פנינה ביבס קשת, אמא של ירדן, רגילה לדבר עם הבן שלה לפחות פעמיים ביום. "אני מאוד קרובה לירדן", היא אומרת, וההבעה האימהית והגאה על פניה קורעת את הלב. "כל החיים שלו ירדן משתף אותי בכל דבר הכי קטן שקורה לו. לפעמים הוא נעזר בי, ולפעמים הוא רק רוצה לפרוק", ועכשיו היא מספרת לי שככה זה היה גם בבוקר של 7 באוקטובר. כשהאזעקות התחילו, הוא היה עם משפחתו בביתו שבניר עוז, והיא הייתה בביתה בקיבוץ צאלים במועצה אזורית אשכול.
"אצלי שבת בבוקר התחילה עם הטלפון המוקדם של ירדן", היא אומרת. "תמיד כשיש אזעקה הוא מתקשר: 'אמא, לכי למקלט', 'אמא, מה קורה עם סבא' ‑ אבא שלי חי באשקלון, וכמובן שבלי ממ"ד. ואני כזו אפופה, בכל זאת שש בבוקר. אומרת לו שג'סי הכלבה שלי השתינה מפחד על הרצפה, שאנקה אחריה ועוד מעט אלך למקלט. אבל הפעם הוא ממש כעס עליי ואמר: 'לא, תלכי למקלט מיד'. אז בסדר, הלכתי.
“זו הייתה פעם ראשונה בערך שהלכתי למקלט בקיבוץ. כבר היו שם כמה אנשים. ישבנו שם רגועים, צוחקים, כשפתאום התפרצו למקלט חבר'ה מנובה שחיפשו אצלנו מפלט. כמובן שברגע ההוא לא ידענו בכלל מה זו נובה, כל מה שראינו היו צעירים מלוכלכים מאוד, עם פנים שחורים מאבק, חלקם פצועים, ובחורה צעירה והיסטרית לגמרי שצעקה בטירוף: 'תנעלו את הדלת עכשיו!!!' אנחנו מסתכלים, לא מבינים מה יש לה, ואני אומרת לה: 'אי-אפשר לנעול את המקלט', והיא ממשיכה לצעוק, כולה רועדת מפחד. הכריחה אותי להתקשר לרבש"ץ, וכשהוא אמר לה שאי-אפשר לנעול את הדלת של המקלט היא נכנסה עוד יותר להיסטריה".
היא מרשימה וגאה כמו עץ זית, בן אדם שקול ששומר על הומור. עובדת סוציאלית לשעבר, שיכולתי לנחש שהיא קיבוצניקית גם אם לא הייתי יודעת עליה כלום. "בשלב מסוים הודיעו לנו שכולם צריכים להתכנס בחדר האוכל. אנחנו הולכים, ואני ממשיכה עם הצחוקים שלי עם מישהי שאני מכירה, כשפתאום היא אומרת לי ככה, בטון משועשע: ‘היי, תראי מה בעלי שלח לי'. ואז מראה לי את התמונה".
פנינה פותחת את הטלפון, ומראה לי את התמונה שהפכה בינתיים לתמונה הכי מפורסמת במדינה. הצילום ההוא של שירי ביבס מרגע החטיפה, מחזיקה את שני הג'ינג'ים בזרועותיה, ובעיניים שלה מבט הבעתה והאימה הנורא ההוא. זה שאף ישראלי לא ישכח כל חייו.
את רצינית? ככה גילית?
"כן. תראי מה כתוב מתחת לצילום: 'ישראלית והילדים שלה'. עוד לא ידענו אז כלום. ואני אומרת לבחורה ההיא: 'מה?! זה שירי והילדים, אלה הנכדים שלי!' והיא עונה 'את מתבלבלת, זה בטוח לא היא', ואני אומרת לה: 'תגידי לי, מה, אני לא מכירה את הכלה ואת הנכדים שלי?!' זהו. יותר מזה אני לא זוכרת. רק שישר שלחתי את התמונה לעופרי".
