במלאת שמונה חודשים למלחמה ולכבוד חג השבועות יצאנו לסיבוב בין חקלאים בצפון ובעוטף שנשארו במשקים של המושבים והקיבוצים שפונו מיושביהם. ענף החקלאות חווה מאז 7 באוקטובר את המשבר החמור בתולדותיו. חקלאים ועובדים רבים נרצחו, נפצעו ונחטפו, שטחים נרחבים הוכרזו שטח צבאי סגור ולא ניתן לעבוד בהם, שטחים נוספים עלו בלהבות, המוני פועלים זרים עזבו את ישראל וגרמו למצוקת כוח אדם.
רבים מהאנשים שפגשנו איבדו כל מה שכואב לאבד; בני משפחה, חברים, בית, פרנסה. ועדיין, עם כל האבל, הקושי, הפחד, התסכול והכעס הם לא מוותרים ולא נכנעים, יוצאים בכל בוקר לעבוד בשדה, במטע, בלול, ברפת, בחממה, בדיר ובפרדס, על הגבולות, לא פעם תחת אש, לא פעם בין כוונות, וממשיכים לספק לנו תוצרת טרייה, לסמן בגופם את גבולות המדינה שהפקירה את הקצוות ולהראות לכולנו מהי נחישות מבלי לעשות מזה עניין גדול. אין אף מגזר במשק שניצב מול כאלה אתגרים מאז 7 באוקטובר, ויכול להם (פחות או יותר).
הם ההפך הגמור והמוחלט מהפוליטיקאים שלנו; עושים ולא מדברים, חושבים על המחר ולא רק על העכשיו, מחוברים למציאות, רואים אדם במקום תווית, לוקחים אחריות במקום להתנער ממנה. חקלאי ישראל הם גיבורים על אמת.
שבועות, כידוע, הוא חג הביכורים והחקלאים. למרות שכמו כל כך הרבה חגים שהיו בחודשים האחרונים, גם הוא מרגיש הכי לא חגיגי.
תחנה 1: כפר עזה. חמניות.
ראובן ניר עומד בלב שדה החמניות של כפר עזה, 700 דונמים של פריחה ירוקה-צהובה בוהקת ומלאת חיים שעומדת בניגוד גמור לעיי ההריסות האפורים של עזה, במרחק כמה מאות מטרים מאיתנו. זו שעת בוקר מהבילה ובאוויר נישא פסקול המלחמה; שאגת המטוס, טרטור המסוק, זמזום הכטב"ם, רעם התותח, הד הנפילה. אין רגע שקט. אין שלווה.
עזה לקחה לראובן ניר בת ואחות. באפריל 1995 נהרגה בתו טלי, חיילת בת 19, בפיצוץ מכונית תופת ליד כפר דרום. ב-7 באוקטובר נרצחה אחותו איילת במושב נתיב העשרה עם בן זוגה שלומי מולכו, שלושת ילדיהם נותרו יתומים. ניר מביט מערבה ושותק. אני שואל איך הוא מרגיש. "זה עניין רגשי", אומר ניר, מנהל שותפות גידולי השדה של כפר עזה ומפלסים. "בוא נדבר על חקלאות".
"המלחמה תפסה אותנו ערב זריעת גידולי החורף (חיטה, שעורה, קטניות) והכנות לזריעת תפוחי האדמה והגזר. מ-7 באוקטובר האזור היה שטח צבאי סגור ונאלצנו לצמצם את היקף המזרע של תפוחי אדמה וגזר, הגידולים הרווחיים שלנו. ספגנו הפסדים של מיליונים".
"בהפסקת האש זרענו עד הגבול, והיום כל השטח זרוע", אומר ניר, "אבל יש לנו בעיות כוח אדם. העובדים פוחדים, ולפעמים בכלל לא מגיעים. אף אחד לא שש לעבוד תחת אש. הצבא אומר שאפשר לעבוד עד הגדר. זו היהירות של הצבא. כמו שאמרו לנו שמקימים מכשול לא עביר. והכל קרס. אבל לך תשכנע אדם לעבוד על הגדר. אנשים אומרים, 'לא נלך למות בשביל צינור פלסטיק'. זאת המציאות. החקלאות היא בנפשנו, אבל יש גבול".
הוא בן 73, יליד מפלסים. עכשיו המשפחה במלון בהרצליה והוא חזר לקיבוץ לדאוג לגד"ש, בעוד הכל עומד בסימן שאלה. "לא יודע מה יהיה עתיד האזור", הוא אומר. "קודם הייתי אופטימי ביחס לסיכוי של יחסים נורמליים בינינו, לשלום. האופטימיות הזאת נגוזה לגמרי. יותר מ-20 שנה שאנחנו חיים פה עם הכל. מבצעים, טילים, פצמ"רים, עפיפונים, בלונים - הכל. אבל אחרי 7 באוקטובר, כשחווינו מה מסוגלים הרוצחים השפלים האלה לעשות, איך אפשר להמשיך לחיות פה?"
