06:00, שדה נחמיה. השעון המעורר זעק שאכבה אותו. קשה לקום אחרי עוד לילה ללא שינה, שבו מטס לא-יום-העצמאות חג מעליי ללא הפסקה. התארגנתי מהר לעוד יום שברור שישתבש. אחרי שעה הערתי את אלי (10 וחצי), הקרויה על שם אבא שלה אלעד ז"ל שנהרג בדרך לפעילות מבצעית כמה חודשים לפני שנולדה, והאכלתי את הכלבים שנבחו כל הלילה. אלי זעקה לעברי, לקול פיצוצים, ואני עניתי בשלווה ש"זה שלנו". היא בכלל רצתה שאבוא לקלוע לה צמה. תהיתי לעצמי, זאת אני שלא שפויה?
רק 5 ק"מ מגבול לבנון - יומן מלחמה
(צילום: יפעת ארליך)
לפני המלחמה היא הייתה רוכבת בשלווה על האופניים למתחם ההסעה, אבל היום אני לא מאפשרת לה. יצאנו ביחד אל האוטובוס הצהוב האמיץ. ההורים נפרדו מילדיהם, חיבקו ונישקו, כי הרי אנחנו שולחים אותם לקו האש. הם יצאו לדרכם בליווי רכב צח"י של הקיבוץ, ואנחנו ההורים הבטנו בהם בפחד. בבקשה שרק יגיעו בשלום למרחב מוגן.
נכנסתי לרכב, וכמובן שהדלקתי את הרדיו למקרה של אזעקות. בכביש הפונה מהקיבוץ לקריית שמונה מתגלה רכס רמים בעוצמתו, ועוד אפשר לראות עשן מנ"ט שחטפו מרגליות ויפתח מוקדם בבוקר. לחצתי על הגז, כי בדמיוני מחבל יושב בכפר מולי ומכוון עליי את נשקו. וכמו שכבר הבנתי, אני חייבת להיות מהירה כדי להינצל.
08:00, קריית שמונה. הגעתי לתחנת כיבוי האש בעיר. חבריי הכבאים התארגנו לעוד בוקר בעבודה, מנסים לנחש מה יהיה על המוקד הפעם. פתאום אזעקה. רצנו למקלט בתחנה, מעט מהקפה שהכנתי נשפך עליי. כולם הגיעו בשלום למקלט, עוד הייתי רגועה. ואז החלו להגיע התרעות על אזעקות נוספות, הפעם בבית. שדה נחמיה, כפר בלום, עמיר. הנשימה נעצרה, הדופק הפך מהיר. ידעתי שהפעם אין לי שליטה. יצאתי החוצה לחפש קליטה, והראש רץ. אלי בדיוק הגיעה לבית הספר בכפר בלום, ועומר הגדול בבית בשדה נחמיה. ידעתי שהוא עדיין ישן ולא בממ"ד. למי אתקשר קודם? למי אסע? ישבתי על המדרגות, ניסיתי לקחת נשימה. ההודעה ששלחתי למורה של הקטנה לא נשלחה כי אין קליטה, והגדול לא ענה.
תיעוד השריפה בקצרין
(צילום: דניאלה שאול)
פתאום קפץ לי סרטון מקבוצת הוואטסאפ של "לובי 1701". קלטתי את הבת שלי יורדת מההסעה בזמן האזעקה, שמעתי בצמרמורת את הצרחות שלה וראיתי במסך את הפחד בעיניה. מה אני אמורה לעשות? הרגליים לא זזו. לבסוף הקליטה חזרה, המורות עדכנו, עומר ענה. הצלחתי לחזור לנשום.
גררתי את עצמי למשרד, היד רעדה. לא היה אפילו מי שיגיד בוקר טוב, כי המשרדים עברו לתחנת הכיבוי בחצור הגלילית. רק אני נשארתי פה לבד כדי להיות קרובה לילדיי. כל זה ורק הבוקר חלף. מחכות לי עוד האזעקות של הצהריים והערב, הנ"ט של הלילה, והמטוסים. שאלתי את עצמי, האם אני אמא אחראית? איך זה שאני נשארת פה? ואם אני לא אהיה פה בגליל אז מי יישאר? אני לא רוצה למצוא לי בית אחר.
הודעתי למזכירות בחצור שיבטלו לי את היום, וניסיתי לעבוד במשרד כשהד קולות הירי שלנו מזיז את החלון ומקפיץ אותי בבהלה.
12:00, שדה נחמיה. הבנתי שאני חייבת הפוגה ונסעתי הביתה. חיכיתי ברחבת ההסעה לילדה שתשוב מהיום הלא-מציאותי של ריצה מהאוטובוס למרחב המוגן. היא שמחה לראות אותי, ואני דרשתי חיבוק חזק שיחזיר לי קצת אוויר.
14:00, קריית שמונה. חזרתי לעבודה. עשן סמיך עטף את העיר, במשך כל השעות שחלפו לא פסק הירי על מרגליות וקיבוץ יפתח. שומעים אותו כאן טוב, מריחים היטב את העשן. עד שהצלחתי להתרכז קצת, החלו אזעקות בליווי נפילות. תמיד זה ביחד, לפעמים הנפילות מגיעות לפני האזעקות. כמובן שלא הספקתי לרוץ למקלט, ושכבתי לבדי מתחת לשולחן במשרד. אחר הצהריים התכוננתי לצאת לאסוף את אלי ממרכז קלור בכפר בלום, ואז החלו שוב אזעקות, פיצוצים וקולות יירוטים. לא הצלחתי לפתוח את הדלת ולרוץ, קפאתי. שכבתי על הרצפה. החלטתי לצאת כבר מהמשרד, להימלט מהטירוף והשיגעון, ואז שוב ירי טילים מטורף. עפתי מההדף, היירוטים היו ממש מעליי. אחרי כמה דקות, שוב על הרצפה, יצאתי לרכב וברחתי משם.
17:15, כפר בלום. החניתי את הרכב בחניית מרכז קלור. ניסיתי להסדיר נשימה, אחרי שהרגשתי בנסיעה כמו בסרט פעולה. מאחוריי הדי פיצוצים, במראות הכל כתמתם ובאוויר אובך מהשריפות. אלי נכנסה לרכב, חיבקתי ונישקתי אותה ויצאנו לכיוון הבית. בדרך היא שאלה אם ראו את הסרטון מהבוקר בטלוויזיה, עניתי שכן. "אז עכשיו אני מפורסמת, אמא?", עניתי שבשבילי היא תמיד מפורסמת, ובלב שלי קצת שמחתי שככה היא מסכמת את היום הזה.
19:00, עמיר. ברחתי לאימון בקיבוץ הסמוך. הכרחתי את עצמי להוציא את הזעם ולהשאיר אותו שם. בסוף האימון הסתכלתי בנייד והבנתי שהכלל של חיזבאללה לפיו בלילות אין ירי כבר לא רלוונטי, וכשבגליל העליון קצת נרגע - בגליל המערבי זה רק התחיל. בסוף היום ניסיתי להבין איך שרדתי, וחשבתי לעצמי, מה יהיה פה מחר? האם גם אותו נצליח לעבור בשלום?
פורסם לראשונה: 00:00, 03.06.24
