אילו נאום ביידן היה סרט קולנוע, הוא היה פותח במשפט "בהשראת סיפור אמיתי": יש קרבה מוכחת בין המתווה שאושר בקבינט המלחמה למתווה שהציג ביידן ביום שישי, אבל בכל מה שנוגע למהות ביידן לקח לעצמו חופש יצירתי מרחיק לכת. כך נהגו ממשלים אמריקניים בעבר, וכך גם היום: מול ממשלות ישראליות מדשדשות, משותקות בגלל לחצים פנימיים סותרים או האמביציות של ראשיהן, הם מציגים את הגרסה שלהם לגבי מה שישראל רוצה.
במהלך מלחמת יום הכיפורים ואחריה הוביל שר החוץ האמריקני הנרי קיסינג'ר את ממשלת ישראל אל הפסקת האש, סיום המלחמה והנסיגה בסיני ביד אמן. כשעלה הצורך סילף את דרישות הצדדים, בכלל זה דרישות קבינט המלחמה של גולדה. "בתחבולות תסיים מלחמה", כך נקרא הספר שכתב הדיפלומט מרטין אינדיק, בשיתוף פעולה עם קיסינג'ר, על הדרך המפותלת שהובילה ממלחמה לשלום. זה בדיוק מה שביידן מנסה לעשות עכשיו.
נתניהו מכיר את ההרגשה: לפני ארבע שנים, במסיבת עיתונאים בהולה, על גג מאולתר ברמת-גן, ערב בחירות, הוא הכריז על סיפוח חלקים מהגדה. לג'ארד קושנר, חתנו של הנשיא טראמפ, היו רעיונות אחרים. סיפוח לא היה; הסכם עם האמירויות נחתם, לתועלת כל הצדדים. הסיפוח נשכח: רק קושנר זוכר אותו.
משהו בנאום הנשיא לא מסתדר, אמרו המפגינים שמילאו במוצאי שבת את הכיכרות. ביידן קורא לאזרחי ישראל ללחוץ על ממשלת ישראל לקבל את הצעת ממשלת ישראל. איך זה יכול להיות?
במשפחות החטופים הבינו את העוקץ. לכן החליטו לקרוא למתווה שהציג ביידן "הצעת נתניהו", "עסקת נתניהו", "מתווה נתניהו". ירצה או לא ירצה, המתווה יירשם על שמו. גם האשמה.
הפער בין ההצעה הישראלית כפי שפירש אותה ביידן להצעה הישראלית כפי שמפרש אותה נתניהו מתמקד בסיום המלחמה - לא עניין פעוט. ביידן מהדק את הקשר בין הפסקת האש הזמנית בשלב הראשון, ההומניטרי, לסיום כולל של המלחמה בשלב הבא. סיום המלחמה הכרחי לא רק כדי להשיג את הסכמת חמאס לעסקה אלא גם כדי לסלול את הדרך לנורמליזציה עם סעודיה, קואליציה אזורית נגד איראן והקמת קונסורציום בינלאומי לשיקום עזה. זה המהלך האסטרטגי של אמריקה.
"נתניהו", אמר לי ישראלי שהיה מעורב במשא ומתן, "אמר כן רק כאשר היה לו יסוד להניח שחמאס יאמר לא. הוא בנה על סינוואר"
נתניהו חותר לסדר יום הפוך. המשך המלחמה הוא המהלך האסטרטגי שלו: הוא לא יכול להרשות לעצמו לתמוך במתווה שמדבר במפורש על סיום המלחמה. "נתניהו", אמר לי ישראלי שהיה מעורב במשא ומתן, "אמר כן רק כאשר היה לו יסוד להניח שחמאס יאמר לא. הוא בנה על סינוואר".
כך, עד שביידן נשא את נאומו והכריח את נתניהו לחשוף טפח מכוונותיו האמיתיות. מתווה ביידן הוא נון-סטרטר, אלה היו המילים של ההודעה באנגלית של לשכת ראש הממשלה, שפורסמה בשבת. נתניהו עוד עשוי לשנות את דעתו, אבל זה יקרה רק אם יופעל עליו לחץ כבד, מבפנים ומבחוץ.
ב-7 באוקטובר נפלה ישראל לבור עמוק. המצב רק החמיר מאז, בכל החזיתות. הפרשנים מדברים על סולם שאמור להוריד את נתניהו מהעץ, אבל המטפורה לא מוצלחת. הוא בבור, יחד עם עוד תשעה מיליון ישראלים, ומה שביידן מציע לנו הוא סולם לעלות משם. לא סולם שמבטיח ודאות - המתווה שלו הוא במקרה הטוב הרע במיעוטו - אבל אין כנראה סולם אחר. "אתם משחקים עכשיו בקזינו שאין בו מכונות זוכות", אמר לי חבר אמריקני. "קחו מה שיש, ולכו הביתה".
בישיבת הקבינט המורחב אור ליום שישי השרים העלו דרישות - כל שר והדרישות שלו. אחד דרש להרוג את סינוואר; אחר דרש להתמקם לנצח בציר פילדלפי ובשאר הרצועה; שלישי תהה למה אנחנו לא כובשים את דרום לבנון; רביעי הציע לחסל את החות'ים בתימן וחמישי לפתוח במלחמה נגד איראן. בסוף התברר שכולם מסכימים על דבר אחד: שאין צורך להגדיל את תקציב הביטחון.
זהו קבינט בלתי רציני בעליל, ילדותי, קפריזי ובקצוות שלו מסוכן ומשיחי. אין לסמוך עליו. לא טוב שישראל נזקקת למנהיג זר כדי להתעשת, אבל בהשוואה לצרות האחרות שנדבקו אלינו מאז אוקטובר זאת הצרה הכי קטנה.
* * *
דוד לוי היה פוליטיקאי הרבה יותר משמעותי, הרבה יותר מרשים, מהתארים שנשא במהלך הקריירה שלו - בגלל התבונה, אומץ הלב והעצמאות שגילה בצמתים מכריעים מול ראשי ממשלה ממפלגתו
דוד לוי, שנפטר אתמול, היה פוליטיקאי הרבה יותר משמעותי, הרבה יותר מרשים, מהתארים שנשא במהלך הקריירה שלו. אני לא מתכוון רק לביוגרפיה שלו, כעולה ממרוקו וכנציג אותנטי ותושב קבע של הפריפריה, עד יומו האחרון. אני מתכוון לתבונה, לאומץ הלב ולעצמאות שגילה בצמתים מכריעים, מול ראשי ממשלה ממפלגתו, מול מנחם בגין, יצחק שמיר ובנימין נתניהו. אלמלא הוא, ספק אם ישראל הייתה יודעת לצאת מההסתבכות הגדולה שלה בלבנון.
אין היום בליכוד מנהיגים כאלה, גם לא במפלגות אחרות. הדמוקרטיה הישראלית משוועת לאחד כזה - ואין. יהי זכרו ברוך.
פורסם לראשונה: 00:00, 03.06.24
