ויני וידי ויצ'י. שלוש המילים המוכרות של יוליוס קיסר כתובות עכשיו בירוק על גבי לוח השיש בקיר הלובי של בניין משרדים נאה בתוך מחנה הפליטים ג’באליה שאליו הגיעו לוחמי הצנחנים.
"אנחנו רק בשלב הוויני", מעיר אחד הקצינים. כלומר, בשלב ההגענו, עוד לפני הראינו ובטח לפני הניצחנו. הבניין הזה מכונה "התאומים המזרחי" כי הוא מול מטה הביטחון המסכל, היעד לאותו היום. בחיפוי טנקים, הלוחמים ממהרים למקש את המתחם כדי לפוצץ אותו.
יואב זיתון עם סיירת הצנחנים בג׳באליה
מפקד הפלוגה רס"ן דניאל לוקח אותי במסדרונות המטה לנקודה שהדהימה גם אותו, והוא ראה הרבה: פעוטון עם כיסאות קטנטנים צבעוניים, ארגזי צעצועים ולוח למידה מקושט בציורים, בלב מטה ה"שטאזי" של חמאס. "זה כמו שנקים גן ילדים באמצע בסיס בית ליד או במטה השב"כ", הוא אומר לי.
ואז זה מגיע: מבין שלל הדי הפיצוצים בשכונה, רובם מאש טנקים שמחפים עלינו, נשמע אחד חריג ביותר. "תבדקו מה זה", מורה המ"פ במהירות. התשובה המצמררת לא מאחרת לבוא: פצמ"ר נפל 70 מטרים מאיתנו, בדקות הקריטיות שבהן מחברים את חומר הנפץ. הכוח ממהר למלכד את הקומפלקס, המ"פ מזהה אלונקה צה"לית זרוקה ומבקש לפנותה גם, כי אולי היא קשורה לחטופים, והכל צריך לבדוק.
השעה היא כבר 18:00, ולפני שניקלע למלכודת תופת מסוכנת, אנחנו מתקפלים לבית מפקד הסיירת הסמוך, למצוא בו מחסה לפני הפיצוץ. אבל לפני זה, מבט אחרון בשוק החדש של ג'באליה, שאותו אנחנו חוצים: ריחות תבלינים עדיין עומדים באוויר, מלפפונים מרקיבים מוטלים על רצפת הדוכנים ההרוסים. גם המקום האזרחי הזה נהיה למעוז טרור, והשאלה אם ישוב להיות כזה בעוד כמה ימים, כאשר הצנחנים יצאו מכאן.
בשעה 18:48 מגיע רגע השיא המבצעי של יממת הקרב עם לוחמי הצנחנים: פיצוץ אדיר מחריד את מחנה הפליטים של ג'באליה. מטה בניין המודיעין הכללי של חמאס עולה באוויר, חלקי בטון עפים ברדיוס של מאות מטרים. הרצפה רועדת. את קרני השמש שמתחילה לשקוע במערב מכסים ענני אבק סמיך.
הפצצה החדשה ומחנה הפליטים הבורגני
בלילה שקדם להשלמת המשימה, עוד עמדנו במרכז מה שקיבל את הכינוי "בית הסמג"ד". הדבר הראשון שמורגש זה הריח. תערובת ייחודית של זיעה חמוצה, עשן סיגריות מרלבורו טאץ' ושאריות צואה ושתן. הדבר השני שמכה הוא החום. חדר השינה בבית הזה במחנה הפליטים ג'באליה לוהט ומהביל. כשישנים עם ציוד מלא, גרביים ונעליים – חם הרבה יותר מאשר הטמפרטורה שעומדת על 30 מעלות, עם 70 אחוזי לחות. תוסיפו לזה ברחשים ויתושים, משבי ביוב שעולים מהדאון-טאון של ג'באליה, ותקבלו את תחילת עונת הקיץ של המלחמה הבלתי נגמרת. "בטח שיותר כיף להילחם בחורף, היה נהדר שם בחאן-יונס", נזכר סמל אברהם וונדה מאור-יהודה, שבתחילת האשמורת השלישית בדיוק עולה לשמור בעמדת המאזין בסלון.
רשת המים והחשמל נותקה ברגע שהחל כיבוש מחנה הפליטים של ג'באליה, כמו בכל שכונה שאליה הגיע צה"ל בתמרון הקרקעי. זה כבר שלהי חודש מאי, ללוחמים חם ולח, קילומטרים אחדים מהים. בערכות ההיגיינה שהם מקבלים יש גם תכשיר נגד יתושים ואבקה נגד פטריות ברגליים. וזה נחוץ.