פחות מעשרה אחוזים מתושבי מפלסים חזרו לקיבוץ והשאר, כולל במשפחתו של ניר, מסרבים לחזור לעוטף ב-7 ביולי, כפי שרוצה המדינה. "הם צודקים", אומר ניר. "אי-אפשר לחזור לפה עם ילדים. כל היום וכל הלילה רעשים, פיצוצים, צבע אדום. אבל המדינה החליטה שלמפלסים אין יישוב חלופי כי לא התרחש בו טבח והבתים שלמים. מבחינתם אנחנו יישוב ירוק שיכול לחזור להתנהל כסדרו. זה מטורף לגמרי".
נכון. אי-אפשר לגור שם, לא עכשיו. ראוי היה שכל ח"כ יבלה כמה לילות עם משפחתו ביישוב ויחשוב אם היה מעביר לשם את ילדיו לפני שהוא מחזיר לשם ילדים של אחרים.
תחנה 2: ניר עם. בננות.
במשרד שבקומה השנייה של המוסך אנחנו פוגשים את עופר ליברמן, מנהל החקלאות של הקיבוץ. מה תשתו, שואל ליברמן, 64, עגיל לאוזנו וקעקוע טיגריס על זרועו. מה שאתה שותה. אני שותה וויסקי, אומר ליברמן ושולף בקבוק ושתי כוסות. השעה רק שתיים בצהריים אבל אני לא מתווכח.
ענבל ליברמן, הרבש"צית שהצליחה, עם כוחות גולני ומשמר הגבול, לבלום את חמאס מלפרוץ לקיבוץ וזכתה לתואר מצילת הקיבוץ, היא בתו השלישית מתוך ארבע, והוא מודה בזה בגאווה (היום ענבל מתגוררת בתל-אביב ועובדת כמקעקעת - הטיגריס זו עבודה שלה). כשהקרב התארך, מספר ליברמן, התקשרה ענבל וביקשה שנביא לה סנדוויץ'. "יצאתי מהממ"ד, הכנתי לה סנדוויץ' חביתה והבאתי לה אותו".
הקיבוץ פונה לתל-אביב, אבל "כבר אחרי שבוע חזרנו לעבוד". בנובמבר חזרו ליברמן ואשתו דורית לגור בקיבוץ. "היא מטפלת ב'חוסן', אני מנהל את החקלאות, אנחנו צריכים להיות פה. וגם אין לי חשק לנסיעות".
לניר עם יש בעיקר פרדסים, הדרים, אבוקדו, בננות. "את הקלמנטינות לא קטפנו, רק הפלנו את הפירות לאדמה כדי שיצמחו חדשים בעונה הבאה. לבננות בכלל לא נכנסנו. ההפסדים הם במיליונים. כשלא היו פועלים באו מתנדבים. זה היה מדהים. לפני זה היינו בסוג של מלחמת אחים - והנה הם באו מכל הארץ להילחם איתנו ולעזור לנו. בחיי, המנהיגים שלנו לא שווים אותנו".
אנחנו מסיימים את הוויסקי ונוסעים למטע הבננות. המטע בן 200 הדונם שמניב כ-1,200 טון בננות בשנה, עומד עזוב ועצוב ומשרה מעצבונו גם עלינו. העצים גדלו פרא עד שהתייבשו והחלו לנבול. על חלקם עוד תלוי הפרי, אשכולות רבים של בננות זרוקים על הרצפה. "את המטע הזה צריך לעקור", אומר ליברמן בצער. "הלכו שתי עונות".
ההפסדים לא נגמרים כאן. בנוסף, "אוגדה שלמה יושבת על שטחים חקלאיים שלנו. שכבת הקרקע הפורייה באזור היא עד עומק של 30-40 ס"מ. מאות כלים כבדים יכולים לחרב שדה להרבה שנים. השדה צריך שיקום ארוך, אבל האדמה פה לא מצליחה להשתקם. כבר 15 שנה, מאז עופרת יצוקה, שכל שנתיים היא עוברת דבר כזה". את הנזק מעריך ליברמן במעל עשרה מיליון שקל. מסכנה האדמה.
