השעה עכשיו שתיים וחצי בצהריים ביום שישי בשכונה שקטה בפאתי דרום ברלין, וקרולינה פרייסלר, פוליטיקאית ממפלגת FDP (המפלגה הדמוקרטית החופשית), עושה את ההכנות האחרונות לקראת סוף שבוע עמוס. מחכות לה ארבע הפגנות, שתיים היום ושתיים בשבת. הראשונה פרו-ישראלית, ושאר השלוש הפגנות סולידריות עם פלסטין והפגנת הנכבה.
פרייסלר לובשת חולצה צהובה, ג'ינס ונעלי ספורט צהובות תואמות של סטיב מאדן. על שתי אצבעותיה האמצעיות היא עונדת טבעות עם אבן גדולה. "מהפגנה להפגנה אני לומדת להצטייד נגד אלימות", היא מסבירה, "ואם אני מגינה על הפנים שלי עם כפות הידיים, מי שמרביץ לי חוטף מהטבעות".
כתבות נוספות למנויים:
היא שמה 20 אירו בחזייתה, ועוד חמישה אירו בגרב. בשק לבן קטן, שעליו מודפסות האותיות DKNY בשחור, היא מניחה את כרטיס הנסיעה הציבורי שלה, את כרטיס הבריאות ואת תעודת הזהות. היא לא לוקחת שום דבר אחר איתה. היא יוצאת למסע מועד לפרעות. היא כורכת את דיסקית ה"תחזירו אותם הביתה, עכשיו" מסביב לצווארה, בודקת שהדף עם מספרי החירום לילדים נמצא במקומו, שהתיק עם הערכה לבית החולים מוכן ("אם אני מתקשרת לילדים ונותנת להם מילת קוד, הם יודעים שהם צריכים לקחת את התיק ולחבור אליי"). על מפרק ידה השמאלית היא עונדת "פעמון אונס", מעין שעון שלחיצה עליו תעורר צפצוף עז. עוד שכר לימוד מההפגנות הקודמות.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עכשיו היא שמה את הפלקטים שהכינה בתיק שחור-צהוב: אחד עם שמות הבנות מסרטון התצפיתניות, אחד עם תמונות שלהן, אחד עם הכיתוב "אונס הוא לא תנועת התנגדות", ואחד עם הכיתוב "תאמינו לנשים ישראליות". את הפלקטים הללו היא תניף בהתרסה מול המפגינים הפלסטינים, לבדה, מוקפת בטבעת של שוטרים. בהתחלה היא כתבה את השלטים בטוש שחור, אבל הם נגנבו, נזרקו לבוץ או נזלו מהגשם, אז היא עברה להדפיס אותם בבית.
מעל הפלקטים היא מניחה מעיל רוח שחור. "אני תמיד מתלבשת בצהוב או באדום, צבעים בוהקים, שמחים, מנוגדים לשחור ולכאפיות של ההפגנות הפרו-פלסטיניות", היא אומרת, "אבל כשאני יוצאת מההפגנה לכיוון התחבורה הציבורית, אני מאוד בולטת, אז אני שמה עליי את המעיל השחור ונעלמת בקהל".
הכל מוכן, ופרייסלר יוצאת עכשיו למסע הצלב שהתחילה באוקטובר, לאחר שראתה את חגיגות השמחה וחלוקת הבקלוואות בשכונות הערביות של ברלין, להתמודד ולאתגר מאות פלסטינים ופרו-פלסטינים זועמים הצועדים ברחובות ברלין.
FDP, מפלגת ימין-מרכז ליברלית, היא המפלגה הרביעית בגודלה בבונדסטאג, עם 91 חברי פרלמנט. מנהיגה, כריסטיאן לינדנר, משמש כשר האוצר הפדרלי. בסקרים הנוכחיים היא מדשדשת מתחת לעשרה אחוזים, וקיים סיכוי כי לא תעבור את אחוז החסימה בבחירות בשנה הבאה.
פרייסלר, חברת מפלגה בכירה מאז 2013, אמנם רצה לתפקידים ציבוריים שלוש פעמים ונכשלה, אבל היא נחשבת לדמות ציבורית מוכרת יותר מכל חבר מפלגה אחר, חוץ מהיו"ר לינדנר. הפרופיל הגבוה הזה מתחזק עכשיו עוד יותר, בעמידתה המתריסה מול המוני המפגינים המוחים נגד ישראל. המפלגה שלה לוקחת צד ברור נגד האיסלאם הקיצוני, והיא לוקחת את זה צעד קדימה, אף שהרבה פוליטיקאים נמנעים מלעסוק בנושא הנפיץ שיבריח את המצביעים המוסלמים.