"כשהיא שלחה לי את התמונה כבר ידעתי שחטפו את שירי והילדים", אומרת עופרי לוי-ביבס, הבת שלה, שיושבת ליד השולחן בחצר הגדולה ומכרסמת פרוסת לחם שחור עם טחינה. היא חייבת לנשנש משהו בריא מדי פעם כי היא בהיריון מתקדם, עם הילד השלישי שלה. ירדן, אחיה החטוף, אפילו לא יודע שהיא בהיריון. אין לו מושג שבעוד הוא נמצא בפתחת הגיהינום, אחותו מגדלת חיים חדשים. צריך רק להסתכל על הבטן שלה, וישר המוח שלך קולט את כל הסיפור המקומם של מאבק החטופים. זו בטן של חודש שמיני פלוס, מה שממחיש בדיוק כמה זמן עבר מאז שירדן נעלם.
עופרי כבר ראתה את תמונת החטיפה וידעה מההתחלה כמה המצב גרוע. היא נשארה בקבוצת הווטסאפ של קיבוץ רעים, שבו גרה לפני שעברה למושב ברמת הגולן. רעים היה בין הראשונים לעבור מתקפה רצחנית, ובקבוצה שלו היא קראה בדיוק מה קורה. במקביל היא התכתבה עם ירדן בווטסאפ. רק אותה הוא בחר לשתף ברגעים הקשים שהוא ומשפחתו עוברים. "ירדן מאוד רגיש", אמרה לי קודם, "הכל מאוד נוגע בו והוא לוקח הכל חזק וקשה". ולכן, כשכתב לה "זה מרגיש כמו הסוף", היא חשבה שהוא מגזים וכתבה לו בחזרה: "סתום מפגר". אבל אז ירדן שלח לה את ההודעה האחרונה שלו. שלוש מילים שמקפיאות את הדם. "הם נכנסים אליי".
פנינה ואני הולכות לחטוף סיגריה בחצר. היא מוציאה מצית ואז אומרת כמה קשה לה לשמוע שירדן בחר לכתוב רק לאחותו עופרי על מה שמתרחש בבית שלו. לה, אמא שלו, היא אומרת, הוא לא סיפר דבר. "אין בוקר שירדן לא היה מתקשר אליי מהעבודה, וגם מהעבודה השנייה, כי הוא עבד בשתי עבודות כדי לפרנס את המשפחה. אז למה דווקא באותו היום הוא לא עשה את זה? כולם מנסים לנחם אותי, אומרים לי: 'הוא שמר עלייך, לא רצה לגרום לך צער'. אבל אני מאוד פגועה מזה. מאוד פגועה. אם הוא היה מתקשר אולי הייתי מזעיקה את כל כיתת הכוננות של צאלים, אולי הייתי מוצאת פתרון אחר. אני אמא לביאה, אמא שעושה. כל כך כואב לי שבמקום הכי נורא בחיים שלו, אני לא הייתי שותפה. ברגע האמת של ירדן, אני לא ידעתי".
"טוב, אבל אל תכעסי עליו אמא", עופרי אומרת, ופני הלב היפים שלה מתרככים. "אני אכעס", פנינה מתעקשת, "כי אם אני אכעס זה אומר שהוא יחזור הביתה, וכשהוא יבוא אני אצעק עליו למה הוא לא סיפר לי".
× × ×
זו שעת צהריים במושב הפסטורלי שמדגמן כל כך יפה את מיטב הנופים של רמת הגולן. עופרי, דויד בעלה ושני ילדיהם עברו לפה מהעוטף לפני 7 באוקטובר. גם שירי וירדן תיכננו לעבור, אבל לא הספיקו. אמא פנינה הגיעה לפה מיד אחרי שפונתה מצאלים. להיות כמה שיותר קרוב לבת שלה. לעזור.
