מלחמת חרבות ברזל שוברת שיאים שליליים לא רק בגלל כישלון 7 באוקטובר והעובדה שהיא נמשכת חודשים רבים ללא הכרעה. עתה מתברר גם שלמרות ההערכה העצומה בציבור ללוחמים והנטייה של המוטיבציה לעלות בזמן מלחמה, משבר כוח האדם בצה"ל רק החמיר: לפי סקר שנערך החודש באגף כוח אדם בצה"ל והגיע לידי ynet ו"ידיעות אחרונות", חלה ירידה משמעותית בנכונות של קציני הקבע להישאר. רק 42 אחוז השיבו בחיוב לשאלה אם הם רוצים להמשיך בשירות, לעומת 49 אחוז באוגוסט 2023.
צניחה כזאת בתוך תשעה חודשים, תוך כדי מלחמה שנמשכת כמעט שמונה חודשים, הדהימה את צמרת צה"ל. שם האמינו שהחיבוק הציבורי, התרומה למערכה וכמובן צדקת הדרך, יובילו לכל הפחות לשמירה על הנתונים, ורק בתום המערכה תתפתח מגמה לכאן או לכאן.
אלא שהירידה במוטיבציה נתמכת באלמנט נוסף שעליו מדברים באכ"א: העלייה במספר הפניות של קצינים למחלקת הפרישה של צה"ל, תוך כדי המלחמה. כמו כן, בסקר הנ"ל נשאלו הקצינים אם הם מרוצים מרמת השכר שלהם. רק 30 אחוז השיבו בחיוב. על אותה שאלה בשוק הפרטי השיבו בחיוב 60 אחוז. זה לא מפתיע שקיים פער בין המערכת הצבאית למגזר הפרטי, אבל פער כפול מייצג כעס ומרמור בקרב המשרתים והמשרתות, שאת חשיבותם כולנו מבינים על בשרנו.
כשמנכים את המילים היפות והמחוות הנאות, די ברור מה גורם לאותם קצינים לחשב מסלול מחדש והסקר מאשש זאת: המלחמה הארוכה שוחקת, חיי המשפחה נפגעים אצל גברים וגם נשים שלא רואים את בן או בת הזוג ואת הילדים והילדות, והתגמול שאינו הולם נוכח שעות העבודה המרובות לצד המתח והאחריות הכרוכים בחלק מהתפקידים. בדרגי השדה לא קשה לשמוע על מפקדים שלא זוכרים איך נראה הבית, כשבמקביל הנטל על ההורה שכן נשאר בבית הולך ונעשה כבד יותר. כרגיל במצבים כאלה, נשים משלמות מחיר גבוה יותר כשהן נאלצות לעבוד פחות. בנוסף עלתה טענה מכיוון בנות ובני הזוג של אנשי הקבע, שלפיה צה"ל מסייע יותר למילואימניקים במענקים ובתגמולים.
לדברי קצין בכיר שבקיא בנתונים, מלבד "החיים עצמם" קיימת סיבה נוספת שלא באה לידי ביטוי בסקר. "קציני הקבע מרגישים אחריות לתוצאות הקשות של המלחמה", הוא אומר. "תחושת הכישלון רודפת את הקצינים והם לא רוצים לשרת בארגון שכשל". עם זאת, בכירים בצה"ל סבורים שהמשבר הוא גם הזדמנות בלתי חוזרת להפוך את הקערה, וליצור תנאים טובים יותר שיימשכו כוח אדם איכותי.
כדי שהאופטימיות הזאת תהפוך למציאות צריך להתרחש שינוי עמוק בסדר העדיפויות הלאומי, אבל בינתיים ניתן להתנחם בבשורות טובות: בקרב הנגדים והנגדות, אנשי קבע ללא קצונה, המוטיבציה עלתה מ-56 אחוז לפני המלחמה ל-66 אחוז כעת. קצין בכיר באכ"א אומר שהסיבה לכך היא שהנגדים חשים שהם מקבלים את ההערכה המגיעה להם עקב תפקודם המקצועי. "הם מנוסים, מקצועיים והשרו ביטחון ביחידות בזמנים הקשים ביותר", מסביר הקצין.
