כמו מתוך האופק הם מתקרבים. ארבעה זוגות אופני שטח, ועליהם רוכבים מיומנים מצוידים במשקפיים, כפפות וקסדות, חוצים את השדה הירוק. אי שם בשטח הפתוח שבאזור המושבים השקטים בפאתי רחובות, הם נעצרים, מסתירים את השמש המתעייפת של שעת אחר הצהריים המאוחרת. "דייגו, אפשר לפנות כאן ימינה ולעלות מסביב", אומר מאיר למנהל הקבוצה, "אני אסע רגע לראות מה יש אחרי העלייה". מאיר מתקדם מעלה עם האופניים, דורון מיד דולק אחריו. מאז 7 באוקטובר הם לא נפרדים, מקסימום יוצאים בצמדים.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
כבר שבע שנים שהם רוכבים יחד, "בקור או בחום, לא משנה אם גשם או שמש". 12 גברים, בעלי משפחות ומשרות, מתפנים מכל עיסוקיהם, ונפגשים מדי שבת בבוקר כדי לחצות מסלולים מצפון עד דרום. אם יש במסלול סינגלים (רכיבה בשביל צר, אחד אחרי השני) – מה טוב. פעם בכמה חודשים הם גם יוצאים ל"גיבוש", סוף שבוע של הרבה רכיבה והמון יחד. יש להם כבר תפקידים קבועים. דורון חותך את הסלט, סרגיי מכין צ'יפס. מאיר על הגריל.
גם באותה שבת נוראית, חמישה מחברי הקבוצה יצאו לרכיבה – מאיר אוחיון (50), דייגו דובוביץ' (52), סרגיי קורקין (48), דורון צור (48) ורון בנימין ז"ל (53). ברגע האחרון הוחלט להעביר את המסלול מאזור בית-שמש לדרום. וכך הם נפגשו בסביבות השעה 06:20 בבוקר ליד קיבוץ בארי. "אזור העוטף הוא בין היפים ביותר בארץ, יצא לי להגיע אליו לרכיבה אחת לחודש בערך. את יודעת איזה מסלולים מדהימים יש בו? טבע מטורף, נוף מהמם", אומר אוחיון, תושב מודיעין, שקם בכל שבת ב-05:00 ויוצא לרכוב ("אני אפילו לא צריך שעון מעורר, כל מי שמכיר אותי יודע שזה קודם כל האופניים, זו אהבת חיי").
"בדרך לשם הקשבתי לפודקאסט על יום כיפור", מגולל מאיר את הסיפור המצמרר. "רק ירדתי מהרכב ואמרתי 'בוקר טוב' לארבעת החבר'ה, והתחילו התרעות צבע אדום ומטחי טילים משוגעים. אבל מי יעצור אותנו, אנחנו רוכבים אפילו בברד, בכל מקום ומצב. אפילו צחקנו שזה קורה רק בישראל. כשהטילים ממש עברו לנו מעל הראש, התחלנו לדבר על מה עושים. הם התעופפו מעלינו בקצב מסחרר. התחלנו להבין שאולי יש פה משהו קצת יותר גדול. פתאום נשמעו יריות מנשק קל. באותו רגע החלטנו שאנחנו מתקפלים הביתה. רון, שאפילו לא הספיק לפרוק את האופניים שלו מהרכב, התחיל בנסיעה צפונה. הוא פשוט עלה לרכב ונסע. האופניים שלי היו מפורקים באוטו של דייגו, כי הם היו אחרי תיקון, אז העברתי אותם לרכב שלי. לקח לי שתיים, גג שלוש דקות, להרכיב ולהעמיס. זה לא נקלט, שלוש דקות הפרידו בין המסע של רון, שהוגדר חטוף עד שגופתו הושבה מעזה לישראל והתברר שהוא נרצח במסע הדמים, לבין מסע ההישרדות שלנו. בין ההחלטה שלו לנסוע ישר הביתה, לבין ההחלטה שלנו לעצור בדרך בזמן ההתרעות".