עופרי, 37, היא האחות הגדולה של ירדן, מבוגרת ממנו בשלוש שנים למרות שעם הטי-שירט השחורה היא נראית כמו תלמידת תיכון. היא מרפאה בעיסוק, בעלה דויד פיזיותרפיסט. לצידה יפעת זיילר, מי שנהגה לכאן כל הדרך המאוד ארוכה מהרצליה. גם היא בת 37, תל אביבית בנשמה, בוגרת לימודי ארכיטקטורה בבצלאל. צלמת דוקומנטרית. היא בת הדוד של שירי. אמא של יפעת ואבא של שירי ‑ יוסי סילברמן ז”ל ‑ הם אחים. יוסי ואשתו מרגיט נחשבו כחודש לחטופים, עד שהתברר ששניהם נרצחו באותה השבת.
"הייתי כל כך רוצה גם לקחת חלק במאבק", פנינה אומרת. "יש לי כל כך הרבה כעס בגוף, כל כך הרבה אלימות שהצטברה בי, למרות שאני לא אדם אלים, אחרי שלקחו לי את המשפחה אני פשוט בזעם ענקי שאין לי איפה לשחרר. אני כועסת על עצמי שאני לא שם, באולפני הטלוויזיה, לא הולכת על הכביש בבגין כמו עינב צנגאוקר. אבל הוחלט שעופרי היא שתנהל את המאבק, והיא צריכה אותי פה, שאעזור לה ואשמור לה על הילדים".
עם כל היכולות המרשימות שיש להן, שלוש הנשים האלו כבר מותשות. הן כמו רצות מרתון שלא הפסיקו לרוץ לשנייה במשך שמונה חודשים, רק שהן רצות עם משקולות על הרגליים בתוך חול טובעני. ועכשיו, למרות השמחה האמיתית על שחרור ארבעת החטופים בשבת, הן כבר לא יודעות מה לעשות יותר. “כמובן ששמחתי בשבילם ובשביל המשפחות לראות אותם חוזרים בריאים”, אומרת עופרי. “ראינו כמה העם מחכה לעוד בשורות טובות כאלה. יש שם עוד חטופים חיים שצריכים לחזור, וחללים שזכאים להגיע לקבורה ראויה”.
וגם, מן הסתם, הלב נצבט.
“יותר מעצב על כך שזה לא אנחנו, יש דאגה שמבצע החילוץ ההרואי והנדיר הזה ינוצל כתירוץ להמשיך ולדחות החלטה של הפסקת לחימה לטובת עסקה, שהיא הדרך היחידה שבה נזכה לראות את כולם. שזה יהפוך לספין פוליטי.
“העובדה שנתניהו בחר להתקשר לנועה ארגמני מיד עם הגעתה, אבל לקח לו 20 שעות לנחם פומבית, ולא פנים מול פנים, את משפחות ארבעת החטופים שהוכרזו כמתים ‑ זאת דקירה בלב. גם משוחררות של העסקה לא נענו עד היום לבקשתן להשמיע את העדויות בפניו ובפני הקבינט”.
תיעוד רגע החילוץ בשבת
(צילום: דוברות המשטרה)
פנינה: "הראשון שחגג יום הולדת בשבי היה ירדן, אחריו כפיר ואז שירי, בערב חג החירות. הבא בתור זה אריאל. עוד חודשיים, ב-5 באוגוסט, יהיה לו יום הולדת. אז מה, גם הוא יחגוג אותו בשבי? ‘יחגוג’, זו מילה כל כך אכזרית. ספק אם הם יודעים בכלל מה התאריך או שיש להם יום הולדת בכלל".
יפעת: “את עושה כל כך הרבה - ולא משיגה כלום. יש תחושה כזו שהנה, הגעת להישג מטורף, ויום אחרי זה את קמה בבוקר, ושירי וירדן והילדים לא פה”.
