קשה לכתוב על דוד לוי בלשון עבר. אהבתי אותו והערכתי אותו מאוד. אכתוב רק כמה מילים, מתוך הצער העמוק בו אני מצוי.
דוד היה ונותר ההחמצה הגדולה ביותר של ישראל. הוא בא אלינו ללא זכות אבות במחתרת, ללא שורשים בתנועה וללא דרגות גנרל. הוא בא ממקום של תום, אמת וכבוד - כן, אותו כבוד שנרמס בבדיחות מרושעות. הוא היה מתון באופיו ובהווייתו. הוא ידע מאין הוא בא ונותר מחובר לאנשים עימם חי וצמח. הוא תמיד חזר לישון בבית בבית שאן, גם לאחר יום שהסתיים בשלוש בבוקר, וזה גם ובעיקר סימבולי.
כבר בראשית דרכו התגלתה מתינותו. למשל, בישיבת ממשלה מיוחדת שהשתתף בה בימי ממשלת בגין הראשונה הוזמן פרופ' מילטון פרידמן, כלכלן ימני ידוע לשמצה בחוגים סוציאליסטיים. פרידמן המליץ אז לממשלת הליכוד לנקוט שורה של צעדים קפיטליסטיים שיחסלו את מדינת הרווחה, כמו חיסול ועדי העובדים, הסכמים קיבוציים, ביטול מוסד הקביעות וצמצום הסובסידיות, התרת הרגולציה ועוד.
כולם מחאו כפיים לפרידמן ורק דוד לוי שאל בצנעה - האם הצעדים האלה לא יפעלו למעשה נגד העם ששלח אותנו למשול לאחר 30 שנות מפא"י? קולו היה בודד.
לוי, שלא מרצונו, חשף את הכיתתיות הגזענית של אנשי חירות, אשר ברגע האמת חברו זה לזה והמליכו את שמיר, שהמליך בתורו את הנסיך נתניהו
יש לזכור לו גם את התנגדותו לכניסה לביירות ב-1982. דוד לוי, שלא מרצונו, חשף את הכיתתיות הגזענית של אנשי חירות, אשר ברגע האמת חברו זה לזה והמליכו את שמיר, שהמליך בתורו את הנסיך נתניהו. כמעט אף אחד מהם לא ניסה אפילו לדמיין את המנהיג האמיתי הזה - ממרוקו, מבית שאן - יושב על כיסא ראש הממשלה ומנהיג אותם.
כבר בוועידת מדריד ב-1991, יצחק שמיר העדיף לרומם את השגריר הצעיר עם האנגלית הרהוטה, על פני מנהיג של אמת. ראינו לאן זה הוביל אותנו.
דוד לוי היה גם ההחמצה הגדולה של הליכוד, אשר למעשה הוא זה שהקימו כתנועה של העם; לפני כן, הייתה זו כת של יוצאי מחתרות וכלכלנים ליברלים מנותקים. בלעדיו, בגין לא היה מצליח לחבר את מאות אלפי תושבי עיירות הפיתוח והשכונות לתנועת הליכוד, ולהקנות לה את דמותה העממית בראשית ימיה בשלטון.
אותה תנועה בבוא היום בגדה בו ואילצה אותו לצאת למעשה מהמשחק הפוליטי. הייתה לי זכות גדולה להצטרף אז להקמת גשר והיו לי שעות רבות עם דוד לוי. איש משכמו ומעלה. כריזמטי וצנוע גם יחד, מקשיב ומבקש לשמוע דעה ומחשבה אחרת. לצערי, לבסוף הוא חבר לליכוד ולנתניהו שנוא נפשו, ואני זזתי הצידה.
שנים רבות הפְּרידה הזאת עמדה בינינו, ורק לפני שנים אחדות סגרתי את המעגל הזה. אירחתי אותו בפסטיבל קולנוע דרום יחד עם הבמאי דוד דרעי, יוצר הסדרה "סאלח פה זה ארץ ישראל". הוא הגיע מבית שאן, וקיבלתי אותו בהתרגשות רבה. התחבקנו. הוא נשען על ידי בהליכתנו בשביל, ואמר לי - "הנה, אתה רואה, אני צריך את עזרתך עכשיו". צחקתי בתגובה צחוק מריר.
אני זוכר שכשעתיים לפני בואו, חששתי מאוד שהאולם לא יתמלא. ביקשתי ממנהלי הפסטיבל להדפיס פלייר, "דוד לוי מגיע לשדרות, בואו לסינמטק", ולחלק בכל חנות, קיוסק ומסעדה. כאשר הגענו לאולם, הוא היה כבר מלא בתושבי שדרות - ואהבתם אליו לא ידעה גבול. כולם המתינו לו על המדרגות בטור ארוך-ארוך כדי לחבקו ולהביע את אהבתם.
הרבה עיניים דומעות היו שם, גם שלי. טעם מר נלווה לדמעות - עד כמה החמצנו את דוד לוי. הייתה לנו הזדמנות אחת. לא עוד. אין אנשים כאלה עוד. נוח בשלום, דוד יקר.
פרופ' סמי שלום שטרית הוא סופר, משורר וחוקר החברה הישראלית.
פורסם לראשונה: 00:00, 03.06.24