הקבוצה משתתקת, עד שמאיר ממשיך: "בינתיים קצב הטילים התגבר עוד יותר, ממש ראיתי אותם, וכל הזמן נשמע מעלינו 'צבע אדום', 'צבע אדום'. אחרי אותן שלוש דקות, לכל היותר, יצאנו לדרך, לכיוון צפון, אבל כשההתרעות לא פסקו החלטנו לעצור במיגונית בצומת בארי. ראינו באזור הרבה רכבים, השעה עדיין לא הייתה 07:00 בבוקר ורכבים נסעו במהירות מטורפת. אנחנו מסתובבים שם הרבה בשבתות, לא ראיתי דבר כזה. מאיפה הם באו? כמה חבר'ה הגיעו פתאום, בהמשך הבנו שהם נמלטו מהמסיבה ברעים. הם נכנסו איתנו למיגונית, היה כל כך צפוף והחלטנו שאי-אפשר להישאר שם".
דורון: "אמרנו שניתן לצעירים להסתתר, כי בכל מקרה אנחנו בדרך הביתה".
מאיר: "קצב הטילים התגבר, גם אם נדמה היה שהוא לא יכול להתגבר יותר. המשכנו לנסוע, שוב 'צבע אדום', ושוב עצרנו בצד הדרך, אחרי נסיעה של ארבעה קילומטר בערך, ונשכבנו. רכב אחר היה שם, ואז ראינו לידו אדם מוטל על הרצפה. אמרנו 'בואו נמשיך', כי זה היה מקום חשוף. המשכנו לנסוע, תחת התרעות בלתי פוסקות, אז החלטנו לעצור במיגונית בצומת סעד. ממש חתכנו נגד התנועה, ועצרנו. כמה חבר'ה הגיעו אלינו בצעקות, גם הם, התברר, הגיעו מהמסיבה. הייתי עם נעלי אצבע, ומישהו דרך לי על הרגל, והבנו שגם שם אי-אפשר להישאר. בשלב הזה האווירה עדיין הייתה טובה, אפילו צילמנו סלפי במיגונית שבו אנחנו מחייכים וצוחקים".
את הסיפור שלהם הם מספרים בנשימה אחת כמעט, העצירות הן בודדות. בכל פעם מישהו מתחיל, השני ממשיך, האחרים נזכרים ומוסיפים.
אחרי שלוש עצירות ושתי מיגוניות, שוב נפתחה אש והם נכנסו ללחץ מצרורות הירי. "זה היה קרוב ממש, וזה לא היה הגיוני", אומר מאיר, "הרמתי את הראש וראיתי טנדר עם כמה דמויות לבושות בשחור בכניסה לסעד. רציתי להגיד לחבר'ה, תקשיבו, יש כאן אבטחה, בואו נלך לכיוון שלהם. לא הספקתי לומר את זה – ומגיע רכב ירוק מחורר כולו שבו נסעו בנות, מלאות דם, המכונית מנופצת עם זכוכיות שבורות. הן צרחו אלינו שנעוף משם, שיש טנדר שנוסע והורג אנשים. צעקתי לחברים – לבארי, עכשיו! הנסיעה הייתה מטורפת, נהגנו שני רכבים אחד אחרי השני. באחד מהם אני ובשני דייגו, דורון וסרגיי. אחרי כמה דקות ראינו רכב אבטחה, של אחד הרבש"צים כנראה. הוא עצר את התנועה וצעק 'סעו לבסיס עלומים', אבל אנחנו חשבנו שהוא התכוון לקיבוץ עלומים וכיוונו לשם. אחרי כמה דקות באמת הגענו לעלומים. השער היה סגור, וידענו שזה קיבוץ דתי ושלא נוכל להיכנס. כל זה קרה עד השעה 07:06".
"אחרינו הגיע רכב עם חמישה חבר'ה מהמסיבה", מוסיף דייגו. "בהמשך קיבלנו סרטון שבו רואים שכל החמישה נרצחו, 30 שניות אחרי שעזבנו, לא יותר. זה היה עוד נס".