וונדה מדליק עוד סיגריה מהקופסאות שמחוסלות בן-לילה. כשהבוקר יעלה יחכה לו ציון דרך: סוף מסלול בסיירת צנחנים. "שנה ושתיים וזהו, אני לוחם בסיירת", הוא לוקח עוד שאכטה. "מתישהו יעשו לנו גם את הטקס ונקבל את הסיכה".
הרעשים מסביב לא מפריעים לו או למי מחבריו לישון. "מתרגלים לפיצוצים וישנים עמוק", אומר וונדה, "אני חולם פה חלומות, בדיוק כמו שאני ישן בבית. אני גם בקשר עם ההורים ומספר להם בגדול מה אנחנו עושים, ככה הם יותר רגועים. כן, מעשנים פה הרבה, אז עושים גם מטבק כדי שהסיגריות לא ייגמרו".
בשעה 3:00 לפנות בוקר חודר פנימה משב נעים וקריר ששובר את הלילה השרבי. ברקע נשמעים צרורות ירי ממקלע של טנקים, שני רחובות מאיתנו; רעש עמום של יציאה ובחלוף ארבע שניות קול רסק של נפילת פצצת מרגמה כאן בשכונה; נביחות כלבים עזתיים נטושים מהסמטה הצמודה, בדציבלים משתנים שיכלו להעיד על זיהוי חשוד מצידם. אבל ב-03:37, כשכבר הצלחתי לרחף בין הכרה להירדמות, זה כבר היה פיצוץ אחד יותר מדי: עפתי מהמזרן בשל רעד הרצפה שנגרם מהדף אדיר, שהרעיד את האדמה.
מדובר בפצצה הקרקעית החדשה של צה"ל בעזה. די-9 לא מאויש גורר נגמ"ש ישן מסוג ברדלס (אם-113), ריק מחיילים ועמוס בטונות רבות של חומר נפץ. הדחפור העצום מניח את הנגמ"ש המתאבד, המכונה פגר, בצומת מרכזי סמוך ליעד שהכוח צריך לכבוש ביום שלמחרת. ואז הנגמ"ש מפוצץ מרחוק: קירות הבתים הסמוכים מתפרקים, זירות מטענים מופעלות באפקט הרס שזהה להטלת מספר פצצות כבדות של חיל האוויר באותה נקודה ובאותו רגע.
את ששת הלוחמים שישנו לצידי בחדר החשוף ובתנוחות מוזרות זה אפילו לא הזיז.
מפקד פלגה ח-20, הפלחה"ן לשעבר, רס"ן דניאל בדיוק יוצא החוצה, בחסות העלטה של 04:00, למארב: הוא ולוחמיו יחצו תכף את קווי ההתקדמות של כוחותינו לצמד בניינים שטרם נכבשו. מחר, כאשר יתר כוחות הסיירת יסתערו לעבר יעד ההתקפה – מטה המודיעין הכללי של חמאס, הלוחמים שלו יארבו למחבלים שינסו לברוח. אבל גם זה, יסתבר בעוד שעתיים, קשה לביצוע. בינתיים, מבין צלילי המלחמה עולה קול שהפך לנדיר: תפילת מואזין ממסגד לא רחוק. המשמעות: בניגוד ללחימה בשיא התמרון, הפעם בגזרה כאן אין רוב לחיילי צה"ל ששולטים בכל השכונות מסביב, ועשרות אלפי עזתים נוכחים במרחב. שם הרוב חוזרים לשגרת חיים ככל הניתן, בין ההריסות שצה"ל זרע בתמרון.
לג'באליה, העיר השנייה בגודלה בצפון הרצועה, הגענו בלילה של ירח מלא. הנסיעה היא בלי אורות, עם משקפי מגן והרבה אבק וחול. מולי בהאמר יושבת סגנית מפקד פלוגת היחס"ם, כלומר המפקדה הגדודית. היא מביאה ללוחמי הסיירת אספקה ליממת קרב נוספת וגם קרטון ארטיק רמזור, לצנן מעט את האווירה החמה בהמתקה קרירה של המצב.
אוכל חם היא לא יכולה לספק לחיילים מחשש לקלקולי קיבה, אז הם מתרגלים כבר לבשל לעצמם במטבחי הבתים שהם כובשים, מזון יבש או משומר, כמו אורז ועדשים או פסטה ברוטב אדום, מתוגבר בפרוסות קבנוס וטונה מתובלת. "אתה יודע מה משמעות השם ג'באליה", אומר לי בנסיעה חוקר שבויים מיחידה 504 שתופס טרמפ בהאמר כדי להחליף את חברו שפועל עם הצנחנים, "ג'באליה זה הר, כלומר ערבים שעברו הנה לפני כ-100 שנים מהר חברון לגור פה, והקימו כפר שהפך לעיר ברצועת עזה".
