאין לו מושג, אליו אף אחד לא התקשר. דוידי חייך במרירות. "למה שהם יתקשרו או יבואו, מה, יש פה חברי מרכז ליכוד? מרגליות זה מושב בלי 'יהלומים' כמו בתחקיר על מירי רגב. אני בטוח שאם הייתה איזושהי בעיה להעביר כסף להתנחלויות היו מתגברים עליה תיק-תק. מה נראה לך, אם כסף לחרדים היה נתקע איפשהו היו מוצאים לזה פתרון? ברור שהיו מוצאים! אז למה לנו לא מוצאים פתרון איך להעביר את הכסף? ועוד כסף שמגיע לנו, כסף שהוא שלנו, שיאפשר לאנשים כאן לשרוד.
"אם לא נותנים לנו את המעט שמגיע לנו אז חאלס, שהמדינה תצא מפה. שיוציאו מפה את החיילים ושיסגרו אחריהם את השער. נסתדר בלעדי המדינה. גם ככה הם לא מגינים עלינו, החיזבאללה יורה מתי שבא לו. אתם רואים פה ממשלה? רואים פה איפשהו את המדינה? כלום אתם לא רואים פה. חוץ מאיתנו הלולנים שמסתכנים כדי לאסוף את הביצים אף אחד לא מתקרב לכאן. חברת חשמל מפחדים לבוא ביום, אמרו שיבואו הלילה (בלילה שבין שני לשלישי – ע"ש) אבל הצבא לא אישר להם. העשבייה פה צמחה כמו בג'ונגל, המקום נטוש, מופקר. אז בבקשה תניחו לנו, לכו, צאו מפה, בואו נתנתק אחד מהשני. גם הילדים שלי לא רוצים להישאר פה, הם לא רואים פה עתיד".
פורסם לראשונה: 00:00, 31.05.24
