שער הכניסה אל בריכת השחייה של מנרה נעול בשרשרת פשוטה, כזו שאפשר לקנות בכל חנות לחומרי בניין. אנחנו מדלגים פנימה דרך פרצה בגדר ומוצאים את עצמנו בתוך קפסולת זמן. "בריכת המיליונרים", קוראים לה כאן בהומור מריר, רמז לאמירתו של מנחם בגין על "הקיבוצניקים המיליונרים עם בריכות השחייה". את המשפט הזה טבע ראש הממשלה המנוח בעקבות כתבה בטלוויזיה שבה נראה חבר מנרה משתכשך להנאתו בתום שבוע עבודה מפרך. הרבה מים זרמו מאז בצינורות שמזינים את הבריכה, והיום, שמונה חודשים אחרי שהקיבוץ פונה מתושביו, מימיה ירוקים ומעופשים.
יואב קרן בהריסות של קיבוץ מנרה
הכותרת
האם ישראל איבדה את הצפון?
27:26
על חומת האבנים שלט קטן: "בריכת שחייה לזכרו של נחמיה רבין ז"ל". אביהם של ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל ושל אחותו, רחל רבין יעקב, ותיקת חברי מנרה, שמתגוררת עכשיו בדיור מוגן בקבוצת כנרת. "היא כל הזמן אומרת: 'אין הנהגה, אין הנהגה'", סיפרה לנו הגר ארליך, רכזת הרווחה של הקיבוץ.
אם פעם מנרה הייתה סמל למתח שבין ימין ושמאל, היום היא סמל להפקרת תושבי גבול הצפון, ולא משנה למי הצביעו. מיקומו של הקיבוץ, על צלע ההר הפונה ללבנון, הפך אותו מטרה לירי טילי נ"ט כמעט בלתי פוסק. כשני שלישים מהדירות נפגעו – החל בחלונות שנשברו כתוצאה מהדף ועד להרס מוחלט, וחלק מהקיבוץ הוכרז שטח צבאי סגור ונחסם בגדרות תיל.
מלבד כיתת הכוננות, רק שני חברים נותרו לגור כאן. אחד מהם הוא מוטי שי, מנהל מחלקת התברואה במועצה האזורית גליל עליון. פגשנו אותו בצומת כ"ח ועלינו יחד למנרה. הצטרף אלינו נאור שמיע, ראש צוות החירום היישובי (צח"י) ומורה למתמטיקה ופיזיקה. הדרך מרהיבה ביופייה ואלמלא עשן השריפות, הפסטורליה הייתה מושלמת. הכביש חרוש בזחלי הטנקים והנגמ"שים ויידרשו הרבה כסף ועבודה כדי לשקמו. אבל זה כאין וכאפס לעומת המשאבים שיידרשו כדי לשקם את מנרה.
מוטי ונאור לוקחים אותנו לחדר האוכל. שלושה טילי נ"ט פגעו במטבח והרסו אותו לחלוטין. "חדר האוכל זה מוסד בקיבוץ, בית כנסת חילוני", אמר מוטי. "את הבלוקים והבטון אפשר לבנות מחדש. יותר חשוב לראות איך ומתי מחזירים לכאן את האנשים. אני מקווה שהממשלה תעזור בשיקום ולא תתחמק".
התושבים שהתפנו יחזרו רק כשיחזור הביטחון, כך אמר נאור. "לא תחושת הביטחון - הביטחון", הדגיש ואמר כי הוא לא יודע איך עושים את זה: "אני לא גנרל. בשביל זה יש צבא". מוטי הוסיף כי הממשלה לא נמצאת בסיפור: "היא לא קיימת. כרגע אין דבר כזה 'ממשלה'".
באחת הדירות מקרר פתוח, עמוס באוכל שנרקב. אחרי שמונה חודשים כבר לא חשים בסירחון. למרגלות החלון, מפוזרים תרמילי כדורים
נאור גדל והתגורר רוב חייו בחולון. ב-2011 עבר למנרה. "לא יכולתי לחיות יותר בבטון המסריח של גוש דן", הוא הסביר. ועכשיו הוא מביט בקיבוץ שחרב, בכבישים ההרוסים, בעשבייה שצומחת פרא – ולא מאמין. "השמידו לנו את הקיבוץ".