עם הגעתנו למגנן הצנחנים, נחשפים הפערים בין נרטיבים למציאות. בחודש דצמבר הכריזו בצה"ל כי אוגדת החוד הסדירה של פיקוד הדרום, 162, סיימה את התמרון שלה בהכרעת גדוד ג'באליה של חמאס ולכן הכוחות יוצאים מהעיר אחרי השגת השליטה המבצעית עליה. בפועל, בצה"ל לא סיפרו לציבור שאף חייל לא באמת נכנס למעוז המקומי של חמאס: מחנה הפליטים העוין, שרק עכשיו טופל על-ידי חטיבות כמו 7 והצנחנים.
אבל גם הפלסטינים משווקים נרטיבים משלהם. נכון, רק עשרה ס"מ מפרידים פה בחלק מהרחובות בין מבנה למבנה, ויש קצת סמטאות וגם ביוב ברחובות עוד לפני שצה"ל נכנס לתוכו, אבל "מחנה הפליטים" הזה מזמן התברגן, בדומה לא-שאטי שבמערב העיר עזה. בתי מידות, בניינים בני שמונה-תשע קומות, שוק חדש ושוק ישן, שמולו אנו מתמקמים בלילה, ובעיקר: כוח מיומן של חמאס, בהיקף של מאות לוחמים מאורגנים, שלא ממהר לברוח.
14 צפייה בגלריה
הריסות בג'באליה. "יש כאן פיקוד ושליטה של חמאס, אבל גם אנחנו באנו חזקים ומנוסים יותר"
(צילום: יואב זיתון)
"יש כאן בהחלט פיקוד ושליטה של חמאס, לקחים שהם הפיקו מהלחימה מולנו בחצי השנה הראשונה, שימוש בחוליות מאורגנות והמון התנגדות, עם יותר מ-100 טילי נ"ט שהם ירו על הטנקים שלנו בימים הראשונים", מעיד אחד ממפקדי הפעולה כאן, "אבל גם אנחנו באנו חזקים יותר, מנוסים יותר, עם יותר תחבולות וכניסה מהירה שמנעה ממחבלים רבים לברוח. רק היום מצאנו ארבעה מטענים גדולים בגודל שולחן האוכל הזה. אנחנו יודעים מי מג"ד חמאס פה ומה ההישג הנדרש מאיתנו".
אבל גם כאן הדעות חלוקות. מפקדים זוטרים יותר פה בשטח ששוחחו עימי ציינו כי היה צריך לכתר את מחנה הפליטים מכל הכיוונים, ולסנן את כל האזרחים שיוצאים ממנו לטובת מעצר מחבלים, כפי שנעשה במחנה הפליטים של חאן-יונס לפני ארבעה חודשים. בפועל, למרות ההתנגדות החריגה, עדיין מאות מהמחבלים כאן הספיקו לברוח לשכונות סמוכות כמו זייתון ודארג' תופאח, שעליהן צה"ל כנראה יפשוט, שוב, בהמשך.
"בלילה אנחנו חזקים מחמאס פי כמה"
רס"ן נדב, סגן מפקד סיירת הצנחנים, ספג ב-7 באוקטובר שלושה קליעים בחזהו ובידו, כשהסתער עם החפ"ק שלו על חוליית מחבלים במטעים שמצפון לקיבוץ חולית. הריאות נוקבו, איברים פנימיים נפגעו, הטחול הלך, והוא הוגדר כאחד הפצועים הקשים באותו היום. הוא הקצין שמקבל אותי במחנה הפליטים ג'באליה. את הצלקות בבטן הוא לא מראה, ומספר בצניעות שגם חבריו פה, בסלון בית הסמג"ד, סוחבים צלקות מאותו היום, ולא נפשיות: "שביט בן משה שנלחם איתנו באותה שבת קיבל הודעה במהלך הקרבות שאחיו אריאל, מפקד פלגה מסיירת מטכ"ל, נהרג בקרבות. מיד אמרתי לו 'קח את האוטו והנהג שלי וסע למשפחה, צא להלוויה'. חשבתי שהוא נסע ואחרי שעתיים, כשראיתי אותו ליד חולית, הוא אמר לי שהוא החליט להישאר ולהילחם. לא חלפו עוד שעתיים, והוא זה שהשתתף בחילוץ שלי לאחר שנפצעתי קשה, ואז הוא נפצע בעצמו".