"אנחנו לא יודעים באמת מה קרה לנו - גם באזור וגם בכל מדינת ישראל. אני חוזר לקיבוץ. אבל הבת שלי והנכד - אני לא רואה אותם חוזרים, עד כמה שאני רוצה את זה. יהיה צריך המון - ולא רק כסף - כדי להחזיר את האמון של התושבים. יש אכזבה מאוד גדולה. מהצבא בעיקר, מהפוליטיקאים לא ציפינו לכלום".
מה יחזיר את זה?
"מה אתה שואל אותי, אני כולה חקלאי".
תחנה 3: ניר יצחק. פרות.
מצפון העוטף אנחנו נוסעים דרומה על כביש 232. עד 7 באוקטובר, אחד הכבישים האהובים עליי בישראל, מאז - כל נסיעה שם היא זיכרון בלתי נמנע, מסלול מכשולים של פלאשבקים רעים. אנחנו נוסעים בין אתרי קרבות, עוברים על פני מיגוניות שהיו למלכודות מוות, חוצים צמתים שראו זוועות, חולפים על פני אתר המסיבה ברעים, צופים בשקט בשדות שדרכם נמלטו החוגגים. העוטף הפך כבר מזמן לאתר תיירות. בכל מקום אוטובוס חונה וקבוצה מתגודדת סביב מדריך עם מיקרופון-מדונה.
ברפת של קיבוץ ניר יצחק, קילומטרים ספורים מרפיח, אנחנו פוגשים את יאיר בלברמן, מנהל הרפת. בן 35, אב לשתי בנות. המשפחה גרה ברביבים והוא על הקו. "המצב על הפנים", הוא אומר. "אצלי לא תמצא אופטימיות או ניסיון לייפות את המצב. אחותי הגדולה, אלה, איבדה את בעלה, טל חיימי, שהגופה שלו עדיין בעזה. לפני חודש היא ילדה את הבן שלו. זה מחזיק את המשפחה. חוץ מזה, אין תקווה. בטח לא עם ההנהגה הזאת".
"גם החבר הכי טוב שלי, אורן גולדין, נרצח", מספר בלברמן, "חבר שהוא יותר מחבר, יותר מאח. גם הגופה שלו שם. זה אובדן נורא מבחינתי. נורא. הרפת עוזרת לי לא להתעסק בשכול. הרפת סבלה מאוד ב-7 באוקטובר. חמישה ימים עברו עד שיכולנו להיכנס ולטפל בפרות".
מה קורה לפרה שלא נחלבת חמישה ימים?
"הרוב שרדו, אבל היו כאלה שפיתחו מחלות ולא הצליחו לצאת מזה. פרה זו חיה של שגרה. ומאז 7 באוקטובר היה לה הכל חוץ משגרה. לא בטיפול, לא בחליבה, תוהו ובוהו. הפרות היו מאוד נסערות, שמעת את הסטרס. הפרה לא יכולה לספר לי מה שלומה, אבל אני מכיר אותה. בנוסף, פרות סובלות נותנות פחות חלב. בימים שאחרי 7 באוקטובר, הן נתנו פחות מחצי מהכמות".
"היום הרפת עושה טוב על הלב למי שעובד פה ולכל הקהילה. זה מה שמחזיק אותי וגורם לי לקום כל בוקר רחוק מהמשפחה שלי, מהמשפחה של החבר הטוב שלי. אני אוהב את בעל החיים הזה - 'סתכל איזה דבר! תמיד הייתי גאה לייצר מפה חלב לכל אזרחי ישראל, אבל הגאווה נעלמה. אני לא רואה איך חבל הארץ הזה ישתקם עם ההנהגה הזאת. חבל, כי יש פה קיבוץ מדהים ואני לא יודע אם הוא יחזור. איך נחזור כשהגופות של גיסי ושל החבר הכי טוב שלי עדיין בעזה? איך? קודם שהם יישנו בבית הקברות של ניר יצחק, באדמה שהם כל כך אהבו, ואז גם אנחנו נוכל לחזור".
הפרות של ניר יצחק מצטופפות סביבנו, מריחות, מתחככות. נראה שהן שמחות מנוכחותנו. אחת מהן, מספר 9326, סקרנית במיוחד. היא מתקרבת אליי במבט נבון ונוגה, מלחכת את הפנקס שלי, הודפת אותי בעדינות הרחק מהחבורה ומניחה עליי את ראשה כממתיקת סוד. את רוצה לומר לי משהו? 9326 מביטה בעיניי, אני בעיניה, ואנחנו עולים על אותו התדר. לרגע אחד אני מרגיש בדיוק מה עבר עליה בימים הרעים ההם, את האימה שבחוסר הידיעה - מה קורה? איפה כולם? את הכאב מהחלב שלא נחלב והצטבר בעטינים, את התנועה שהופכת כבדה יותר ויותר, את הדלקת מתפשטת בגוף, את הלחץ מהרעש הלא-מוכר. ספר להם, מבקשת 9326 ופונה לענייניה כאילו שום דבר מכל זה לא אירע.