ובכל זאת הן ממשיכות. עופרי מנהלת את החמ”ל הביבסי ויפעת נאבקת לצידה, כולל פגישות עם מנהיגי עולם. “עופרי טסה במשלחת מיוחדת לגרמניה ופגשה את השגריר הקטארי”, מספרת יפעת, “בני דודים ודודים משני צידי המשפחה טסו מספר פעמים לגרמניה, לאנגליה ולארה”ב לפגישות עם בכירים בממשל האמריקאי, ואני טסתי לקטאר”.
עם מי נפגשת שם?
“עם ראש הממשלה, ועוד בכירים. זה היה בינואר, אחרי שהם לא חזרו בעסקה, החלטתי שאני עושה הכל כדי להבין מה קורה. זו הייתה סיטואציה לא פשוטה, כי כמו כולם, עמדת קטאר לא ברורה לי; מצד אחד תומכי חמאס, כי כך הם מוצגים בתקשורת, מצד שני, הם המתווכים ואם אני רוצה תשובות, הן שם. אמרתי לעצמי, אני חייבת להבין מה קרה באמת, למה שירי והילדים שלנו לא חזרו והילדים והאמהות של כולם כן”.
יצאת לתחקיר פרטי.
“כן, וזה גם מה שעניתי לכל מי שכעס עליי שטסתי לשם ואמר לי: ‘קטאר הם שותפים וזה באשמתם והם רצחו את הדודים שלך’ (יוסי ומרגיט סילברמן). אמרתי להם שאם מחר יגידו לי לשבת מול הנייה, אני אשב מולו אם זה מה שיחזיר אותם. וככה הגעתי לקטאר. גם לא הייתי צריכה להתלבש בצורה צנועה ולא לשים חיג’אב, היה להם מאוד חשוב להדגיש את זה, שהם מארחים אותנו וחשוב להם שנרגיש בנוח. כבר בערב הראשון שנחתנו נפגשנו עם בכירים המעורבים במשא ומתן. הפגישה איתם ארכה שלוש שעות. אני אומרת את זה בכאב. אני לא חושבת שפה, בישראל, מישהו מהממשלה שלנו ישב איתי שלוש שעות ודיבר איתי. והנה פה, ישב מולי בכיר - אם לתרגם את התפקיד שלו, מדובר בראש המל”ל שלהם - בחור בן 40, אקדמאי, שאמר לי: ‘גם מבחינתנו הרבה השתנה ב-7 באוקטובר’”.
ואת האמנת לו?
“לא בהכרח, אבל חשבתי לעצמי שיהיה עוד זמן לשפוט את העבר והיחסים עם חמאס, ושכרגע הם אלו שהצליחו לתווך עסקה והחזירו 110 אנשים הביתה. נשים, ילדים ואזרחים זרים. הוא אמר לי: ‘נכנסנו לתמונה כבר ב-8 באוקטובר. ראיתי מה שעשו לכם פה בבית, בטלוויזיה, ונכנסנו מיד כמתווכים בלי שביקשו מאיתנו’. ואני יושבת שם בגרון חנוק, ובא לי לצרוח, אבל אני יודעת שאני צריכה להיות חכמה ולא צודקת. שיש פה אינטרסים מאוד חזקים של קטאר להתנער מהתדמית של מדינה תומכת טרור, ואולי גם הקונספציה שלי לגביהם לא לגמרי מדויקת. הרי גם בישראל היו מי שידעו על מזוודות הכסף”.
הוא אמר שהוא מצטער על שירי והילדים?