"אלה האנשים שיש לנו פה. ניתחו אותי בשטח והפינוי המוסק לסורוקה היה שעתיים וחצי לאחר מכן. זה היה אירוע די משעשע, להילחם על חיי בשטח ככה. חודש אשפוז ועוד חודש שיקום וחזרתי ישירות לחאן-יונס. לא האמנתי שאשוב כל כך מהר, אבל יש לנו תחושת מחויבות גדולה למדינה, לחיילים שלי. להרבה פצועים כאן היה את התירוץ הכי טוב לא לחזור. זה הרבה מעבר לצלקות פיזיות שנשארו. אני מניח שיישארו נזקים שילכו איתי הלאה".
איך המשפחה קיבלה את החזרה שלך לעזה? יש לך ילד קטן בבית.
"היה לא פשוט, אבל הם מבינים את תעצומות הנפש שהתקופה הזו דורשת. אנחנו באירוע בסדר גודל היסטורי, תנ"כי".
הבוקר נפתח באכזבה קלה. הכוח של רס"ן דניאל חזר מוקדם מהצפוי מהמארב. מתנשפים ומזיעים, כשהשמש מתחילה לעלות על גבם ובין הגגות האפורים של מחנה הפליטים, הם נכנסים לחדר עם כל הציוד. לא היו מספיק זוויות ירי טובות, וסיבות מבצעיות נוספות גרמו להם לחזל"ש, ישירות לקפה נטול הסוכר שמתבשל בפינג'אן, על כיריים מאולתרות במטבח של המשפחה שחיה פה עד לפני שבועיים. אחד הלוחמים שולף את "החטיף המבצעי" – טבלת שוקולד דקיקה ושטוחה, בתוקף לעשר שנים, שתמתיק מעט את הקפה המר. מקור השוקולד המשומר מוטל בספק: חלק טוענים שמצאו אותו במשלוחי המזון האמריקניים שהוצנחו פה לכל עבר, אחרים מעידים שהוא חלק ממנת הקרב המשופרת ללוחמים.
רס"ן אביטל לוקח שלוק מהקפה, מוותר על ביס מהשוקולד המוזר ומזכיר לי למה, עדיין, גם בחודש השמיני ללחימה, מרבית הקרבות הם באור יום, ולא בלילה; אפילו בשעות קבועות בדרך כלל – בוקר מוקדם ואחר הצהריים: "בלילה אנחנו חזקים מחמאס פי כמה, למרות שהוא ניסה לירות עלינו בהתחלה גם בלילה, כולל מהמבנה הזה. מורגש שעדיין יש לחמאס פיקוד ושליטה כאן, הוא מתנגד, וזה ההבדל העיקרי בין האויב כאן למקומות אחרים שבהם נלחמנו מולו.
"תבין איך זה עובד: פעילי חמאס נכנסים למחנות העקורים, כולל לבית הספר, ושם בין האזרחים הם מתכוננים לקרב מולנו. כך גם בשוק, לפני שכבשנו אותו. חמאס ממש נערך ללחימה בבאסטות, שביניהן מצאנו מטענים במשקלים שהגיעו ל-60 ק"ג. כמובן שמחבלי חמאס גם אוכלים שם ממזון העקורים. לעמדות הלחימה שלהם בבתים כאן הם יוצאים בלי נשק, שמחכה להם מסודר בתוך החדרים בבתים פה בשכונה".
בג'באליה, כמו בזייתון, הקצינים נדהמו: טונות של מזון ממשלוחי הסיוע, שממשלת ישראל מאיצה בצבא להכניס כמה שיותר לשטח הרצועה, הופכות ל"מחסני המזון" של חמאס, שלא רק מנהל אותן ומחזיק אותן כריבון על מאות אלפי אזרחיו בכל עיר, אלא גם קודם כל מזין באוכל הזה את אלפי פעיליו החמושים שנותרו. "אני מקווה שנסיים פה את המשימה כשגדוד חמאס המקומי פה מושמד ונחזור למשימות פשוטות יותר", מוסיף רס"ן אביטל.
אתם פה כבר חצי שנה, בלחימה בלתי נגמרת, אחרי שחוויתם על בשרכם ונפשכם את מאורעות 7 באוקטובר. איך אפשר להמשיך ולספוג?
רס"ן נדב: "זה יהיה שקר להגיד שהחיילים חזקים באותה מידה, אבל העוצמות שהם מגלים פה הן בלתי רגילות. לפני שמונה חודשים היה ברור למה הם עושים את מה שעושים, בגלל 7 באוקטובר, כולם היו ברעל בלתי רגיל, ועם הזמן זה דועך ואנחנו צריכים להזכיר לכולנו תמיד. מצד שני, אני תמיד מגלה דברים מדהימים בלוחמים שלי כשהם יוצאים לפשיטות ולכיבוש עם עוז ועוצמה ורוח. הם חוזרים מיום לחימה לעמדות שלהם כאילו זה היום הראשון ויודעים שהכל מונח על כתפיהם. הם ערניים ודוחפים כשהם לא עושים דברים. הם מתגעגעים לבית והרוב המוחלט מבין את ערך המשימה".