בלברמן: "לקראת שבועות חשוב לי לומר, כשאנחנו הולכים לסופר בואו נחשוב מאיפה התוצרת מגיעה. אם אנחנו רוצים להיות חזקים, בואו נחזק את עצמנו. את המדינה אני לא סופר וכבר לא מצפה ממנה כלום. אבל מהאזרח אני מבקש".
תחנה 4: מושב דקל. עגבניות.
אנחנו ממשיכים להדרים. בדרך למושב דקל שבחבל שלום, סמוך למפגש שלושת הגבולות: ישראל-מצרים-רצועת עזה, הרדיו מנגן שיר של טיילור סוויפט, "אני יכולה לעשות את זה עם לב שבור". כנראה שכולנו יכולים, כבר שמונה חודשים, עובדה. אבל לעוד כמה זמן?
תושבי מושב דקל, שפונו מימית, שוב מפונים. אני פוגש את ידידי אחי סיטבון, 45, יליד ימית שנשאר במושב ומגדל עגבניות ופלפלים על שטח של 200 דונם. משפחתו, אשתו יפעת וארבעת ילדיהם, התפנו למושב חצבה ולאחרונה חזרו למושב. אנחנו נוסעים לחממות. העגבניות בתחתית השיחים אדומות ויפות וירוקות ככל שעולים למעלה. אני קוטף לי אחת ואוכל. "עם כל הכאב והצער", אומר סיטבון, "עשינו את העבודה שלנו פה בעוטף. חסמנו אותם בקו הראשון, הרגו אותנו והם לא הגיעו לתל-אביב".
למושב לא נגרם נזק פיזי, אבל המשק רשם הפסדים של כשישה מיליון ש"ח. "רק עכשיו אנחנו חוזרים לעניינים. מס רכוש מתפקד, משרדי החקלאות והאוצר שיחררו כספים שמחזיקים את האנשים עם הראש מעל המים. שאר גופי המדינה לא ממש קיימים וזה בסדר, לא צריך אותם. רק שלא יפריעו. בלי קשר לביבי לא ביבי, זה 120 ח"כים שאין להם מושג מה הם עושים, שפגעו בחקלאות שוב ושוב. שר הנגב והגליל גר בכיכר המדינה בתל-אביב, אתה מבין? אבל אין רִיק, המדינה לא הייתה אבל גופים פרטיים נתנו לנו חיים - חברות זרעים נתנו מקדמות, חברות ציוד נתנו בלי להתחשבן".
"הבריחה הכי טובה מהדיכאון, השכול והכאב, זו עשייה", אומר סיטבון, "בטח של חקלאות. מתו לי הרבה חברים, כמויות. אבל הלכתי רק ללוויה אחת. לא הייתי במוד של אבל. לזה יש את כל החיים. הייתי במוד של לעשות. יש לי חברים טובים שנחטפו, כמו אוהד יהלומי. אני מת שהוא יחזור. והוא יחזור. גם עופר קלדרון הוא חבר. כשיותם חיים נהרג - זה היה היום הכי עצוב שהיה לי מהתחלת המלחמה".
"בסוף", אומר סיטבון, "אני אופטימי. לדעתי, אם כמה שיותר יחשבו ויבחרו כמוני להאמין שיהיה טוב - יהיה טוב. אין לנו פריבילגיה לחשוב אחרת. איזו ברירה יש לי? אם אנחנו לא נקום לעבודה בשדות, מי צריך את המקום הזה?"
הערב מתחיל לרדת. אנחנו עוברים אל מבשלת הבירה של מושב דקל, ISIS. אם אני באזור, אין מצב שאני לא נכנס לאיזו IPA צוננת. איך שאנחנו מתיישבים מתעוררים התותחנים ומתחילים להפגיז את עזה בתותחי 155 מ"מ. סיטואציה הזויה אבל מספיק מוכרת שאפשר לטעות בה ולחשוב שהיא נורמלית. עוד בירה אחת, והגיע הזמן ללכת: מחר עולים צפונה.
בדרך לצפון אני חושב על האבסורד: אנשי עוטף עזה חוו את הטבח הגדול ביותר שנעשה ביהודים מאז השואה, את המחדל העצום ביותר בתולדות המדינה - ועדיין, בצורה מעוותת כלשהי, הם כבר אחרי זה, בעוד בצפון רק מחכים שזה יבוא בציפייה מורטת עצבים. כולם תשושים, בצפון ובדרום, אבל כל חבל ארץ והתשישות שלו.
