מה חשבו בדקותיהם האחרונות המתים שלנו, עמוק באדמה. האם שמעו את קולותיה של הפגזת צה"ל מתקרבת, ודמיינו שהחילוץ בדרך. או שדמם קפא מחשש שהמנהרה תקרוס עליהם. האם שוביהם האכזריים נטשו אותם שימותו, או רצחו אותם בידיהם ממש. הרי הארבעה האלה היו חודשים בשבי. הם הקליטו סרטונים, ואולי שמעו חדשות מהארץ כמו החטופים האחרים. האם חיו בתחושה שישראל עושה הכל כדי להחזיר אותם?
האם אתם חושבים שעשינו הכל?
גורם בקיא אמר לי לפני כמה ימים: דווקא הייתה הזדמנות לעסקה במהלך המבצע בחאן-יונס, או מיד אחריו. אבל החמצנו אותה. הוא אמר זאת כמעט כלאחר יד. אני מביט בחייו של עמירם קופר. בן 85 במותו. ממייסדי ניר עוז. כלכלן. משורר. סב ל-11 נכדים. יורם מצגר, בן 80. מעובדי מפעל נירלט של ניר עוז. סבא לשבעה נכדים. חיים פרי. אמן ופסל. אדם שהסיע ילדים פלסטינים לטיפולים בבתי חולים. סבא ל-13 נכדים. נדב פופלוול מקיבוץ נירים, שהיה דוד מסור ואהוב, איש מחשבים, חובב מדע בדיוני.
מותם אינו תוצר של "החמצה". הוא תוצר של ניהול כושל, מזעזע, רשלני; של דיבורי רהב שאחריהם יש רק התקפלות, ועוד התקפלות. העסקה שדובר בה בימי המבצע בחאן-יונס הייתה טובה לישראל מזו שמדובר בה עכשיו. ומאז, הרי צה"ל הרג מאות ואולי אלפי מחבלים. שמענו פטפוטי סרק של פוליטיקאים, אנשי צבא ופרשנים על "הישגים חשובים". כל ישראלי צריך לשאול: אם אנחנו הולכים מהישג להישג, איך תנאיה של ישראל לעסקה הולכים ומתקרבים לאלה של חמאס.
התשובה היא שאין די בחיסול מחבלים, ריסוק מנהרות והשמדת תשתית טרור כדי לנצח במלחמה או לדחוק את חמאס למלכודת. יש צורך ביחסים בינלאומיים, בהבנה אזורית, בתוכנית אסטרטגית לרצועת עזה, בעורמה ובתחכום. המסקנות הללו כבר לא יועילו לסבים של ניר עוז והדוד מנירים. הם מתו במנהרה ההיא. מחכים לצה"ל שלא הגיע. אולי - איש עוד לא יודע בוודאות - נפגעים מהאש שלנו שהומטרה בשוגג. זה היה סופם של בוני הארץ ומפיחי הרוח. מחזיקי קו הגבול מול עזה וחמאס. והגיע להם יותר מ"החמצה".
הקבינט ידע. הוא עודכן בימים האחרונים שבקרוב יוכרז מוות של חטופים נוספים. הרבה לפני שהציבור שמע אתמול. אנשי יחידת השבויים והנעדרים הלכו לרב הראשי, שיפסוק על מותם. בתפר הזה, שבין ההודעה לדרג המדיני וההודעה למשפחות, ישראל המשיכה לריב. סמוטריץ' ובן גביר לא הפסיקו להיאבק על גרגירי המנדטים בימין. השרים נסעו להם לרחבי תבל. השר שיקלי, שתחושת חשיבותו העצמית היא ביחס הפוך לחשיבותו, הודיע אתמול בניו-יורק כי "זו לא עסקה, זו בדיחה!" כמה גדול המרחק בין מנהטן, רווית שרי הליכוד, ובין המנהרה בה שוכבת עכשיו חטופה אחת, עיניה מזוגגות, והיא מביטה באדישות חסרת תקווה במרצפת שבורה. או בחלון אטום. או מזרן מטונף.