"לנו, בתוך כל הבלגן, הכי קל כי אנחנו נלחמים מול אויב ואנחנו יודעים מה טוב ומה לא ואנחנו לא מתעסקים בעניינים מדיניים, אלא רק בהשמדת האויב", הוסיף רס"ן נדב. "לכל לוחם יש חבר או קרוב משפחה שנפל וזה תמיד חוזר אליהם. נכנסנו הנה ביום העצמאות וזה היה סופר-עוצמתי אחרי שחווינו חוויה מטלטלת ביום הזיכרון כי פעם ראשונה הבנו מה זה חלל וחבר שנפל".
אחד הלוחמים ששומע זאת מבקש להדגיש: "אנחנו עם ישראל. עם ישראל יכול לסחוב את זה. לא חודש-חודשיים אלא 2,000 שנה בגלות, ולפני הגלות ואחרי השואה ו-70 שנה אחרי זה. זו תקופה בשרשרת הדורות שהדור שלנו צריך לעבור אותה כדי שהדור הבא יחיה, וזה לא משנה אם זה ייקח חודש-חודשיים או שנה-שנתיים. נעבור את התקופה הזו אם נהיה מאוחדים וחזקים. הכל תלוי בעוצמה ובאחדות של עם ישראל".
"הסרטונים - תזכורת לסיבה המטורפת שאנחנו עדיין כאן"
היעד של המשימה היום הוא מטה הביטחון הכללי של חמאס, מתחם עוין במרכזו של מחנה הפליטים. במתחם הדו-קומתי, שכולל גם קומת מרתפים, פעלה גם יחידת חקירות הפנים של צבא הטרור. תאי מעצר ליד חדרי עינויים למשת"פים, שכוח הסיירת צריך לכבוש היום – ולהשמיד.
אבל הדרך לשם היא פלשבק לעבר: במקום לעבור ברחובות ההרוסים, מדלגים בין הבתים באמצעות חורים גדולים במרכז הקירות, כשיטה שפיתחה חטיבת הצנחנים בעצמה במבצע חומת מגן לפני יותר מ-20 שנה, כדי להימנע מחשיפה לשטחי השמדה ברחובות שכם. אלא שפה, מסתבר, לא הצנחנים אחראים לרוב החורים בקירות, אלא מחבלי חמאס, שכך מניידים עצמם, בנוסף למנהרות, מבית לבית. תהום של שבע קומות הפרידה בין שתי נקודות חציה באחד הדילוגים, בין שני בניינים צמודים. אביטל המ"פ מוודא קודם שאין לי פחד גבהים בחציה.
14 צפייה בגלריה
השיטה שהצנחנים המציאו בחומת מגן, והמחבלים אימצו בעזה. חציית רחובות דרך קירות
(צילום: יואב זיתון)
רגע לפני, אנחנו עוצרים את רס"ן זיו, מפקד הפלגה השנייה, לשעבר עורב, מסיירת הצנחנים. הם יצטרפו לפעולה בעוד שעה, זמן מצוין מבחינת המ"פ לחמש את לוחמיו במוטיבציה לקרב, ולהזכיר למה הם פה. אם בבית הסמג"ד התנוססו גרפיטי של 7.10 ומגן דוד על הקירות, פה רס"ן זיו משתמש בהזרקה אחרת לחייליו: הקרנה של סרטון התצפיתניות שהופץ בישראל ערב קודם לכן. הקשר שלו, שנפצע באחד הקרבות בחאן-יונס ונמצא בשיקום בארץ, שלח לו את הסרטון, וזיו ניצל כמה פיסות של קליטה על הגג כדי להוריד את שלוש הדקות המחרידות לטלפון שלו. לא כולם כאן מעוניינים לצפות בסרטון, והוא לא מחייב אותם. יש כאן חיילים שנחשפו למראות קשים ב-7 באוקטובר.
"אנחנו לא יכולים בכלל לחשוב לצאת מפה כשזה המצב והחטופים לא בבית אחרי שצפינו בסרטון", מעיד זיו המ"פ, "חלום של כל לוחם לדעת שהוא לקח חלק בהחזרה של חטוף, והסרטונים האלה הם תזכורת מטורפת לסיבה שאנחנו עדיין כאן. יש עוד המון מחבלים שעוד לא הגענו אליהם, ובכל פעם אנחנו מופתעים כמה עוד אמצעי לחימה נשארו להם. זה יכול להימשך עוד שנים. לצפות בסרטון זה מתסכל בטירוף".