למלחמה הייתה השפעה קשה על חקלאי ישראל, אבל הסבל, המתח והכאב שגורמת המלחמה אינם מנת חלקם הבלעדית של בני האדם; גם פרות נכנסות למצוקה, כפי שראינו, גם עצים יכולים לפתח תחושות עקה ומתח שמחלישות את מערכת החיסון שלהם ועלולות לגרום למחלות, ירידה בייצור הפרי ואפילו פגיעה ביכולת לבצע פוטוסינתזה. בסיבוב הזה ראיתי עצים מתקשים. פסעתי במטעים עצובים וליטפתי גזעים מיואשים. עץ אחד בכה לי על הכתף.
ולא רק החי והצומח - גם האדמה סובלת מהמלחמה, הופכת לפחות פורייה כשהיא נרמסת, נחפרת, מופצצת. החי, הצומח והדומם קשורים זה בזה בעבותות שאי-אפשר להפריד. הטבע הוא קורבן נוסף ואילם של המלחמה הזאת. נחלים ושמורות טבע רבות נפגעו בצורה בלתי הפיכה.
תחנה 5: מושב מרגליות. ביצים.
בסביבות אגמון החולה הכל משתנה. הרמזורים לא פועלים, הכבישים הריקים זרועים במחסומים צבאיים. הנהיגה מהירה, היישובים נטושים, הווייז מפסיק לעבוד, הרדיו מפסיק לקלוט - כל האנרגיה משתנה, כאילו עברת ליקום מקביל, גרוע יותר. הדרך למושב מרגליות יפה ומסוכנת; בעיקולים החשופים לירי הוצבו חומות בטון או שקי חול. האווירה חורשת רעה. אני מרגיש חשוף מכל מקום כמעט, וזו תחושה מפחידה למדי.
אנחנו מתחבאים מאחורי שירותים כימיים ליד מזכירות המושב שהופצצה יומיים קודם באותה שעה בדיוק: 8:02, ומרימים טלפון לאיתן דוידי, יו"ר ועד המושב, מהלולנים הגדולים בישראל והספק מספר אחת של ביצים לצה"ל. באדמה הקשה הזו, לולים זה הדבר היחיד שגדל. הרצועה הזו על גבול הלבנון אחראית לכמחצית מסך תוצרת הביצים הארצית.
"לבוא הנה זה לא הדבר הכי חכם שעשית", אומר דוידי שממתין ליד הכניסה האחורית לביתו. בית המידות של דוידי ספג לא מעט פגיעות ישירות, ובפנים הזמן נעצר על 6 באוקטובר. גיליון החג של ידיעות אחרונות מונח על השולחן ועציץ נבול מוטל על השיש. צה"ל הכריז הבוקר על מצב כוננות 3. הכי גבוה. "הסיבה היחידה שאתה פה", אומר דוידי, "היא שאתה לא מכיר את הסיכון. אם היית יודע את רמת הסיכון האמיתית, לא היית מגיע".
דוידי, 54, המאוים אישית על ידי חיזבאללה, הוא איש סוער וצוהל עם משפטים שראויים להפוך לסטיקר, כמו "מרגמה זה לא כואב, אר-פי-ג'י זה לא נורא". הוא מספר על פגיעה ישירה באחד הלולים שלו שחיסלה 165 אלף תרנגולות מטילות. "העסק שלי נהרס", הוא אומר. "הייתי משווק חזק מאוד בשוק, אבל הפסקתי את השיווק לרשתות והיום אני מוכר רק לצה"ל. סה"כ מתו לי כ-200 אלף תרנגולות. את הנזק אני עוד לא יודע לכמת".
מה שלום התרנגולות החיות?
"התרנגולות נכנסות למצוקה, נבהלות, נפגעות. יש ירידה משמעותית בהטלה, ביצים יוצאות עם קליפה דקה, או שבורות. הרבה מאוד נזק. היה טנק ליד הלול, התרנגולת משתגעת מזה, כל הזמן קופצת, נבהלת, אין לה לילה ואין לה יום, לא ישנה כמו שצריך. אתה יכול לתפקד ביום בלי לישון בלילה? התרנגולת אותו דבר".
תרנגולת מטילה יכולה להתאושש מתקופה כזו?
"לא. בסופו של דבר נצטרך לשחוט את כולן ולהביא חדשות. אני לא עושה את זה, כי למה להביא תרנגולות חדשות ולעשות להן אותו דבר. אז אני נשאר איתן עד סוף המלחמה".
אתה אופטימי?
"לא".
מה התרחיש שלך?