מאיר: "משם נסענו לבארי, נסיעה של כמה דקות. הגענו לכניסה לקיבוץ, והשער, אחרי שנפתח כי רכב נכנס אליו, התחיל להיסגר. דייגו קפץ מהאוטו, יחף, בלי להרים את בלם היד, והרכב הידרדר על שלי. דייגו כיוון עם הרגל לעינית של השער, והוא נפתח".
דייגו: "אחרי 50 מטר בתוך הקיבוץ ראינו מאזדה אפורה, ובתוכה שלושה אנשים ללא רוח חיים. פתאום מישהו קפץ עלינו וביקש שנעזור לו, אמר לנו שהוא חובש ושיש פה פצוע קשה. זה היה מלחיץ ומפחיד. הוצאנו את הפצוע מהאוטו, התחלנו לטפל בו, כשהבגדים שלנו מתמלאים בדם שלו, עד שהחובש אמר שהוא מת. חייל שהגיע מכיוון המסיבה לקח את הנשק שלו, ואז הבנו שיש פה מחבלים. חשבנו שמדובר בחוליה".
באותו זמן, מאיר ניסה להתקשר למשטרה: "אף אחד לא ענה לי, הצלחתי לדבר עם מישהו רק אחרי כמה שיחות. אמרו לנו, 'תסתתרו, תברחו'. שאלנו את החייל איפה אפשר להסתתר. הוא אמר לנו, 'בואו אליי'. ככה הגענו איתו ועם שני חברים שלו לדירת סטודיו בקיבוץ. דירה קטנה, אולי 50 מטר. עדיין לא הבנו מה קורה, מה האירוע. אנחנו אחרי 50 דקות של יריות וטילים בלי הפסקה. שלושת החבר'ה שהיו איתנו לבשו מדים ויצאו להילחם, אבל הם חזרו מהר ואמרו, 'יש פה ים של מחבלים'. הם הבינו שזה קרב אבוד. פתחתי את הטלפון וראיתי טנדר עם מחבלים בשדרות, ואז התחלתי לעדכן את המשפחה מה קורה איתנו. השעה הייתה 08:00 בבוקר, הייתי בטוח שעוד מעט יחלצו אותנו. בינתיים הסתתרנו בפנים, אפילו כיבינו את המזגן כדי שלא ירעיש".
"השעה הייתה כבר 10:00 וההודעות מהמשפחה ומהחברים לא הפסיקו", ממשיך דייגו, "כולם אמרו לנו לשבת בשקט ולהמשיך להסתתר. בחוץ כבר שמענו את המחבלים, צעקות בערבית. היה הרבה רעש, פיצוצים, כל מיני סוגים של יריות, פעם רקטה נופלת, פעם רימון מתפוצץ".
מאיר: "הבנו שאנחנו בצרה צרורה, הדם שלי קפא. שלחתי הודעה לגרושתי, ביקשתי ממנה שתשמור על הילדים, אמרתי לה שאני לא יודע אם אני יוצא מפה בחיים. כתבתי גם לאחים שלי. והשעות עברו, 11:00, 12:00".
"הכי קשה בשלב הזה היה לראות את החיילים שהיו איתנו פורצים בבכי אחרי שקיבלו הודעות על חברים שלהם שנהרגו", אומר דורון, והשאר מהנהנים בשקט. "הם ניסו ליצור קשר עם המפקדים שלהם, ניסו לקרוא לחילוץ, ותוך כדי הכל, ממשיכות יריות בלי הפסקה. אנחנו הבנו שהמחבלים עוברים בית-בית, שהם שורפים בתים. השענו את המקרר ואת הספה על הדלת. התחושה הייתה של חוסר אונים עצום".
והשעון ממשיך להתקדם.