אנחנו ממשיכים להסתובב במשעולי מנרה. "אם תשמעו שריקה, תשתטחו", הזהיר מוטי. הוא מוביל אותנו לבית מגורים שנהרס כליל. נאור היה זה שהתקשר לבעליו המפונים כדי לבשר להם שביתם חרב. "הם קיבלו את זה קשה מאוד", הוא סיפר. "מדובר בזוג בני 80. אין סיכוי שהם יבנו את הבית מחדש. נגמרו להם החיים בעודם בחיים".
בית אחר שנהרס שייך למשפחה שכולה שאיבדה שניים מבניה, אחד נהרג בהיתקלות עם מחבלים ליד שכם והשני בעת שירותו. "ההורים כבר הלכו לעולמם", אמר נאור. "התקשרנו לילדים שלהם והם אמרו: 'אל תלכו לבית כדי שלא תיפגעו; אף אחד לא נהרג, הכל בסדר, בסוף המלחמה נדבר'".
במנרה, בשונה מקיבוצים אחרים, בתים ישנים בני ארבע וחמש קומות. אנחנו נכנסים לאחד מהם. חדר המדרגות מלא שברי זכוכית. באחת הדירות מקרר פתוח, עמוס באוכל שנרקב. אחרי שמונה חודשים כבר לא חשים בסירחון. למרגלות החלון, ששימש כעמדת ירי, מפוזרים תרמילי כדורים.
הלב במנרה, הבית (החדש) בגדות
כ-60 ממפוני מנרה גרים כעת בכפר הנופש של גדות, לשם עברו בסיוע מועצת גליל עליון. עוד 20 חברים, בעיקר המבוגרים, נמצאים בנוף כנרת. השאר פרוסים מעמק החולה ועד הערבה. אורנה ויינברג, דור שני במנרה, סיפרה לנו כי "בתחילת המלחמה נאלצתי לפנות את אמי לבית האבות בקבוצת כנרת. היא בת 93, חייתה במנרה מאז 1948 ומעולם לא חלמה שמישהו יגיד לה ללכת מפה. אמרתי שאני מוכנה לחיות בתוך שוחה או בור, העיקר שיתנו לי להישאר. אבל הכריחו אותנו לעזוב". רק אחרי שבועיים, כשבית שכן ספג פגיעה ישירה, הסכימה אורנה להתפנות.
כ-280 איש התגוררו במנרה עם פרוץ המלחמה. ב-8 באוקטובר המליצה להם המועצה האזורית להתפנות. "ב-9:00 בבוקר שלחנו את ההודעה לחברי הקהילה, זה היה רגע דרמטי", סיפר יוחאי וולפין, מנהל קהילת מנרה וחבר קיבוץ כפר הנשיא. "ביקשנו מכל משפחה לקשור שקית ניילון על ידית הדלת, כדי שנדע מי התפנה".
כשהכריזה המדינה על פינוי רשמי, כבר היו חברי מנרה מפוזרים ברחבי הארץ. "חוסר הוודאות הוא צנטריפוגה שזורקת את כולם החוצה, והמשימה שלנו היא לייצר עוגנים שיחזירו את הקהילה להיות ביחד", אמר יוחאי. העוגן המרכזי הוא קיבוץ גדות שבדרום עמק החולה. "הם פתחו לנו גם את השער וגם את הלב, ובתחילת פברואר הגיעו לפה המשפחות הראשונות", סיפר יוחאי.
"פתחנו פה את גני הילדים שלנו ולא פחות חשוב, את מוסדות הקהילה. שאנשים יגורו איפה שהם רוצים, אבל שידעו שיש להם עוגן", הסביר יוחאי. "חילקנו את מנרה לשכונות ולכל אחת מהן יש ראש שכונה שנמצא בקשר שוטף עם התושבים, לא משנה היכן הם נמצאים. הקהילה היא האתרוג, אנחנו עושים הכול כדי לשמור עליה".