"החברים לא חוזרים, והמושב מתרוקן. גם אצלנו במשפחה יש חילוקי דעות מאוד גדולים בעניין. גם בין הילדים וגם ביני לבין אשתי. היא לא מוכנה לחזור, בוא תראה למה". דוידי פותח את דלת הבית הראשית ואנחנו מציצים החוצה בזהירות. הכפר מרכבא ממש מולנו. "אתה מבין? אשתי לא מוכנה לזה".
"במלחמה הזאת", אומר דוידי. "הבנתי שהממשלה שרלטנית. אני רואה את ביבי ומקבל צמרמורת. גם מגלנט, אל תתבלבל. זו ממשלה חלשה, רופסת וכושלת שלצערי מתעסקת יותר בשמירה על הקואליציה מאשר בביטחון המדינה. גם בצד השני אני לא רואה שום אלטרנטיבה. לדעתי צריך שינוי של כל 120 חברי הכנסת".
אנחנו טסים ללול במהירות מטורפת ורצים שפופים פנימה, אל התרנגולות המבוהלות. החיים של תרנגולת מטילה הם גם ככה לא גן עדן, אבל דבר כזה באמת לא מגיע להן. גם לא לנו.
"חייב להיות פה פתרון צבאי", אומר דוידי. "אין ולא יהיה פתרון מדיני. הם מחכים לשעת כושר, ו-7 באוקטובר שלהם יהיה הרבה יותר קשוח. היה צריך לרסק אותם מזמן. אבל בשביל דברים גדולים צריך אנשים חזקים. ואין לנו כאלה בממשלה".
אני שמח לעזוב את מרגליות. מקום מפחיד מאוד.
תחנה 6: מושב גורן. עיזים.
מושב גורן שבגליל המערבי, שלושה ק"מ מהגבול, הוא קצת חור - אבל יפה פה. 90 מתוך 100 המשפחות במושב פונו. מי שנשאר לא מקבל שום שירות אזרחי - אפילו המדפים במכולת, אם היא נפתחת, ריקים לגמרי. ב"חוות דורון" לגידול עיזים לחלב אנחנו פוגשים את אילנית דעדוש קלפון (47), תושבת המושב, מנהלת החווה ומנכ"לית ארגון מגדלי העיזים, "עזיזה".
סה"כ יש בחווה כ-1,400 עיזים, כחצי מהן חולבות. אני מסתובב ביניהן, מוקסם. בעל חיים נהדר, סקרן ומצחיק. גם העיזים של דעדוש קלפון סובלות מהמלחמה, רואים עליהן. ועדיין, הן ניגשות אלינו בעניין מהול בחשש. לכל אחת אופי שונה. "הזמזומים של הכטב"מים מטריפים אותן", אומרת דעדוש קלפון. "העיזים נבהלות, מתעצבנות, מתחילות לכסח אחת את השנייה. כמונו".
הסככה הגדולה של הדיר חטפה פגיעות משתי רקטות. אמנם עיזים מעטות נפגעו פיזית, אבל הבהלה הייתה גדולה והתוצאות היו עגומות. כ-100 עיזים הפילו גדיים מתים. רבות מתו בעצמן. חלקן בהמלטה וחלקן משלל סיבוכים ומחלות. רבות לא חזרו לייצר חלב. אם לפני המלחמה היו חולבים פה 2,000 ליטר ביום, היום חולבים פחות מחצי, וגם זה שיפור מלפני שבועיים. "איבדנו גם יותר מ-100 גדיים שנבהלו ונרמסו. זה היה כואב", היא אומרת בשקט.
גל ההמלטות של אוקטובר הלך כולו, וגם גל ההמלטות של פברואר-מארס סבל מתמותה גדולה, של כ-200 גדיים. "לוקח לעיזים הרבה זמן לחזור לעצמן. גם העיזים הצעירות סובלות מאוד, והעתודה נפגעת. אני מאמינה שייקח לפחות שלוש שנים לשקם את העדר".
מלבד החווה, מחזיקים אילנית ובן זוגה דורון גם חוות רכיבה טיפולית ומתחם אירוח עם חמישה צימרים. שניהם נסגרו. "האוויר מתחיל להיגמר", היא אומרת. "אתה נשחק. אנחנו עצובים. מתוחים. תוסיף לזה דאגה לילד שנמצא בצבא - ואין אוויר".
חשבת לסגור?
"את נשברת, אבל ממשיכה הלאה. כל היישובים על כביש 899 חווים אותו דבר. בסוף אנחנו חקלאים. משהו בדי-אן-איי שלנו משאיר אותנו פה. אנחנו מייצרים אוכל, שומרים על האדמה. זה הייעוד שלנו. ואנחנו מצפים לקבל סולידריות מהציבור".
וזה לא קורה?