זה גורם לך להיזכר ולשאול איפה היית ומה עשית באותם רגעים של 07:30-07:00 בבוקר באותה שבת?
"ב-06:45 קיבלתי טלפון מגיא שמחי ז"ל, לוחם שלנו, שבילה בנובה עם רס"פ הפלוגה הרוש. המחבלים התחילו לירות עליהם שם והם העירו אותי, התקשרו קודם אליי. חשבתי שזה קצת צבע אדום ושזה ייגמר מהר, ואז שמעתי ברקע צרורות וקלטתי שזה חריג. אמרתי להם 'תנסו לרוץ ליישוב סמוך, אולי תיקחו נשק של כיתת כוננות ותילחמו איתו'. לא ידעתי בכלל שלקחו לאנשים את הנשקים מכיתות הכוננות. היינו בבית באותה שבת והנשקים של הלוחמים היו מאופסנים ביחידה בבית ליד. נסענו לקחת את הציוד וב-7:30 יצאתי מהבית, ואז מפקד הסיירת התקשר ואמר לי את המשפט: 'אנחנו ב(נוהל) השבת המצב לקדמותו' (שם קוד צבאי לכיבוש שטח בישראל על-ידי האויב, מושג שבו לא נעשה שימוש עשורים, י"ז).
"זה הביא לי סטירה באותו רגע כי 'השבת המצב לקדמותו' זה מושג שאני מכיר ממקומות אחרים בכלל, זה לכבוש מחדש שטח שנכבש בשטחנו, כאשר נפלה ההגנה. נסענו 190 קמ"ש באוטו שלי כשתוך כדי נופלות רקטות לידנו, בכביש 6. הגעתי הכי מהר שיכולתי בתחושה שלי, ואז לראות את הסרטון הזה עכשיו, אני מרגיש שהגענו מאוחר".
אחד מפקודיו, שתפס את פניו כאשר צפה בסרטון, צמוד לשלושת חבריו על ספה בסלון של בית שכבשו בג'באליה: "זה חרא לראות את הסרטון. אני באופן אישי לא אוהב לראות את הדברים האלה. כל פעם זה מחזיר אותי לאיפה הייתי בדיוק ב-07:30 בבוקר וב-08:00 בבוקר, כשנערכנו לקפוץ לעוטף".
הרחפן הקטן והערמומי
כדי להגיע למטה הביטחון הכללי של חמאס צריך לכבוש שני רחובות עם בניינים גבוהים וסמטאות צפופות ביניהם, ובהם מחבלים וזירות מטענים שאינן נראות לעין. אני מוכנס מאחור, ישירות לקו האש הקדמי ביותר, בתוך בניין בן תשע קומות. השעה 10:00 בבוקר, השמש כבר יוקדת בשמיים, וכוח הרתק פה נותן אש. השקט של מפקד הסיירת סא"ל עמית מדלסי, קור הרוח בחיתוך הדיבור שלו, מקנה שליטה ומשדר ביטחון ללוחמים: לפעול חכם, להתקדם בעוצמה אבל לא למהר לשום מקום, ובעיקר לא להיחשף לצלפי חמאס.
צלפי חמאס פה מצוידים לא רק בדרגונוב הרוסי עם קליעי 7.62, אלא גם, הסתבר לצה"ל, ברובי הבארט הגדולים, עם קליעים בקוטר 0.5. מדובר בקליעים גדולים שמשמשים למקלע כבד, וצה"ל אסר את השימוש בהם לצליפה לפני כשני עשורים, בגלל יכולתם לקרוע גוף לשניים בזוויות פגיעה מסוימות ואפילו לפרק ראש. מדלסי מגדיר ללוחמיו את החלק שצמוד לחלונות החדרים בכיוון ההתקפה כשטח השמדה, ומנחה את צוות הרתק שכאן לשמור על רציפות אש.
אגב, מתנהלת פה כלכלת חימושים, ולא יורים פה באותם היקפים שרירותיים כמו בתחילת התמרון. "גם אז לא היינו בזבזנים, תמיד פעלנו חכם", מספר מפקד הסיירת.
בחדר שבו ממוקמים הצלפים אני פוגש את סמל המחלקה שמכווין את פקודיו. בתוך פחות משעה הם מזהים ומורידים שני מחבלים. "הצלפים כאן הורגים הכי הרבה, עשרות, והשיאן פה, שנמצא בבניין סמוך, הרג מחבל מטווח של 1,250 מטרים", מתגאה הסמל.