"מִלְחַמְתֵּנוּ תוֹבַעַת בִּטּוּי וְשִׁירִים...טוֹב! יוּשַׁר לָהּ, אִם-כֵּן, גַּם עַל זֹאת", כתב נתן אלתרמן ב-1948. הוא חרז על פשעי מלחמה במלחמת השחרור. ועל מה נחרוז אנחנו? על דרג מדיני שאיננו יודע לתאר לנו את הניצחון במלחמה, אך ממשיך להבטיח אותו. על ראש ממשלה שלדברי האמריקנים, השרים הבכירים האחרים בממשלה, גורמים מרכזיים במערכת הביטחון, ח"כים בליכוד - מתפלל בכל יום שחמאס יסרב לעסקה שישראל בעצמה הציעה. וזה במקרה הטוב. במקרה הרע, לדבריהם שלהם, ביבי עוסק בחבלה ממשית בעסקה. כפי שחיבל לטענתם בקודמת. רק אתמול נכנס רה"מ לעימות פומבי עם הבית הלבן, שחרר סרטון על המשך המלחמה, שיגר איומים והבהרות. לא בדיוק התנהגות של מי שמחזיק אצבעות לתשובה חיובית של חמאס.
במילותיו הקשות של גורם בכיר אחד: "ייתכן שניאלץ להפסיק את המלחמה בכל מקרה, גם ללא עסקה. אז עדיף ללכת לעסקה כעת"
כמה גדול הפער בין הרהב והמציאות. מערכת הביטחון, כמעט כולה, מייחלת ומתפללת לעסקה. כמה שיותר מהר. ישראל זקוקה לעסקה הזו כמו אוויר לנשימה. זה מכאיב לשמוע, אני יודע; זה מעיד על חולשה. יש המצטעקים; חובה להמשיך, בכל מחיר, עד הסוף. אך כל גורם מקצועי שאני משוחח איתו סבור אחרת, וזה לא קשור רק לתחושת החובה כלפי החטופים אלא למצב האסטרטגי מול לבנון, חיזבאללה ואיראן. לחשש הכבד כי הקלף האחרון שנותר לישראל, הפסקת המלחמה, הולך ומאבד מערכו. ובמילותיו הקשות של גורם בכיר אחד: "ייתכן שניאלץ להפסיק את המלחמה בכל מקרה, גם ללא עסקה. אז עדיף ללכת לעסקה כעת". הוא כיוון לאפשרות שארה"ב תכפה הפסקת לחימה, או תפרוץ מלחמה עזה יותר עם חיזבאללה שלא תאפשר לצה"ל להמשיך ממש בעזה. או לכל האפשרויות האלה גם יחד. לא יעזרו כל הכחשות והבהרות נתניהו; ישראל היא שהציעה את המתווה שהוצג בידי הנשיא ביידן.
קל להבין את מי שאומרים: אסור לתת לחמאס לסחוט אותנו בעסקה עד דק, עד הכניעה. יש היגיון אסטרטגי בכך. חמאס צריך להפסיד. לא למען הנקמה, אלא דווקא למען הביטחון והשלום באזור; לטובת חיזוק המתונים ועקירת הרעיון שאפשר לגרש להשמיד ולגרש עם שלם מהמזרח התיכון. אך על האומרים האלה לענות בכנות: ועם ההנהגה הנוכחית, עם נתניהו שעוסק 24/7 במשחק הישרדות חסר מעצורים, ובעצם גם עם כל היתר, מהצבא ועד הממשלה - האם אפשר לנצח? יד על הלב: האם אפשר לנצח עם פוליטיקאים שנכשלו, וחיים את התבוסה שלהם בכל יום מחדש?
אף אדם הגון שראה איך המדינה מתנהלת, כיצד קריית-שמונה בוערת ואת האופן שבו המינויים הפוליטיים בועטים, לא חושב שמנהיגיה של ישראל התעלו אל הרגע. אם אין מנהיגות שיכולה לנצח, אין ניצחון בהישג יד.
הממשלה בירושלים איננה אחראית לתשובת חמאס. איש לא יופתע אם סינוואר, רוצח ההמונים, יסרב שוב. אך הממשלה אחראית למעשיה שלה. היא אחראית שלא לחבל או להפריע, ואפילו לא לנהל פוליטיקה זולה ברגע הרגיש ביותר במגעים. הממשלה עודנה יכולה להושיט את ידה לעסקה הזו, שהיא עצמה הציעה, ולאחוז בה חזק ובעוצמה. ואז להחזיר אותם.
פורסם לראשונה: 00:00, 04.06.24