"סולידריות זה להצביע ברגליים ולקנות גבינות עיזים ישראליות. יוקר המחיה הוא לא חזות הכל. מה עם ערכים כמו ערבות הדדית או ציונות? אנחנו במלחמה וזה הזמן לעודד את התעשייה המקומית, אבל היבואנים ממשיכים לייבא גבינות. אדם יכול למות בשביל החלב הזה - והצרכן הולך וקונה גבינה מיובאת? את שואלת את עצמך: האם זה מה שמגיע לנו?"
תחנה 7: ג'יש. יקב.
בג'יש, היישוב היחיד בישראל שרוב תושביו הם נוצרים-מרונים, אנחנו מבקרים את הכורם-יינן גבי סדן ב"כרם שבו". סדן הוא הצגת יין של איש אחד שאין לה מילה בעברית: הוא שם משתילת העינב ועד הבִּקבוק. הכרם נמצאת במתת, מקום מגוריו של סדן. מתת - כקילומטר וחצי מגבול לבנון - פונה, אבל סדן, 57, אדום השיער והזקן, נשאר. "נשארו משהו כמו 40 חבר'ה, אלה שלא יכולים לעזוב ואלה שלא רוצים ללכת. אני קצת משניהם". הוא פותח בקבוק של "שבו רוזה 23". יין נהדר, קליל ושמח. לא כל כך מתאים לסיטואציה, אבל מצד שני - מה כן מתאים?
מספר מטעים במתת עלו באש. מה מצב הכרם שלך?
"למזלי הכרם ממוקם קרוב מאוד לגבול, אבל חצי ממנו לא נצפה מלבנון. יש רבע חשוף לגמרי שאנחנו ניגשים אליו כמה שפחות וגם אז לבושים בצבעים בוהקים לסמן שאנחנו אזרחים. "סיימנו את הבציר קצת לפני אוקטובר, אז יחסית נפלנו טוב. הדברים הסתבכו כשהגיע הזמן לזמור, לא היו עובדים. וזה המצב עד היום.
"היומיום הוא כאב ראש אחד גדול. כל יום מגישים לצבא בקשות עבודה ליום שאחרי - איזה חלקות, כמה עובדים ובכמה רכבים. לא פעם מבטלים לך את האישור. כל יום הפתעה חדשה.
"אני כל הזמן שואל את עצמי אם להשקיע לקראת הבציר השנה, באוגוסט-ספטמבר? האם נצליח להגיע אליו? יש דיבורים על מלחמה קרובה. אני מתפקד כאילו הכל בסדר, למרות שזה לא. ומתנהג כאילו הכל שגרתי, למרות שאין שגרה. אנחנו כרם-יקב שלא קונה ענבים ממגדלים אלא מגדל את שלו. זו הפילוסופיה שלנו, אבל היא לא תואמה עד הסוף עם נסראללה. כלומר, אם לא אבצור - איעלם. מאוד קשה לראות קדימה".
המלחמה אמנם באה בהפתעה, אבל עבור החקלאים היא הייתה אקורד סיום צורם לשנה נוראית, כמעט מכל בחינה. 2023 הייתה מהשנים החמות שנמדדו, היו בה - מלבד מכות חום קיצוני - אירועי גשם חזקים, מכות ברד וסערות שעשו שמות בשדות, בלולים ובמטעים, התפרצות של מחלות ומזיקים. לאלה אפשר להוסיף את הפשיעה החקלאית, ורפורמות שאיימו על ענפי חקלאות שונים. החקלאי ניצב מול כל אלה, כל יום. גם הכרם הקטנה של סדן הרגישה את האקלים. במקום לבצור 90 טון, כמו בשנה רגילה, בצר השנה סדן 75 טון.
עבור כרם שבו, אחד מפגעי השנה הקודמת היה ההפיכה המשפטית. "אנחנו עובדים בעיקר עם מסעדות והרגשנו ירידה בהזמנות. התגברנו, אבל באופן כללי אני מסתכל אחורה למה שהיה וקדימה למה שיהיה, ועוד אין לי מושג מה אני עושה הלאה ואיפה להשקיע את האנרגיות והכסף".
תחנה 8: קיבוץ מלכיה. תפוחים ודובדבנים.
קיבוץ מלכיה, על רכס הרי נפתלי, כ-350 מטר מגבול לבנון, הוא יעד מועדף על טילי הנ"ט של החיזבאללה. התוצאה: שריפות חוזרות ונשנות ואובדן של מטעים. אנחנו פוגשים את עמית כהן, מנהל המטעים, בן 45, יליד מלכיה. משפחתו ושלושת ילדיו בראש פינה.