“לא, אבל הם כן ביקשו מאיתנו לא לאבד תקווה. גם ראש ממשלת קטאר אמר לי: ‘אני מבין שאתם דואגים, כי 18 מבני המשפחה שלי נחטפו בסוריה על ידי דאעש’. כמובן שהחטופים שלו שוחררו אחרי יום אחד, אבל הוא היה אמפתי בדרכו. היה איתי דניאל ליפשיץ, הנכד של יוכבד ששוחררה ושל עודד שעדיין בעזה, וראש הממשלה הכיר את כל העשייה שלו במאבק. הם מכירים את כל החטופים שלנו לפרטי פרטים, את הסיפור המשפחתי שלהם. וזה מה שמתסכל, כי אחרי כל מה שעשינו ‑ איזו עוד ישראלית ישבה מול ראש ממשלת קטאר כדי להציל את המשפחה שלה ‑ את חוזרת לארץ ונזכרת שבסופו של דבר, את נמלה קטנה שמנסה לגרור חתיכת לחם שכבדה פי עשרה ממשקלה, ואז אני מסתכלת על הנמלה שאני מלמעלה ואומרת: מה חשבתי לעצמי? יש פה כוחות פי מיליון יותר חזקים ממני, ומה הסיכוי שלי להציל אותם?”
פנינה: “אני לא יכולה להאמין שעבר עוד חג ולא שמעתי מילה מירדן. הפעם האחרונה שנפגשנו הייתה ביום חמישי, יומיים לפני 7 באוקטובר. הוא אסף אותי מאשקלון, כי שם הוא עבד, ונסענו לאבא שלי. ואבא שלי ביקש, אז ירדן עמד וניפנף עם הלולב. זה היה מוזר, כאילו הרגשנו שזו פעם אחרונה. אבא שלי אף פעם לא ביקש ממני לצלם, ופתאום הוא התעקש: ‘תסריטי את ירדן עם הלולב בווידיאו’. אחרי זה ירדן לקח אותי הביתה לצאלים וזו הייתה נסיעה הזויה, ממש כאילו היו לו איזה חיזיון או תחושת בטן. הוא דיבר על עזה כמעט נון-סטופ. ומה שהרג אותי, השיר האחרון שהוא שמע באוטו, זה היה זאק ווילד, זמר של רוק כבד. ואיזה שיר זה היה? Road Back Home ‑ ‘הדרך חזרה הביתה’, והמילים היו: ‘תראו לי את הדרך בחזרה הביתה’. יצאתי מהאוטו עם השיר הזה. וזהו, לא התחבקנו, הוא ילד גדול. רק אמרתי לו: ‘בוא תיכנס, תיקח את החמוצים שהכנתי לך’, והוא אמר: ‘אני אבוא בשבת, עד שבת לא יקרה להם כלום’”.
את בטח לא מפסיקה לחשוב על זה.
“כל שנייה וכל דקה. בהתחלה עוד הייתי שומעת את השיר, עכשיו גם זה אני לא מסוגלת”.
יפעת היא אמנם בת הדודה של שירי, אבל לא ממש הכירה את פנינה ועופרי לפני 7 באוקטובר. “עופרי ואני נפגשנו במסיבת הרווקות של שירי, שהייתה מאוד צנועה ועדינה, כמוה. רק כמה חברות, בחדר האוכל של הקיבוץ, וזהו. מבחינתי דנה ושירי הן המשפחה הקרובה. כל חופשה, כל סוף שבוע וכל חג, זה תמיד היה לנסוע לניר עוז. ההודעה האחרונה בקבוצה של ‘הג’ינג’ים’, ככה קוראים לקבוצה שלנו ‑ היא ודנה אחותה ואני ואחי רועי ‑ זה שאני כותבת להן בשבע בבוקר: ‘בנות, תנעלו את הדלתות, כי יש נטייה כזאת בקיבוץ להשאיר פתוח’. שירי שלחה לב. וזהו”.
