יום הנכבה, שצוין ב-15 במאי, תואר השנה על-ידי רבים מהפלסטינים כהמשך לגורלם ההיסטורי הקבוע, שבמוקדו עקירה, פליטות, קטל והרס. היו אף שטענו כי המערכה הנוכחית בעזה היא הנכבה הגדולה, זו שעולה בהיקף הפגיעה שהסבה לפלסטינים על זו המקורית מ-1948.
ואולם, הדמיון בין העבר להווה מגולם גם ב"צללים" רבים שבהם הפלסטינים לא עוסקים, ובראשם: היעדר מנהיגות לאומית (ב-1948 היא זו שברחה ראשונה, וכיום נחבאת מתחת לאדמה, ללא שיח עם הציבור), לצד הפער הקבוע באג'נדה לאומית סדורה ויעדים ריאליים במקום אשליות וסיסמאות. וכך, מאהלי הפליטים ממשיכים לשמש סמל לגורל הפלסטיני, והם זוכים ל"תוספת עדכנית" בדמות משאיות סיוע ומרדף של המונים אחר חבילות המוצנחות ממטוסים.
הנטייה להתקרבנות, שימור תלות מוחלטת בעולם ובריחה מאחריות ומביקורת עצמית מחליפים אפוא אסטרטגיה לאומית סדורה ובת-מימוש
הפלסטינים מתארים מחזוריות היסטורית טרגית שנכפית עליהם, אבל נמנעים מלהודות שמדובר בתוצאה של הבחירות האסטרטגיות שמבצעים הציבור וההנהגה גם יחד. במסגרת הזאת, בולט הסירוב להכיר בקשר שבין סיבה לתוצאה (ההתנגדות לתוכנית החלוקה ב-1947 וטבח 7 באוקטובר שפתח את המלחמה הנוכחית), לצד הדבקות בדימוי דיכוטומי שלפיו הפלסטינים הם קורבנות נצחיים וישראל היא "רע מוחלט". כל זאת תוך כדי הימנעות מחשבון נפש ונקיטת פסיביות ופטליזם נוכח האסונות הנובעים מההחלטות הלאומיות שמקודמות. הנטייה להתקרבנות, שימור תלות מוחלטת בעולם ובריחה מאחריות ומביקורת עצמית מחליפים אפוא אסטרטגיה לאומית סדורה ובת-מימוש.
76 שנים לאחר נכבת 1948 קיימת זהות לאומית פלסטינית, אך עולה סימן שאלה כבד לגבי קיום חברה אזרחית פלסטינית. זהו קולקטיב שעד כה לא מחה על האסון חסר התקדים שהנחית עליו חמאס, וחלקים גדולים ממנו, כפי שעולה מסקרי דעת קהל פלסטיניים, מצדדים במתקפת 7 באוקטובר, תומכים בחמאס ומסרבים להאמין שפלסטינים ביצעו פשעי מלחמה. זהו ביטוי לדו-קוטביות ותיקה: השתבחות במתקפות אלימות שלפרקים עטופות במינוח הרואי של "התנגדות" ו"סומוד", ומנגד התכנסות בהתקרבנות.
באופן פרדוקסלי, עוצמת התנועה הלאומית הפלסטינית מחוץ לזירה הפלסטינית כיום גדולה יותר מזו שקיימת בין הנהר לירדן. מתוך הפגנות התמיכה בקמפוסים נולדת, למעשה, התנועה הלאומית הווירטואלית הראשונה בעולם המשמשת סמל של תרבות דור ה-Z. תומכי המאבק הפלסטיני דבקים בסיסמאות כלליות, פוליטיקת זהויות, אופנה המגולמת בסמל האבטיח ועטיית כאפיות, וכמה שפחות מורכבות וידע. אלה מגולמים, למשל, בהבנת הצביון האנטי-ליברלי של חמאס או בהכרת השחיתות והדיכוי הפוליטי המאפיינים כיום את המערכת הפלסטינית כולה.
המלחמה בעזה עוררה זיכרונות של שואה ונכבה מקרקעית התודעה הקולקטיבית בשתי הקהילות, לצד חשדנות ועוינות חסרות תקדים. במצב כזה לא סביר לקוות לפיוס. ברקע, מתחדד הקושי לפתח שיח פורה בין קהילה המתמחה בהלקאה עצמית לכזאת המסרבת ברובה להכיר בסבל "האחר" וביכולת חבריה לבצע פשעי מלחמה. בין חברה הדבקה בנרטיב מונוליטי ודיכוטומי של מאבק בין מלאכים לשטנים - לשנייה שבה ביקורת עצמית ומחאה נגד ההנהגות, כולל במהלך מלחמות.
אירועי השבוע החולף ברפיח ממחישים את הפער המתואר. הפגיעה הקשה באזרחים פלסטינים - שמקורה, כך נראה, בפיצוץ תחמושת של חמאס ולא בתקיפה של צה"ל - דווחה בהרחבה בישראל ומקודם תחקיר מעמיק בעניינה. חמאס, מנגד, קפץ על האירוע כנכס תעמולה, ובקרב הציבור הפלסטיני עלו תהיות חלושות למדי בדבר השאלה מי אחראי לחורבן מרקם החיים שהתקיים עד 7 באוקטובר, מבלי אופק לסיום הסבל. בין החלופות הרעות בנושא הפלסטיני, ישראל צריכה לבחור את הגרועה פחות והמציאותית יותר. העמקת המגע בין שני העמים ביו"ש ובעזה היא הגרועה ביותר, שסביר כי תוליד תרחיש בלקני מדמם עוד יותר מזה הנוכחי, לצד מחירים כבדים בתחומים המדיני, הכלכלי, הביטחוני והחברתי. המוצא ההכרחי לשתי קהילות עוינות ובעלות שוני ערכי ותרבותי כה עמוק הוא היפרדות פיזית. עם זאת, הדבר מלווה בדילמה חריפה נוכח חוסר הבשלות של הפלסטינים לריבונות, שגולם בעובדה כי כשכבר התנסו בה - לאחר הנסיגה מעזה ב-2005 - הם התמקדו בג'יהאד ולא בפיתוח עצמי.
מנהיגי ישראל נתבעים ליישוב בין שני הקטבים: מחד היפרדות ולצידה הכרעות כואבות, אך מאידך לא להסתכן באיומים קיומיים, למשל בעקבות הקמת מדינה פלסטינית עצמאית. אחד מכיווני החשיבה הנדרשים הוא יצירת גבול פיזי, תוך הותרת שערי הישות הפלסטינית בידי ישראל - בקעת הירדן וציר פילדלפי. זאת לטווח זמן לא מוגדר, שבמהלכו יש לקוות, ומבלי לשגות בפנטזיות, תתבסס הנהגה פלסטינית יציבה ומפוכחת ותפחת העוינות המושרשת לישראל. כרגע סבירותו של תרחיש כזה לוט בערפל, אולם עצם העלאת הרעיון חיוני כדי לפתח דיון מציאותי ונטול קונספציות מהסוג שהתנפץ באופן טרגי ב-7 באוקטובר.
הכותב הוא ראש הפורום ללימודים פלסטיניים במרכז דיין באוניברסיטת תל-אביב
בין החלופות הרעות בנושא הפלסטיני, ישראל צריכה לבחור את הגרועה פחות והמציאותית יותר. העמקת המגע בין העמים היא הגרועה ביותר
פורסם לראשונה: 00:00, 30.05.24