בהפגנה הפרו-ישראלית מול אוניברסיטת הומבולדט (שם התבצרו עשרות סטודנטים פרו-פלסטינים בדרישה שהאוניברסיטה תנתק את קשריה עם ישראל), פרייסלר עומדת שעה ארוכה בשמש הקופחת. מול כיכר בבל, שבה נמצאת האנדרטה לזכר שריפת הספרים ב-1933, היא מחליפה שלט בשלט. אחרי ההפגנה ניגשות אליה נשים ומבקשות להצטלם איתה, להודות לה, להחליף פרטים. "אני רוצה לשבת איתה, שתסביר לי איך יש לה את האומץ", אומרת תומכת בשם יהודית, "אני רוצה לעשות את מה שהיא עושה ואני פוחדת, והעובדה שאני פוחדת להפגין בארץ שלי משגעת אותי".
"אני מקבלת הרבה מיילים של תמיכה ומעט מאוד של שנאה", אומרת פרייסלר, "אני עונה כמעט לכולם, גם לשונאים, כדי לנסות לייצר איזשהו דיאלוג. אין לי כעס על זה שאני נמצאת בהפגנות לבד. כל אחד צריך לעשות את מה שהוא יכול, ואני מבינה שלא לכל אחד יש את הכוחות המנטליים לעמוד מול מאות אנשים זועמים ולהזכיר להם מה באמת קרה ב-7 באוקטובר, ושיש עדיין יותר ממאה חטופים בעזה".
לפרייסלר גם לא אכפת להיות לבד מבחינה פרקטית: אם יש בהפגנה יותר מאדם אחד, המשטרה יכולה להורות להם היכן לעמוד ולהפגין. לבד, פרייסלר יכולה לעמוד היכן שתבחר, ובדרך כלל היא בוחרת במרכז ההפגנה, במקום הכי חשוף.
התחלנו ללכת לכיוון ההפגנה השנייה, הפרו-פלסטינית. תסתכל, אמרה לי, והצביעה על המדרכה מול הכניסה לאוניברסיטה: 20 אבני נגף לזכר קורבנות השואה קבועות באדמה מול מעונם האחרון. ההפגנה מתקיימת בפארק גלייסדרייאק, בגבו של המוזיאון הגרמני לטכנולוגיה. בשש וחצי, חצי שעה לפני ההתחלה הרשמית, הרחבה כבר גדושה במאות מפגינים ועשרות רבות של שוטרים. על המדשאות ומסביב לפארק חונים עשרות טרנזיטים של המשטרה.
יש נאומים חוצבי להבות, שירים בערבית, קריאות לשחרור פלסטין, ילד שנולד בברלין שמספר על כמיהתו למולדת. כשפרייסלר מגיעה, מוקפת בתשעה שוטרים, ומתחילה להניף את השלטים שלה – פעם שתי ידיים אוחזות בשלט אחד, פעם כל יד מניפה שלט אחר – הרוחות משתלהבות בשנייה. גברים ניגשים אליה ומקללים בערבית "שרמוטה" ו"קחבה" או קוראים לה שקרנית בעברית, גבר אחר מסריט את עצמו ואת פרייסלר לווידיאו ישיר ביוטיוב וטוען שמדובר במרגלת ישראלית, שהמוסד מפעיל כדי להרגיז את המפגינים ולהציג אותם באור שלילי ("כל השמועות עליי ועל המוסד נכונות במאה אחוז", היא אומרת בציניות למחרת ההפגנה), נשים מבוגרות מניפות לעברה אצבע משולשת, אמהות שולחות את הילדים שלהן להתגרות בה.
פרייסלר עומדת שם. שריר לא זז בפניה. היא רק מחליפה שלט בשלט. "באחת ההפגנות הראשונות הם אמרו משהו נורא או דחפו אותי", היא אומרת, "והוצאתי ממחטת נייר לנגב את הדמעות, והם ממש ניצלו את זה. תפסו אותי בנקודת חולשה והתחילו ללחוץ. ואני הבטחתי לעצמי שמה שהם לא יעשו, יותר לא אשבר". ברגע אחד, כשתשומת הלב של השוטרים ממעגל ההגנה שמקיף את פרייסלר מוסטת, כמה מפגינים רצים לכיוונה, חוטפים ממנה את השלטים, דורכים עליהם, קורעים ומפזרים אותם באוויר, או שורפים אותם. היא נותרת עם שלט אחד, אחרון, שהיא מניפה.