× × ×
אנשים שדיברתי איתם לפני שנסעתי לכאן אמרו שהם לא מבינים למה לעשות את הכתבה הזו. ש"עם כל כאב הלב", הביבסים אינם כבר. נרצחו בשבי. אין דבר שיותר פוגע במשפחה הזאת מאמירות כאלו. קודם, בנסיעה לכאן, גם יפעת ספרה לי על תגובות דומות שקיבלה. "כתבה לי בפייסבוק אישה: ‘אני לא מבינה מה את בוכה ונלחמת כל כך הרבה, הרי ברור שהם מתים’. הסתכלתי על תמונת הפרופיל שלה, סבתא לחמישה נכדים. וזה מה שהיא כותבת לי, בשלווות נפש כזאת".
הכל התחיל ביום האחרון של העסקה. פתאום חמאס סירב להעביר את כל עשר הנשים והילדים, בהם שירי והילדים, כמו שהבטיח. אמר שהוא מוכן להעביר במקום שבעה חטופים ושלוש גופות. מיד אחרי זה חמאס יצא בהצהרה ששירי והילדים נרצחו מאש כוחותינו, ואחרי זה פורסם סרטון של ירדן, סדיסטי ברמה שבלתי אפשרי לצפות בו, ובו מבשרים לו על מות אשתו וילדיו.
וזה כל מה שאנחנו יודעים בוודאות. “לפי המידע שקיבלנו, שירי נמצאת בידיים של פלג אחר, שמכונה בעברית ‘אדוני השממה’”, יפעת אומרת. “אלה שבעת הגברים שרואים בסרטון שפורסם לפני חודשיים. לפי מה שהוסבר לנו, זה ארגון טרור קטן יותר, שמתנהל בדומה לחמולת פשע. הם פועלים תחת חסות חמאס, מקבלים ממנו כסף והם מחזיקים את שירי והילדים”.
על ירדן יודעים טיפה יותר. החטופות של ניר עוז שחזרו מהשבי סיפרו שבהתחלה הוא הוחזק ביחד עם הרבה חטופים מהקיבוץ, רק שבניגוד אליהם, המחבלים החליטו לשים אותו ואת עופר קלדרון לא באולם של כולם, אלא בסוג של כלוב עם סורגים.
עופרי: "הן סיפרו שהוא לא אכל בהתחלה, כי הוא היה בדיכאון עמוק. וגם לא ישן, עד שהאחות נילי מרגלית, שטיפלה שם בכולם, הצליחה להשיג בשבילו כמה כדורי שינה. אחת החטופות אמרה לי שירדן כל הזמן דיבר על שירי ועל הילדים ושאל עליהם, ובשלב מסוים אחד המחבלים, שכנראה נמאס לו מהשאלות ורצה להשתיק אותו, אמר: ‘אל תדאג, הג'ינג'ים בתל אביב’. ואני חושבת שירדן האמין לו, שהוא חשב לעצמו שאם זו לא האמת, אז מאיפה המחבל יודע שהילדים שלו ג'ינג'ים ושהם בישראל? לא היה לו מושג שכל המדינה מדברת עליהם.
"דניאל אלוני סיפרה שבאחד המקרים היא זו שנכנסה לאיזה התקף חרדה, ודווקא הוא היה זה שהצליח להרגיע אותה. עדינה משה אמרה שכשהאחות נילי שוחררה, היא השאירה לירדן תפקיד, להיות אחראי על הכדורים של המבוגרים יותר ולעזור להם, ואני אמרתי לעצמי אולי זה יאסוף אותו, ייתן לו יותר כוח".
הבנתי שהוא הוחזק גם עם ג'ימי פאצ’קו, עובד זר מהפיליפינים שמאוד אהב אותו.
“דיברתי גם עם ג'ימי, שאמר לי: 'אם הייתי יודע שהילדים של ירדן לא יצאו ‑ הייתי נשאר שם איתו'. הוא עובד היום בארץ, לא מוכן לחזור הביתה, הוא אומר: 'אני חוזר לפיליפינים רק אם ירדן חוזר’".