מאיר: "כן, השעה 13:00 התחלפה ב-14:00, כבר איבדתי את האמון שנצליח לצאת משם בחיים. זו הייתה תחושה של פחד אימים, פחד מוות. של גיהינום. ב-18:00 קיבלנו הודעה להתכונן לחילוץ, החיילים יזמו ניסיון חבירה כלשהו עם כוחות אחרים, אבל זה לא צלח. זה היה תסכול נוראי. יצאנו והתקדמנו 100 או 150 מטר ואז הבנו שאנחנו לבד. רצנו חזרה לדירה, זו הייתה נקודת שבירה".
הביחד שלהם, אותו חיבור מיוחד שיצרו לאורך השנים, היה זה ששמר עליהם באותן שעות. הם לא נפרדו, אפילו לשירותים הלכו יחד. בלי רעב, בלי צמא, רק יצר הישרדות בתוך ההלם והאימה. בכל פעם מישהו אחר לקח על עצמו להרים את המורל ולדאוג שהחברים יחזיקו מעמד, לייצר שביב אופטימיות. מאיר: "ב-20:15 שמענו קריאות 'צה"ל, צה"ל'. קפצנו מהר, בשמחה רגעית, אלא שכאן התחיל עוד מסע. יצאנו לכיוון הכניסה לקיבוץ, חיילת הגיעה ברכב קטן והסיעה אותנו לחניון ליד השער, שם קיבצו את כולנו. לאורך הדרך ראינו מחזות איומים. מכוניות שרופות, מדרכות הרוסות, גופות. כאוס מוחלט. ג'יפים צבאיים, כוחות".
5 צפייה בגלריה
ארבעת רוכבי האופניים. "אנחנו מחכים לחזור לעוטף, מחכים להגיע שוב לבארי" | צילום: יונתן בלום
דורון: "אלה היו שלוש השעות הכי קשות. ראינו ילדים בוכים, יחפים, בלי בגדים, ילדים שיצאו מהבתים לבד בלי ההורים. אנשים צורחים. מסוק פינה פצועים, עלה וירד, היה שם טנק. משאיות קירור שפינו גופות. לא היה עם מי לדבר. ועדיין, הטילים לא מפסיקים".
מאיר: "הרמתי את הראש כי כאב לי להיות כפוף, ומה שראיתי ילווה אותי כל חיי. להבות, ריח חריף של אבק שריפה, מכוניות הפוכות, מראות קשים של מלחמה, של שדה קרב, צרורות של יריות, ובמקביל התרעות. ראינו כדורים עוברים מעל הראש שלנו. החיילים חיסלו את המחבלים, אבל אז הייתה עוד היתקלות, שוב ירי. שוב שכבנו על הרצפה, ילדים סביבנו המשיכו לצרוח. ואז, אחרי כמעט שלוש שעות של ירי, העמיסו אותנו למשאית, כמו בעלי חיים. עלינו ארבעתנו כשאנחנו מחזיקים ידיים, שכבנו אחד על השני. פינו אותנו לנתיבות, שם, אחרי 16 שעות, בחצות, פגשנו את עם ישראל היפה. היינו גמורים, וסביבנו היו אנשים טובים שהביאו לנו אוכל ובגדים. אני נזכר בזה ורוצה לבכות".
"שאלת אותי איך אני מתמודד, ומה שלומי היום, והיה לי קצת קשה לענות לך", אומר מאיר אחרי כמה דקות שקטות שבהן כל אחד שקע במחשבותיו. "אפשר לומר שהדחקתי. ברגעים האלה אני מבין כמה קשוח להתמודד עם האירוע שעברנו".
דורון מתעקש לנסוע לאחיו שמתגורר בשומרון עם נשק ברכב, "שלא יחטפו אותנו"; מאיר מספר על ימים ארוכים שבהם לא יצא מהבית אחרי אותה שבת, על הדריכות המתמדת שהוא מרגיש, על הקפיצה מכל רעש – ולו קטן מאוד. "7 באוקטובר הוא אירוע מתגלגל, הוא עדיין לא נגמר. התחושה היא של פחד אימים, שהנה עוד שנייה המחבלים פה עלינו. חוסר האונים בכל אותו היום מלווה אותי יום-יום ובעיקר צף בלילות, אז הכי קשה לי, אני מתעורר מבועת. המחשבות טורדניות, הזיכרונות והפחד לא עוזבים לרגע. יש ימים שבהם אני ממש צריך לאגור כוחות כדי לצאת מהבית. אבל יש לי שלושה ילדים מדהימים, ואני לא יכול לוותר. יש לי גם עם ומדינה שאני מאמין בהם. אגב, לקח לי כמה ימים לפגוש את הילדים, לא הייתי במצב של מסוגלות לראות אותם ולספר להם שהייתי שם".