עוד אישה מתקרבת אליה ואומרת לה שתלך הביתה. שיש לה ילדים שהיא צריכה לבשל עבורם, גבר לגהץ לו את הבגדים. "אני יכולה ללכת הביתה", עונה לה פרייסלר, "אבל הבנות בעזה לא יכולות". היא מנסה כל הזמן לחתור לשיחה, אבל המפגינים באים רק להשמיע, לקלל, לסנוט. גבר שנעמד שני מטרים ממנה אומר לה, "במדינה שלנו אין לך זכות קיום".
גשם עז מתחיל לרדת, פרייסלר מוציאה את המטרייה שלה, עם דגל ישראל ענק בקודקודה, השוטרים רומזים לה שהגיע הזמן להתקפל. היא הולכת למלון סמוך, מלווה באלפי קללות ומעט קריאות תמיכה, ומזמינה מונית. נסיעה ציבורית מסוכנת מדי. היא מבטלת את התוכניות שלה למסיבת יום הולדת עם חברה וחוזרת הביתה, לתה ושוקולד.
פרייסלר הגיעה לראשונה לכותרות בגרמניה בתחילת מגפת הקורונה. היא ובעלה, שהוא חבר בפרלמנט הגרמני מטעם המפלגה, היו מראשוני הנדבקים, הרבה לפני שהייתה אינפורמציה על המגפה. היא ניהלה יומן פומבי והפכה לאישיות בטוויטר. לאחר שהחלימה, הקדישה את מרצה להפגנות נגד קבוצות ימין מכחישות קורונה שהפגינו בברלין.
להפגנה בשבת היא מגיעה בשמלה כחולה ארוכה עם הדפסים אדומים ונעליים ותיק תואמים, ז'קט שחור שבדשו תג צהוב מבד לשחרור החטופים. היא מחזיקה ביד אחת זר פרחים, "כדי להראות שבאתי בשלום, להידבר". ההגעה שלה מעוררת מיד אגרסיביות. בלונדינית עטופה בכאפייה עם חולצת בטן חושפנית נעמדת מולה בהתרסה עם שלט "תאמיני לכל הנשים, אל תהיי גזענית". היא צועדת לצידה של פרייסלר לאורך כל שני הקילומטרים של התהלוכה, מנסה להסתיר את שלטיה או להכניס את השלט שלה לפריים של הצלמים ("כמוה לא ראינו אף פעם", אמר לי השוטר שליווה אותנו, "מריחה לי כמו תומכת פוטין שהגיעה ללבות את היצרים"). פרייסלר מבקשת ממנה לבוא לדבר והמפגינה עונה: "את גזענית. רוצה לדבר איתי רק בגלל שאני בלונדינית".
גבר אחר מגיע עם שלט בגרמנית שדורש "להפסיק את מימון הנשק לישראל". השלט גורר תגובה אלימה כלפיו. "הם לא מבינים גרמנית", מסבירה פרייסלר, "בגלל זה כל השלטים שלי כתובים באנגלית".
"את כמו היטלר", צועקת עליה מפגינה, "את תומכת בהיטלר". כמו אמש, פרייסלר רק מחליפה מסטיק במסטיק. לידה עובר מפגין עם חולצה לבנה ועליה הדפס של משולש הפוך, סמל תמיכה בחמאס. "בושה עלייך", הוא אומר לה, "בואי אני אקח אותך לדייט, שרמוטה של נתניהו".
הפעם הקללות תופסות נופך מאוד שונה. פרייסלר עלתה שוב לכותרות לפני כשנתיים לאחר פרידה מאוד מתוקשרת מבעלה ואב שלושת ילדיה (יש לה בן נוסף מיחסים קודמים), שעזב אותה לאחר רומן עם כוכבת פורנו לשעבר שעשתה התמחות במשרדו. "אם היה לך גבר, לא היית עומדת פה", הם צועקים אליה, או "את מכוערת".
"בהפגנות אני יכולה להרגיש מאוד מלוכלכת מהדברים שאומרים עליי או מזה שיורקים עליי", היא אומרת, "אבל העלבון האמיתי הוא ממי שאומר את זה, לא ממה שאומרים. אני יכולה לקבל את זה מגברים מוסלמים שהערכים שלי שונים משלהם, או מנשים מוסלמיות מדוכאות, אבל יש פה המון נשים גרמניות שמכסות את עצמן מבחירה, פמיניסטיות שסקסיזם נגדי הוא בסדר מבחינתן, שמתנגדות לאונס כמובן, אבל אונס של נשים יהודיות הוא פחות נורא בעיניהן. עם זה מאוד קשה לי. הן עוזרות להפיץ שקרים שאף אחת לא נאנסה או שלנתניהו לא אכפת אם הן יחזרו".