פנינה: "ירדן הוא כזה. טיפוס כזה שאוהבים. יש משהו בשקט שלו, בחוש ההומור. הוא אוהב להצחיק. יום אחד ביקשנו בקבוצה שכל אחד יביא משהו לפסח, אז ירדן כתב 'אני אכין את הקרח'".
איך הוא מצחיק את שירי?
עופרי: "הוא היה מחקה את הצחוק שלה. יש לה צחוק קצת טיפשי כזה, שלא מתאים לה, כי היא מאוד נשית ועדינה כזו. והיא תמיד צוחקת על זה שלוקח לו המון זמן לצאת מהבית. יש לו כל מיני הרגלים וקיבעונות".
פנינה: "הוא מגדל זקן, כי יש לו לחיים צ'אבי כאלו. כשהוא היה ילד חשבו שהוא בת בגלל הריסים הענקיים שלו והלחיים השמנמנות. והיא תמיד רצתה להיות גננת, כמו אמא שלה מרגיט ז"ל. זה תמיד היה מעלה לי חיוך. גננת שמצאה ילדון מגודל".
מה חיבר בינו לבין שירי?
פנינה: "האהבה לבשר. שניהם מאוד אוהבים סטייקים".
עופרי: "המקום של שירי בקשר שלהם זה להיות המאזנת. הצד השפוי והמרגיע. לשים שנייה פרופורציות לדברים. ירדן מאוד רגיש, הכל מאוד נוגע בו והוא לוקח הכל קשה. שירי גם יודעת להתפנק, היא אוהבת מסעדות טובות ושקונים לה תכשיטים, נעליים, בגדים. אני חושבת שזה עשה כיף לירדן לפנק אותה, הוא היה מפנק אותה המון".
שירי וירדן ביבס הכירו עוד כנער ונערה בקיבוץ. "משפחת קוניו גרה בבית הצמוד לבית של ההורים של שירי בניר עוז", מספרת פנינה, "שירי והבנים של הקוניואים היו מסתובבים ביחד. ירדן היה חבר טוב של הקוניואים, וככה הוא הכיר את שירי. יום אחד בפורים הוא פגש בפאב של הקיבוץ את הילדה הזו, שהוא מכיר אותה כל חייו, ופתאום, כמו קסם, נוצר ביניהם קליק. ומאז הם לא עזבו האחד את השני. החודש הם 'חגגו' יום נישואים שישי".
איזה הורים הם?
פנינה: "מאוד אוהבים ועוטפים וחרדתיים. שירי קצת פחות, ירדן הוא מהאבות האלה שצועקים בקרוסלה 'רד משם, זה מסוכן'".
יפעת: "הבן הקטן שלי, גיא, צעיר מכפיר רק בכמה חודשים. לא תיכננו להיכנס להיריון ביחד, אבל זה היה כיף. כשהיא ילדה היא שלחה לי מלא אמוג'ים של גזרים, שאבין שייצא עוד ג'ינג'י".
באמת רציתי לשאול מאיפה הגנים האלו.
"אבא של שירי וגם אמא שלי הם ג'ינג'ים. אבל נראה לי שגם בצד של ירדן יש איזה גן ג'ינג'י רדום, כי לא יכול להיות שככה ניצחנו את הגנים המרוקאיים-תימניים של ירדן. הוא תמיד צחק שאריאל הוא התימני הג'ינג'י הראשון. למרות שאם מסתכלים על תווי הפנים של אריאל, רואים שהוא ממש ירדן, רק בצבעים אחרים".
× × ×
פנינה מראה לי סרטונים ביתיים מצחיקים של ירדן. באחד מהם הוא רץ בשדות שליד הקיבוץ כשמאחוריו רצים שני הכלבים שלהם. אחד מהם זה טונטו, הכלב המעורב והחמוד של הביבסים, שמופיע כמעט בכל התמונות המשפחתיות שלהם. זה שגופתו נמצאה שחוטה במרכז הסלון בבית.