החשש פה הוא מנ"ט על המבנה, ולכן אחד מרופאי הסיירת נכנס להרביץ תורה בשלושה לוחמים שנחים לכמה דקות על ספה בחדר אחורי בדירה שממנה מתנהלת הלחימה. "אתם לא רוצים", הוא אומר להם, "להיות במצב שהדבר האחרון שראיתם בחייכם זה את עזה".
בשביל זה בין היתר יש את אינדור: השם שניתן בצבא לאחד הרחפנים הקטנים והערמומיים ביותר. גודלו כשל כף יד, הוא שקט וכמעט שלא ניתן לזיהוי. הלוחם שמשתמש בו מטיס אותו באמצעות משקף מסך אטום וג'ויסטיק קטן ונוח ליד. כך ניתן להפעיל את האינדור הקטנטן גם כשהמפעיל בחשיכה ולא נחשף, ולשלח אותו בעיקר לתוך מבנים, חדרים סגורים ומנהרות.
מפקד הסיירת מדלסי הורה ללוחם שלו בכוח שמיומן לאינדור לשלוח אותו לבניין הבא. הסריקה מתחילה, תחילה בקומת הקרקע. סא"ל מדלסי מסתכל בלייב גם, על המסך הקטן משלו, ומכווין את הרחפניסט שלידו. "תעצור, זה שוואז", אומר מפקד הסיירת, ומתייחס למטען נפץ. "עקוב אחרי החיווטים", הוא מורה ללוחם. וזו משימה לא פשוטה, לתמרן על רחפן בבית שזה עתה הופגז על- ידי הטנקים.
תחושת הבטן של מפקד הסיירת לא הטעתה אותו: לשוואז מחוברים עוד מטענים בחדרים הסמוכים, בחיווט נסתר. עוד רגע היינו נכנסים לשם ואולי מפעילים את הזירה הנפיצה. "זה בניין חשוב ששולט על כל המרחב, ולא סתם חמאס מלכד אותו", הוא מספר לי, "שמתי לב גם ששתיים מהדלתות בבית נעולות, כך שייתכן שמסתתרים שם מחבלים".
סיום הסריקה ברחפן הזעיר מדהים לא פחות: הלוחם עם משקף המסך והג'ויסטיק מחזיר אותו עד אלינו, מבניין היעד, דרך חצר הלחימה שבינינו ובה הטנקים, מעלה לחלון החדר שלנו בקומה השביעית, ממש עד לידיים של החייל, מבלי שזז.
סמל יאיר, קשרו בן ה-20 של מפקד הסיירת מדלסי, מקבל משימה ממפקדו: לקחת אותי בליווי שלושה לוחמים נוספים למג"ד 890 סא"ל יוני הכהן, שנמצא ב"ביתו", שני רחובות מאיתנו. על פניו, ניווט קל, 150 מטרים בקו אווירי. לא פשוט כשמדובר באמצע מוקד לחימה אורבני, בצהרי היום, כשהכדורים שורקים באוויר והפגזים מתעופפים לכל עבר. "איך אתה בלי מדים? אתה לא מפחד?" לא מפסיקים להתפלא הצנחנים שמסביבי. והם לא שואלים את זה בגלל האויב שמסביב.
במצבי התקפה גדודית שכזו, כל לובש בגדים אזרחיים, בטח כהים, עם שכפ"ץ וקסדה שחורים, הוא מחבל. ולכן אני משתדל לרוץ בדילוגים באזורים החשופים ברחובות בין הלוחמים, ולא אחריהם. "תראה מה זה, זו ממש מהפכה", מתגאה יאיר בסמארטפון המבצעי שהוא שולף מהכיס, בזמן שאנחנו עוצרים בכריעה בסמטה חרבה בין שני בניינים גבוהים, "זה האולר – מפה ממוחשבת, שמראה לי גם איפה כוחותינו ובמקום להגיד לכוח שכן שיסתכל על הבית הכתום עם המרפסת הוורודה, אנחנו פותחים את התוכנה הזו ולכל מבנה יש ארבע ספרות. ככה נביא אותך תכף לסא"ל יוני, מג"ד 890".
המג"ד מבארי והשחיקה במילואים
את סא"ל יוני הכהן, מפקד גדוד 890 של הצנחנים, פגשתי לראשונה בערבה הרביעי של המלחמה, בתוך קיבוץ התופת בארי. הוא נלחם שם משעת צהריים מוקדמת של 7 באוקטובר, ועינו אז דמעה באופן בלתי נשלט, זכר לפציעה מרסיס שספג בקרבות בתי הקיבוץ שהופגזו בטנקים ובטילי נ"ט, ספוגים ריח של גופות.
