לא נעים להיו תמיד הורסת שמחות, אבל לפעמים אין ברירה. הגשת ההצעה להקדמת הבחירות שהגישה אתמול ח"כ פנינה תמנו בשם המחנה הממלכתי נראתה, איך לומר, קצת פתטית.
זה לא היה אמור להיות הפוך? קודם מתפטרים מהממשלה ורק אח"כ מניחים את החוק? בפרט שיש לא מעט חוקים להקדמת הבחירות שכבר מונחים ושאפשר להעלות אותם מהרגע להרגע. אז יושבים בממשלה שני שרים: האחד הגיש בשבת שעברה אולטימטום שנדחה, והשני נשא שלשום נאום שאי-אפשר להפריז בחריפותו נגד הממשלה שבתוכה הוא יושב, ומגישים חוק להקדמת בחירות.
מה קרה? חטפתם בפרצוף סקר שהראה ירידה דרמטית בכוחה של המפלגה והתעוררתם?
הפרסומאי המנוח ראובן אדלר אמר פעם לאחד מלקוחותיו, שכשרוצים גם וגם וגם, זה בדרך כלל לא ולא ולא. וזו הבעיה של מי שמתיימר להציג אלטרנטיבה לנתניהו: הוא רוצה גם וגם. ומי שרוצה לרצות את כולם, עלול להישאר עם אף אחד.
אפשר להבין את הלחץ. אחרי שדחה ודחה את היציאה מהממשלה, כי רצה לשמור על מספר המנדטים הגדול שהראו הסקרים, ראה שלשום גנץ את סקר חדשות 12 והבין שהוא מאבד אותם במהירות. למעשה, תוך פחות מחודשיים איבד המחנה הממלכתי כ-15 מנדטים, וגם הוא וגם הליכוד עומדים על קידומת 2. תוך שבועיים–שלושה הליכוד עשוי לעבור אותו. במצב ההתאמה לראשות ממשלה - מהפך. נתניהו מוביל על גנץ ב-6 אחוז, אחרי שבמשך חודשים המצב היה ניצחון מוחלט של גנץ.
מה שעוד ניתן היה לראות מתוצאות הסקר, שייתכן שההתמודדות לא תהיה על 61 מנדטים, כי אף מפלגה לא תוכל להקים ממשלה, ומספיק שהגוש של נתניהו יגיע ל-51–52 מנדטים כדי שהוא יישאר ראש ממשלת מעבר. מה שמבטיח שניכנס שוב עם הממשלה הגרועה ביותר שהייתה כאן, ללופ של מערכות בחירות.
אם המספרים נכונים, ואחרי טבח 7 באוקטובר, מלחמה כושלת, מדינה קורסת וממשלה עם שרים כמו סמוטריץ', בן גביר והמפלגות החרדיות, אין לאופוזיציה יכולת להביא 61 מנדטים שיורידו את נתניהו, וזה אחרי עדות פנימית על מה שמתרחש בממשלה מפיהם של גלנט, גנץ ואיזנקוט – מתי זה כן יהיה אפשרי? הרי מערכת בחירות נוחה מזאת לא תהיה.
מה שיכול לשנות את התמונה זה אם ניתן יהיה לנגוס מאותם 52 מנדטים שעשויים להיות לנתניהו ולהוריד אותם מתחת ל-50. מי שיוכלו לעשות את זה אלה מפלגות ימין, כמו אלה של ליברמן, בנט, סער ויוסי כהן, שחלקם (ליברמן, סער ולפיד) נפגשו השבוע לתיאום עמדות.
אין טעם למנות עכשיו את הבעיות שיש בהקמת גוש כזה. זה יגיע, ובגדול. מה עוד שבנט עוד לא יצא מהארון ומשחק במשחק שלו: זה מוקדם מדי, הוא לא מתעסק בפוליטיקה, יש מלחמה, ולכן הוא רואה את התפקיד שלו בלהגן עלינו בתקשורת הזרה ולחבק את משפחות החטופים. אולי אם האיחוד הגדול של מפלגות הימין שמחוץ לקואליציה היה קורה כבר עכשיו – התמונה הייתה שונה.
ואם לא – אפשר לסמוך על גנץ שיצטרף למעין ממשלת אחדות שנתניהו יקים אחרי הבחירות. לא, לא לתמיד, מה פתאום. רק עד שמצב החירום יעבור.