אנחנו עושים סיבוב בין המטעים. מגדלים פה קיווי, תפוחים, דובדבנים, שזיפים, משמשים. הנזקים רבים ובולטים לעין. הרק"ם הצבאי הרס את השדות וטילי הנ"ט שרפו את המטעים. במסגרת ההזנחה של המדינה, אין שירות כיבוי אש. כהן וחבריו רצים משריפה לשריפה. "אני בקושי מספיק לראות את המשפחה". ממש לפני שהגענו נפל כטב"ם בשטח הקיבוץ.
"אין מדינה פה", אומר כהן. "רוצה פינוי רפואי? תביא את הפצוע לצומת כוח. כיבוי? אין. חשמל? אין. תקשורת, מים? הכל עלינו. אין קק"ל, אין רט"ג. אפילו את ציוד הכיבוי קנינו מתרומות. נראה שוויתרו עלינו". אנחנו פוסעים במטע שרוף של עצי תפוח צעירים. כואב הלב. "שנתיים עבודה ירדו לטמיון", אומר כהן, "אבל אין זמן להתאבל - כי ישר מגיעה עוד שריפה. איבדנו פה כבר 2,000 טונות של תפוח וקיווי".
בצמוד למטע התפוחים הצעיר והשרוף, עומד מטע דובדבנים גדול ויפהפה. הפירות שלא נקטפו עומדים על העצים העמוסים ונופלים לקרקע. אני קוטף לי כמה. הם טעימים מאוד. "איחרנו לקטיף באפריל", אומר כהן. "והפסדנו 15 טון דובדבן במחירים הכי גבוהים של תחילת העונה. זה נזק במיליונים. ועם השריפות זה כבר מתחיל להיות גדול עלינו. כל חלקה שנשרפת זה מיליונים".
"אנחנו מטפלים למעשה רק בשליש מהמטעים שלנו שפחות חשופים לחיזבאללה", אומר כהן. "לשאר אין לנו אישור להיכנס. כשהפרי נשאר על העץ, הענפים מתייבשים. כלומר, איבדנו גם את השנה הבאה".
יום אחרי שעזבנו, החשש של החקלאים התממש כשהצפון עלה באש והם נותרו ללא מענה מהמדינה.
תחנה 9: מושב כנף. סוסים.
ממלכיה אנחנו יורדים לדרום הגולן. אחרי כל הרעש והאימה שחווינו ביומיים האחרונים, כיף להגיע למקום רגוע שבו אתה לא חושש שיירו עליך. דרום הרמה שקט וריק. לריק התרגלנו, אבל אחרי הרעש הבלתי פוסק בצפון ובעוטף עזה, השקט מרגיש כמו ליטוף. נכון שבצפון הרמה המצב הרבה פחות שקט, אבל היום מתחיל להיגמר לנו.
בחוות הסוסים "שביט" שבמושב כנף אנחנו פוגשים את איתי שביט, קאובוי אמיתי. פה אין אזעקות ואין נפילות, ועדיין - גם דרום הרמה נפגעת במלחמה מהעובדה הפשוטה שאין תיירים. בכלל. "יש ירידה של 90 אחוזים בתיירות", אומר שביט. לפני המלחמה הגדיל את עדר הסוסים שלו כדי לקלוט יותר תיירים במה שהיה אמור להיות שיא השנה - חופשת פסח. בינתיים הוא משאיר את העדר. "צריך לקחת החלטה. אולי נמכור כמה סוסים".
למזלו של שביט הוא לא תלוי רק בתיירים. "הרבה מהעשייה זה הדרכת רוכבים, אימון ואילוף, התלמידים מהאזור והכל ממשיך לעבוד כרגיל. מצטער", אומר שביט, "אבל לא תמצא פה סיפור עצוב. פה בדרום הגולן החיים רגילים לחלוטין. חיזבאללה לא מגיעים והסורים לא בקטע". אל תתנצל, אני אומר לו. טוב לדעת שיש מקום בישראל שבו החיים רגילים לחלוטין, או כמעט לחלוטין.
סוסה בשם ג'יין ניגשת אליי. לעומת בעלי החיים שנתקלתי בהם עד עתה, הסוסים של שביט נראים בריאים ורגועים ושמחים בחלקם. תגידו תודה למזל, אני לוחש לסוסים, מצבכם היה יכול להיות הרבה יותר גרוע. "אולי כדאי לכתוב שאפשר לבוא וליהנות פה", מציע שביט, ואני מבטיח לשקול.
שמש אדומה שוקעת על רמת הגולן ואנחנו מתחילים את המסע הארוך בחזרה למרכז. ישראל, את יפה ומגיע לך יותר.
פורסם לראשונה: 00:00, 11.06.24