יוני המג"ד לא מסתפק פה בחיסול מחבלים, אלא גם בהשמדת בתיהם. אנחנו יושבים עם החפ"ק שלו בסלון הבית שכבשו בתחילת המהלך כאן, טלפון אדום על השולחן מונח כאילו אנחנו בלשכתו בבסיס בית ליד. "עכשיו נצפה בטלוויזיה", הוא אומר. התחושה לרגע היא של סרט ערבי בשישי אחר הצהריים, עם המשפחה והגרעינים, אבל הספירה לאחור ברשת הקשר שוב מחזירה למציאות; על המסך מקרין הרחפן שמעל השכונה את הבניין, שבו גרו שלושה פעילי חמאס. שתי שניות חולפות מתום הספירה, והווילון שמאחורי שמשמש לכיסוי החלון מצלפי אויב, עף. ההדף, מטווח אווירי של כ-100 מטרים, עשה את שלו.
יוני גאה בלוחמיו וגם דואג להם, ובמיוחד לשתי אוכלוסיות: החובשים שנחשפים תדיר למראות קשים של פצועים, והצלפים שלו, שרואים היטב מבעד לכוונת או המשקפת את תוצרי הירי שלהם. "אלו מצילים חיים ואלו הורגים מחבלים אצלי, ושתי הקבוצות האלו מקבלות סדנת התמודדות מיוחדת בת יומיים, כדי לשמר את החוסן הנפשי שלהן, בנוסף לעיבודים שאנחנו עושים בהפוגות לכולם".
14 צפייה בגלריה
המילואימניקים של הסיירת. "אנחנו הפעם 60% מהכוח, אבל כל מי שפה נותן 400%"
(צילום: יואב זיתון)
רגע לפני היציאה בחזרה לישראל, המילואימניקים של הסיירת, פלוגת התצפיות של היחידה הסדירה, נותנים פרספקטיבה בוגרת, כמעט אבהית, על המצב. בתחילת המלחמה הם ניצלו את הרוח היזמית שהביאו מהאזרחות, גייסו רחפנים מיוחדים מתרומות, עקפו בירוקרטיות צה"ליות וסייעו כך לחסל מאות מחבלים בסגירות מעגל מהירות. היום הם אוחזים את ג'באליה מהאוויר עם רחפנים שסורקים סביב השעון, ומתרגשים לקבל סוף-סוף גם רחפן שמטיל חימושים.
גם הם, כמו יתר יחידות המילואים הקרביות, טחנו מילואים ברצף לחימה שכמותו לא היה, פתאום באמצע החיים. "אנחנו הפעם 60 אחוז מהכוח שהתייצב בתחילת המלחמה", מודה המ"פ רס"ן אור, "מילואים זה לא משאב בלתי נגמר, וכל מי שפה נותן 400 אחוז, עם התאמת המשימות לסד"כ שהגיע. מסתבר שיש נשים ששמות ברקס, חלקן מאיימות להיפרד ואחרות כבר התגרשו. בנות זוג שקורסות לתוך סטרס, לתגובות נפשיות אמיתיות, דברים ששובר למסאז' או סופ"ש בצימר, שקיבלנו מהמדינה, לא יכולים לעזור".
"כולם פה נותנים הכל, אלו שלא יכלו להגיע זה לא עניין של מרד. זה מצב נתון, קושי להתמודד עם פערים שנוצרו בחיים שלנו", הוסיף רס"ן אור. "לכל אחד יש פה סיפור: אחד יצא משג'אעיה לחדר לידה כשבנו נולד, ויש לו עוד קטן בבית. שנינו חזרנו אחרי חודשי המילואים הראשונים למשרדים שנסגרו. אני הייתי בדיוק בסבב גיוס לסטארט-אפ שפיתחתי, ופספסתי אותו. הלך".
אחרי יממה של קרב, אנחנו עוזבים את ג'באליה. ביום חמישי שעבר, בתום שלושה שבועות של מבצע צה"לי ראשון במלחמה במחנה הפליטים של ג'באליה, יצאו אחרוני הלוחמים. במבצע נהרגו עשרה חיילים, חולצו גופות של שבעה חטופים, הכוחות הרגו מאות מחבלים ואיתרו והשמידו עשרה ק"מ של מנהרות, חלקן התקרבו לישראל. דבר אחד היה ברור לכל הלוחמים: בקרוב הם כנראה יצטרכו לשוב לשם.
פורסם לראשונה: 00:00, 07.06.24