אחת הדוגמאות לכך היא רס"ר גדוד 13 בגולני, בחור בשם ניר לוי, שלא יהיה רמטכ"ל, אבל כשהגדוד שלו איבד את המפקד הנערץ, סגן-אלוף תומר גרינברג ז"ל, הוא היה שם כדי להחזיק את הלוחמים ולהעביר את הפיקוד למחליף הזמני, סא"ל יובל מזוז ואחריו למפקד הקבוע, סא"ל טל תורג'מן. לוי לא מרוויח ולא ירוויח כמו בהייטק, אבל נתן את כולו כדי שהגדוד יצטיין בכל משימה.
נחמה נוספת ניתן למצוא בכך שבעקבות המלחמה, לראשונה אחרי שנים, במחזור הגיוס האחרון, בחודש מארס, נרשמה עלייה משמעותית במוטיבציה לשירות קרבי אצל המתגייסים החדשים.
אלא שקצונת הקבע היא סיפור אחר, ושם נדמה שאנחנו שוב משלמים מחיר על קונספציה מסוג אחר: בצמרת צה"ל ובמשרד הביטחון הקפידו להזהיר את ראש הממשלה והאוצר, ולהראות עוד ועוד נתונים על "משבר הרס"נים", כלומר מספר הקצינים והקצינות בדרגת רב-סרן שביקשו לעזוב. בשנת 2018 עמד המספר הזה על 289, ואילו ב-2022 הוא כבר זינק ל-613, כלומר יותר מהוכפל. השוק הפרטי זכה באנשים מצוינים שלא הסתפקו בתחושת המשמעות, וצה"ל הלך והתנוון עד שהבינוניות פשתה בכל המערכים והיחידות. במטה הכללי דאגו ובאכ"א הכינו תוכניות, אלא שפעם אחר פעם, אנשי האוצר ציירו את מערך הקבע כמנגנון חזירי וניהלו נגדו קמפיינים מלוכלכים. הצבא נאלץ להיכנע לקיצוצים ובמקום לבלום את הסחף, הוא רק התעצם.
כעת אנחנו בעיצומה של מלחמה שהוכיחה יותר מכל מלחמות העבר שאי-אפשר לספק ביטחון בלי מפקדים ומפקדות מעולים כמו אלה שנלחמים עכשיו בעזה, בצפון, ביהודה ושומרון וגם שומרים על הגזרות האחרות וה"שקטות" כביכול. כפי שנכתב כאן שוב ושוב, תם עידן ה"צבא קטן וחכם". עכשיו הזמן לצבא שיהיה חכם אך גם חזק וגדול. זה עולה כסף, והרבה ממנו. אבל אין ברירה אחרת. זה נכון כמובן למערכים הטכנולוגיים, לאנשי המודיעין והסייבר אבל גם למקצועות יותר טכניים ו"אפורים" לכאורה, אבל קריטיים בפועל: מהמכונאים הנפלאים בחיל האוויר שבלעדיהם המטוסים לא יכולים לתקוף בעזה ובסוריה, ועד למכונאי הרק"מ (רכב קרבי משוריין) שבלעדיהם אין כניסה לרפיח.
ומכיוון שהממשלה, כל ממשלה, מבינה רק כוח, הציבור צריך להיות מודאג וגם להראות את זה. מחדל 7 באוקטובר פגע מאוד באמון בצה"ל, אבל יהיה זה משגה קולוסאלי לחשוב שיש פתרון אחר מלבד גיוס האנשים הטובים ביותר והפקדת הביטחון אצלם, תמורת תגמול הולם ומתאים. אכן יש היבטים שבהם צה"ל צריך להתייעל וכמובן שחלוקת הנטל דרושה תיקון עמוק, אך בינתיים התפיסה שלפיה חובה לשפר את תנאי אנשי הקבע היא לא פופוליזם – היא דיני נפשות.
פורסם לראשונה: 00:00, 31.05.24