גם ההתמודדות של סרגיי קשה מאוד, והוא עדיין לא חזר למקום עבודתו. "כשנכנסתי הביתה באותו לילה, אשתי בכתה ורעדה, היא חיבקה אותי", הוא מתאר את המפגש. "התקלחתי, רציתי להוריד את היום, את הדם, את כל מה שעברנו, והתיישבתי לספר לה מה היה, אבל לא הצלחתי. לא הפסקתי לרעוד ולא הצלחתי לדבר. הייתי בשוק. לא קל להיזכר בזה, לא קל לישון עם הסיוטים. הצרחות של התינוקות ושל הילדים, העשן. הריח של המוות. זה עדיין לא נתפס. איפה היה הצבא? איפה הייתה המשטרה? זה לא ייאמן. בסוף, מי שעזר לנו היו האנשים הפשוטים, הבנות שהזהירו אותנו, החיילים, התושבים".
"פעם התעוררתי מבוהל ואמרתי לאשתי 'יריות, יריות'", מספר דייגו. "מתברר שזה היה רעש של תריס פתוח שנתקל במשהו". "קיבלנו את החיים שלנו במתנה, אנחנו והמשפחות שלנו", אומר מאיר, "עד היום אנחנו לא יודעים איך יצאנו מזה. אנחנו מספרים את כל זה כדי שאף אחד לא ישכח שזה קרה פה. אסור לנו. זה רק סיפור אחד מתוך אלפים, אבל זה סיפור שחייבים לספר".
בחזרה לשדה הפתוח. השמש עושה את דרכה מטה. לארבעת החברים, שמחוברים לעד בקשר האירועים שחוו, ומתמודדים עם אובדנו של רון ז"ל, החבר החמישי, יש דרך ארוכה לעבור. הם קמים מהמרבד שעליו ישבנו וניגשים לאופניים. דייגו עוזר למאיר לקום, דורון מסדר את הקסדה. סרגיי בודק את הגלגל, אפילו שאין באמת צורך - כי דייגו תמיד דואג למלא אוויר ולשמן את השרשרת יום לפני נסיעה.
"דייגו הוא מנהיג אמיתי, הוא מחבר בין הכל ובין כולם", מצהיר סרגיי, "הוא בודק אם התעוררנו בבוקר, הוא בקשר עם כולם, דואג שיבואו. יש לו רשימת אקסל עם התאריכים שבהם כל זוג אופניים עבר טיפול, ואם צריך תיקון, זה עובר דרכו. בשטח, אין דבר כזה שמישהו נשאר מאחור. אנחנו נוסעים כמה קילומטרים, עוצרים ומחכים לכולם. הוא יודע לנהל את המצב, לאחד ולחבר. אנחנו קבוצה אחת בתוך קהילה מחוברת, זו לא רק אחווה, זו משפחה".
"זכיתי בעוד שלושה חברים", אומר דייגו. "והגעגוע לחבר הרביעי רון גדול. כשלא טוב לי, או אם לא ישנתי בלילה, אני מתקשר למאיר, 'לא טוב לי, מה עושים?' והוא לצידי. גם האחרים כמובן. אם יש משהו שעוזר לנו זו הרכיבה. זה הריפוי".
"אנחנו מחכים לחזור לעוטף, כל כך מחכים להגיע שוב לבארי. זה הלונה פארק שלנו", מסכם מאיר וחיוך עולה, סוף-סוף, על פניו. "יש שם סינגלים מטורפים".