את יכולה להבין למה אישה גרמנייה ליברלית שנלחמת על שוויון משתתפת בהפגנה של אנשים שמדכאים נשים?
"סיבה אחת היא שאסור שנרטיב אחר יחדור להשקפת העולם שלהן, ולפיה קולוניאליזם הוא רע וישראל מייצגת קולוניאליזם. הן מאשימות את נתניהו אבל נתניהו לא שלט באנסים או כיוון אותם. הסיבה המרכזית היא הכוונה שלהן: הן אומרות ישראליות, אבל מתכוונות ליהודיות. הן אומרות שליהודיות אין זכות כמו לאישה אחרת, שאין להן זכות להיות קורבן. אז אני מגחכת כשגבר פלסטיני צועק עליי שהוא עוד יסביר לי, האישה הלבנה, על פמיניזם בינלאומי הוליסטי, אבל כשאישה גרמנייה אומרת לי שישראל היא הרשע וגם הנשים שלה הן רשע, אז זה מפחיד אותי. כשאישה גרמנייה לבנה מתייחסת לכל הנשים הישראליות כלבנות, ולא יודעת ש-60 אחוז מהן לא לבנות, אז מפחיד אותי הפער בין כמה שמתעסקים עם ישראל וכמה בורות יש לגביה.
"אני חושבת שלגרמנים יש תמיד אנטישמיות בתרבות שלהם, בדנ"א, אצל ההורים, בפוליטיקה. אני זוכרת שכילדה היו באים אלינו אנשים, אנחנו הילדים היינו מתיישבים מתחת לשולחן והמבוגרים היו מדברים שיט אנטישמי. או שכולם היו מספרים איך הם הצילו יהודים, או שאיזו סבתא הייתה מספרת איך היא הייתה משחקת עם היהודים מעבר לגדר של מחנה הריכוז, ולכן בעיניהם היהודים בכלל לא סבלו. ויש הרבה גרמנים שגדלים ככה, שהיהודים לא ממש סבלו בשואה. הסבתא הזו לא סיפרה לנכדה שלה שכל הילדות במחנה הזה נרצחו. והאנטישמיות הזו או הרצון לברוח מהאחריות טבוע אצל הנשים הללו. הן לא מפגינות על סודן או על סוריה, רק על ישראל. הנרטיב של היהודי האגרסיבי שמקרבן את האחר מאוד נוח להן.
"הן מגוחכות בעיניי. נשים באיראן מתות כדי להוריד את החיג'אב ופה הן לובשות אותו מרצון, כניעה תרבותית כאבזר אופנתי, כמו שיער שצבוע בכחול. הן לא מבינות שהן מעודדות את האנס הבא? מעולם לא הייתי פמיניסטית, עד 7 באוקטובר. אני מבינה כמה פוליטיקת מגדר חשובה".
היא חטפה כמה פעמים מכות בהפגנות, וזה החשש העיקרי שלה, שהיא תיפול וההמון יסתער עליה והיא תאבד את המשקפיים ולא תוכל לראות כלום. בהתחלה, בחורף, כשהגוף שלה היה מתקשח מהקור בשעות הרבות שבהן עמדה בחוץ, היא ממש פחדה שלא תוכל להימלט.
איך את שומרת על פאסון, לבד, מול שנאה כזו?
"מישהו חייב לעשות את זה. יש דברים שחייבים לעשות כדי לשמור על כל הדברים היפים שיש לנו בגרמניה, בתוכם החופש שלהם להפגין. לפעמים הייתי רוצה שמישהו יחלוק את זה איתי, ושיהיה לי יותר זמן לקרוא ספר או לשים לק. אבל ההפגנה הזו היא העבודה שלי. זה ברור. פוליטיקה היא לא ללכת לקבלות פנים ולשתות שמפניה, אלא לעשות דברים שהם לא נחמדים. לעזאזל, יש אזרחים חטופים בעזה. כל גרמניה צריכה להיות בחוץ ולדבר על זה. מדובר בחוסר סולידירות בסיסי".