"פוניתי פעמיים, לקלוט את מפוני מנרה זה בשבילי סגירת מעגל"
ותיקי גדות זוכרים היטב את ההפגזות שספג הקיבוץ מהמוצבים הסוריים ברמת הגולן בשנות ה-50 וה-60. אחד מהם הוא עזי גל. בן 88, גבר משופם ותכול עיניים בעל זיכרון של מחשב. "הגעתי לכאן מתל אביב לפני 70 שנה ושבועיים עם גרעין של המחנות העולים", הוא סיפר. ב-7 באפריל 1967, לאחר שחיל האוויר הפיל שישה מטוסים סוריים, ספג גדות את ההפגזה הכבדה ביותר בתולדותיו. "ילדה בגדות יצאה ממקלט, ואין בתים עוד במשק", כתב יובב כץ על אותו אירוע בשירו "בתי את בוכה או צוחקת".
פעמיים חווה עזי את טראומת הפינוי. "שלושה ימים אחרי קום המדינה, מטוסים מצריים הפציצו את תל אביב", הוא נזכר, "גרנו ברחוב נחמני 51, ושתי פצצות פגעו בבתים סמוכים. ארזנו מהר ועזבנו את הבית. במשך חודש הייתי פליט. עשור אחר כך, ב-31 במארס 1958, ספג גדות הפגזה קשה שבה נהרג חברי לגרעין, ובעקבותיה פינינו את הילדים, המטפלות וכמה אימהות. כך שיש מאחוריי שני פינויים. לקלוט את מפוני מנרה זה בשבילי סגירת מעגל".
במלון נוף כנרת אנחנו פוגשים שלושה מוותיקי מנרה: דני אילן (87), אלי מועלם (89) והגר ארליך (71), שהיא דור שני בקיבוץ. "אבי היה מגרעין המייסדים", סיפרה הגר. "הוא חי במנרה עד יומו האחרון ונפטר לפני ארבע שנים". איור שלו מתנוסס על בקבוקי הבירה שמייצר בנה של הגר תחת השם "בירליך". דני גדל בתל-אביב והגיע למנרה בשנת 1958. אלי, יליד עיראק, הוא חבר מנרה זה 68 שנה. בנו עומרי, חבר כיתת הכוננות, נפצע מרסיסי טיל נ"ט. "לא רואים את האור בקצה המנהרה", אמר.
"הצפון מופקר כבר שנים"
לאורנה, שפינתה כאמור את אימה, בטן מלאה על הממשלה: "הצפון מופקר כבר שנים: ברווחה, בתרבות, בחינוך, בבריאות, בתעסוקה. הבן שלי לוחם במילואים בחטיבת הקומנדו. היה כמה חודשים בעזה ועכשיו הוא בצפון. גם בתי הצעירה חיילת קרבית. לא שווה שתיפול שערה משערות ראשם אם המדינה לא שמה בראש מעיניה את רווחתם ואת רווחת ילדיהם".
תושב אחר פותח במונולוג נוקב: "זה לא נובע מחוסר אכפתיות של הממשלה. כרגע כולנו ממתינים לסיום הסיפור עם החטופים. אם תצא למלחמה בצפון, תאבד את החטופים. ברמת העיקרון, כדי שנקבל תחושת ביטחון צריך אדמה חרוכה עד הליטני. יורים עלינו מתוך כפר לבנוני? תחריבו אותו. רק ככה הם ילמדו. כרגע דמנו מותר, והצבא לא יודע לתת מענה".
יום קודם לכן התקיים בנוף כנרת מפגש עם בני ובנות מנרה שעזבו לפני שנים ונרתמו לעזור. "הם הסבירו על העבודה מול משרדי הממשלה ואיך מקדמים יחד תהליכים ברמה של תוכנית עבודה פרקטית", מספרת אורנה. "זה לא היה מפגש של פוציניו-מוציניו". ודני סיכם: "אתה יכול לעזוב את מנרה, אבל מנרה לא תעזוב אותך".
פורסם לראשונה: 00:00, 05.06.24
