אקצר, בצער, את שלבי האכזבה והכאב שילוו את ההתפכחות מרגע התקווה שהעניק ביידן: תוכנית נתניהו שנחשפה בידי הנשיא לא תצא לפועל כל עוד החתום עליה בעצמו עדיין ראש הממשלה. הוא ידאג לחרב אותה, כי היא מפריעה לתכלית קיומו: הישרדות. הכדור שיהרוג את התוכנית כבר נעוץ בליבה: יישום שלה יעלה, כפי שהבהירו אמש סמוטריץ' ובן גביר, בשותפות הלופתת שלו אתם. שוב ושוב מתקבל הרושם שלנשיא האמריקאי שוחר הטוב אכפת מישראל, מהחטופים, מהישראלים - יותר מאשר לראש ממשלת ישראל.
החשיפה המפורטת שעשה ביידן להצעת ישראל השאירה את נתניהו מובך. האיש שמילה שלו היא לא מילה, לא אוהב להיתפס באמירה קונקרטית. לרגע נראה שמההלם הוא התבלבל, ופרסם, למרבה ההפתעה, תגובה לא שקרית ומדודה למדי, שאישרה את דברי ביידן.
מי שמכיר את המנגנונים המפעילים אותו לא התרשם. הוא לא נוהג לחרוג מהדפוסים הקבועים שלו. הבטחה והפרתה, סיכום ומיסמוסו. ארגז הכלים שלו מלא במוצרים מזיקים והרסניים, אבל החומר שאליו הוא מכור, זה שמעניק לו חיים פוליטיים של עוף חול, הוא זמן. נתניהו הוא נרקומן של זמן. לפעמים הוא מזכיר איזו ישות מיתולוגית בדיונית שבולעת ושותה זמן, כל זמן, מכל סביבתה, כדי להעניק לעצמה עוד חיים.
תנו לו זמן, גם אם אלה 24 שעות של שבת שבהן סמוטריץ' ובן גביר מנועים מלהגיב. גם שנים של חטופים שינמקו, יעונו, יאנסו. גם אם זו מלחמה שאף פעם לא די לה, שגובה מידי יום קורבנות אדם צעירים. גם אם זה מסמוס משפטו בכל שיטה אפשרית. גם כשהוא מפסיד בבחירות ואינו יכול להרכיב ממשלה, ומכניס את המדינה לשיתוק ממושך. גם אם אלה שותפים שאפשר להשתמש בהם ולזרוק אותם אחרי ששתה מהם את הזמן שהיה זקוק לו. זמן. הכל אפשר לעשות איתו.
במהלך השבת כבר נכנסו הוא וסביבתו לטנטרום המוכר, שהזכיר את האמוק שאחז אותו לפני חודש, עת דאג בהודעות חוזרות ונשנות במהלך שבת קודש לטרפד עסקה לשחרור החטופים שנחשדה כרצינית מדי. גם אתמול. הבן במיאמי פיברט ציוץ של חשבון אנונימי שגרס שנאום ביידן נשמע כאילו סינוואר כתב אותו; והאב הזדרז להוציא הודעה שנייה, שבה כבר כינה את התוכנית "non starter". תוך שעות, ימים או שבועות - הוא יפוגג את תוכניתו שלו.
במובן הזה, יש לנתניהו שותף נפלא. גנץ הוא מעיין לסם החיים שלו. גם הוא, כשהוא רואה זמן בסביבה, הוא לוקח אותו, לוקח ת'זמן, אבל אז נותן אותו במתנה לנתניהו
במובן הזה, יש לו שותף נפלא. גנץ הוא מעיין לסם החיים שלו. גם הוא, כשהוא רואה זמן בסביבה, הוא לוקח אותו, לוקח ת'זמן, אבל אז נותן אותו במתנה לנתניהו. הצטרפותו לממשלת נתניהו הייתה אולי בלתי נמנעת. בעיקר לצורך הרגעה ומזור לנפש למדינה אחוזת יגון, כאוס ואימה. גנץ זוקף לזכותו גם את עסקת החטופים שיצאה לפועל, ואת מניעת פריצתה של מלחמה רב-זירתית. גם אם זה נכון, זה היה כל כך מזמן. מאז הוא רק ביצר את נתניהו. סיפק לו כסות מהוגנת, סייע לו בשקר הניצחון המוחלט, עידן את הקריסה הבינלאומית, עמעם ברכות את מאבקן הנואש של משפחות החטופים. ונתניהו? קיבל את שלו: כן, זמן. בינתיים התאושש והתייצב פוליטית, ומצדו שגנץ יתאייד.
וגנץ? את האולטימטום שנמתח כמו מסטיק הוא החליף אמש, בהודעה מאוחרת, ברמז עבה על כך שנוכח ה"בשורה" הוא לא פורש. הלוואי שנאומו הנפלא והרחום של ביידן היה הנאום שבדיעבד נזכור כנאום שסימן את סוף המלחמה, אבל הוא לא. גנץ, שוב לכוד, יעניק לנתניהו עוד, כן, זמן. את המדינה זה לא יציל. את נתניהו כן.