לקראת סוף הצעדה, לפני שהשוטרים שוב מבקשים ממנה להתקפל ומובילים אותנו דרך היציאה האחורית של סופרמרקט לרחוב צדדי, הרחק מהמפגינים, מצטרפות אליה שתי נשים ומניפות איתה את השלטים. "ראיתי את ההפגנה מהחלון", אומרת אחת מהן, קטיה, פרופסור באוניברסיטה מקומית, "והרגשתי שאני חייבת לצאת החוצה ולהצטרף אליה".
את מצטיירת לי קצת נאיבית, מנסה לפתור את הסכסוך התרבותי-ערכי הזה בדיבורים, במקום שבו כבר אין ערך למילים.
"נולדתי במזרח ברלין. בגנזך של השטאזי כתוב שפתחו עליי תיק כשהייתי בת 15. בגיל 18 הייתי בהיריון מאוד מתקדם, והייתי בין הראשונים ששברו את החומה בנקודת המעבר בבורנהולמר שטראסה, שהייתה התחנה הראשונה שנפתחה בין המזרח למערב. שנה קודם עצרו הרבה מהחברים שלי, לקחו מאנשים את הילדים שלהם, אבל הצלחנו. הפלנו דיקטטורה בלי אלימות. יש לי ניסיון חיובי מאוד עם מהפכה, ואני בטוחה שאני יכולה לשחזר את זה. ולכן אני אמשיך לדבר כל עוד אני יכולה.
"אני חושבת שזה גם ההבדלים בין מזרח למערב גרמנים: אנחנו נלחמנו עבור הדמוקרטיה שלנו, ואנחנו יודעים מה אנחנו עלולים להפסיד. המערב לא יודע מה זה כיבוש שדורס לך את הזכויות. אנחנו יודעים מה זה אומר כשרוסיה היא הבוס שלך. אני פוחדת שהאיסלאם הקיצוני ישבור את כל היופי הזה.
"אני קרויה על שם סבי, קרל, שהיה חייל בוורמאכט, והוא אמר וכתב כבר ב-1959: 'מה שעשינו ליהודים זה לא בסדר, ואני חושש שנעשה את זה שוב'. לפני 65 שנה! אז אני מחויבת גם לזה, וגם לעתיד של הילדים שלי, וגם להפסקת האבסורד שבו אלפים יכולים להפגין עם דגלי פלסטין וקריאות נגד יהודים ואני אמורה לפחד להפגין נגדם".
העמדה הזו שלך יכולה גם להפוך להון פוליטי אצל מצביעים? אני שואל. הרי הרבה מפלגות רודפות אחרי הבוחר שרוצה תשובה למהגרים אבל לא רוצה להצביע לימין הקיצוני. פרייסלר לא נרתעת מהאמירה. ניכר שהנושא בוער בעצמותיה. היא לא צינית.
"יש בגרמניה היום קוקטייל מסוכן של אנטישמיות ימנית-שמאלנית-איסלאמיסטית, שקיבל דלק מהמלחמה, ואנחנו חייבים לעמוד נגדו", היא אומרת. "תוקפים פה יהודים באופן קבוע. אם לא נתייצב נגד זה, עוד יכו יהודים למוות. ואם אנחנו הפוליטיקאים לא נעשה את זה, אז עוד ועוד בוחרים יזלגו למפלגות הימין שמבטיחות להילחם באיסלאם. לא צריך הרבה אומץ, וזו לא גזענות להגיד שאונס הוא דבר נורא. אנחנו חייבים להבין שכרגע אולי אני מפגינה עבור הנשים הישראליות, אבל בעצם זה מאבק על העתיד של החברה הגרמנית.
"אנשים חושבים ש-7 באוקטובר לא יכול להתרחש כאן. אבל חמאס עשו דבר שעובד נהדר, ויש הפגנות בעדם כאן. אם יש לי בעיה עם ישראל אני הולכת להפגין מול השגרירות שלה, אני לא הולכת לחפש יהודים להרביץ להם.
"ההבנה שלי כגרמנייה היא שישראל היא מדינה דמוקרטית, ביטוח החיים של יהודים בעולם, שהיא מגינה על ערכים מערביים שאני שותפה להם. ב-7 באוקטובר נחצה קו, ובגלל שהוא נחצה, אני חייבת להיות בחוץ. קוראים לאנוס אותי ולהוציא אותי להורג, מפיצים תמונות שלי תחת הכותרת 'האויב'. ברשתות החברתיות יש קבוצות של 'שונאיםאתקרולינה', אבל אין בי פחד. הפחד הוא הכניעה. לשתוק זה חוסר יושר בסיסי".
פורסם לראשונה: 00:00, 07.06.24