***
באופן פרדוקסלי קיבלנו שתי אלטרנטיבות שלטוניות ששתיהן נראו לאחרונה על הפנים. מצד אחד – הססנות וחוסר יכולת לקבל החלטות, מנהיגות מובלת ולא מובילה. מהצד השני – הליכוד עם המחלות שלו, הריקבון הפנימי, הפוליטיקה למען השררה, ללא חזון, אידיאולוגיה או עשייה.
החלק המייאש בתחקיר של רביב דרוקר על מעלליה של שרת התחבורה, הוא שרגב לא היחידה. היא פשוט הביאה את השיטה עד הקצה. יש עוד לשכות כאלה וגם היו, ולא רק בליכוד. כולם מכירים את הנפשות הפועלות. חלק מהנפשות האלה פשוט כבר לא בחיים.
התחקיר היה מרעיש כי היו בו חומרים נפלאים, ביניהם של ראש מטה שמביא את כל המסמכים, ההתכתבויות וההקלטות, את המטבח האחורי של הפוליטיקה, עם פחי האשפה והזבל שמעלה צחנה. ומה לעשות, זה מריח רע.
מה שעשה עליי רושם קשה במיוחד בעניינה של השרה, היה קודם כל רוע הלב. לא ברור מה ציפיתי מאישה שרק לפני שנתיים, בתקופת ממשלת בנט, אמרה בישיבת סיעתה שאם הליכוד רוצה להפיל את הממשלה, אז "אין כאבי בטן למקרי אונס ואין כאבי בטן עם נשים מוכות ואין כאבי בטן עם חיילים". אבל בתחקיר של דרוקר רוע הלב, האטימות וחוסר האכפתיות נמצאים בכל מסרון, הקלטה או שיחה, ומגיע לשיא ביחסה של השרה לקיבוץ בארי. המסקנה פשוטה: לרגב לא אכפת מאף אחד חוץ ממירי רגב.
והטיפשות. נדמה לי שאף אחד לא חשב שיש בשרת התרבות לשעבר איזה עומק או מטען רוחני. אבל יש ציפייה שמי שהגיעה לתפקיד של צנזורית ודוברת צה"ל, תדע לכלכל את מעשיה יותר בתבונה. אבל פה הכל על השולחן, בקבוצת הווטסאפ שבה כל אחד יכול להפליל אותה בכל רגע והכל בגלוי ובקול גדול. כמות האנשים ששותפים לפרקטיקות העלובות האלה היא ענקית. והכל פומבי ורשמי.
והיעדר המעצורים. מדובר באישה שאין לה קווים אדומים או מעצורים מוסריים. היא מזויפת, מלוקקת, נטולת אותנטיות. המנוע שבגללו היא במקום שהיא נמצאת הוא שרה נתניהו. רגב, צריך לזכור, היא מקום תשיעי ברשימת הליכוד, ובכל זאת זכתה לתפקיד של שרת התחבורה, חברת קבינט, והאחראית על הטקסים, שבהם היא יכולה להחזיר את חובותיה למשפחה.
שרה, יש לומר, ידעה בדיוק את מי לטפח. אולי בכל זאת היה צריך לתת לה למנות ראש מוסד.
הערך המוסף החשוב ביותר לדעתי בתחקיר של דרוקר, הוא החשיפה של חוסר העניין המוחלט של רגב בניהול משרדה. זה משעמם אותה. זאת הייתה הפתעה גם למי שמצוי בעבודת השרים
אבל הערך המוסף החשוב ביותר לדעתי בתחקיר של דרוקר, הוא החשיפה של חוסר העניין המוחלט של רגב בניהול משרדה. זה משעמם אותה. זאת הייתה הפתעה גם למי שמצוי בעבודת השרים. שעתיים, שעתיים וחצי בשבוע היא משקיעה בעניינים מקצועיים. כל יתר הזמן מוקדש לפוליטיקה.
אם מירי לא לבד, ויש עוד כמוה, שמה שמניע אותם זה לא העניין, העשייה והדאגה לציבור, אלא השררה לשם שררה – זה יכול לתת הסבר טוב לאיך הגענו למה שהגענו.
פורסם לראשונה: 00:00, 31.05.24