איך זה שלא חטפו אותם ביחד?
פנינה: "מה ששמעתי מאחת החטופות זה שהוא לא האמין שהם יעזו לקחת אישה וילדים כל כך קטנים. בגלל זה הוא יצא אליהם. הקריב את עצמו. הלך ונלחם איתם, בהתחלה עם האקדח ואחר כך כנראה עם הידיים. חשב שהם יסתפקו בו".
דרך הזיכרונות שעולים עכשיו בחצר אפשר להבין עד כמה שירי וירדן הם בול כמו מי שחשבנו שהם. ירדן המצחיק והרגשן והמגונן, ושירי, עם הביישנות והעדינות, עם הרצון הרגוע הזה שלה לחיות חיים רגילים, לא מסעירים, סתם חיי משפחה מאושרים. "כל מה שהיא רצתה בחיים זה להיות אמא", אומרת יפעת, "אמא שלה מרגיט הייתה גננת מיתולוגית, ושירי הלכה בעקבותיה ולמדה חינוך. הם אנשים ממש פרטיים וביישנים, לשירי אפילו אין עמוד פייסבוק פעיל, אין לה אינסטגרם".
יפעת: "אני כל הזמן חושבת על מה הילדים האלו ראו. האם אריאל, ילד בן ארבע, ראה גופות? האם הם עברו ליד הבית של סבא וסבתא וראו אותו נשרף? כפיר בן שנה וחצי כבר, הוא לא זוכר את ירדן. אין לשירי אפילו תמונה להראות לו. ואריאל שמבין הכל, ילד נבון, ג'ינג'י, אנרגטי. איך מעסיקים אותם שם? ומה עם שירי? ועוד לא דיברנו על העדות המזעזעת של עמית סוסנה המלכה האמיצה. מה אכפת להם הרי להכאיב גם לאמא".
בלתי אפשרי כמעט לנהל כאב כזה. דנה, האחות של שירי, התראיינה אמנם ממש בהתחלה לאיתי אנגל ב"עובדה" ודיברה בצורה מרסקת, אבל מיד אחרי זה, פשוט לא יכלה יותר. "אני פה במקומה", יפעת הסבירה לי, "כי אנשים לא מבינים עם מה היא מתמודדת. אבא ואמא שלה נרצחו, אחותה, גיסה והאחיינים נחטפו, היא מפונה מהבית. היא עסוקה בלשרוד, באבל על ההורים שלה ועל תמר וג'וני קדם סימן טוב שהיו חברים טובים שלהם, ועל הגננת של הילדים שלה, מיה גורן ז"ל. ולכן אנחנו בני הדודים התגייסנו ככה, כי אנחנו יודעים שהיא חייבת זמן להחלים".
היא מדברת, ואני חושבת, שילכו לעזאזל כל הטוקבקיסטים האלו, שמטנפים על כל בני הדודים מהמעגל השני שנלחמים כמו גיבורי-על. הייתי רוצה שישמעו איך נראים חייה של יפעת בשמונת החודשים האחרונים. לה בעצמה יש שני ילדים מאוד קטנים, דניאלה בת השנתיים וחצי וגיא בן השנה וחודשיים. כדי שתוכל לעזור במאבק היא נאלצה לעזוב את הבית שלה בתל אביב ולעבור להרצליה, כדי להיות קרובה לאמא. "אני לא מבינה איך הגענו למצב שבו אנחנו מקבלים חטופים בארונות. חשבתי שהסרטון של התצפיתניות ירעיד את המדינה ויוציא את כולם לרחובות. ואם זה לא מרעיד, אז מה יהיה הקו האדום? אנשים אומרים לי כל הזמן ‘רק תגידי לי איך אני יכול לעזור’, רוצים לעזור? פשוט תבואו לבגין, לצעוק איתנו".
פנינה: "המדינה נהייתה אדישה ולאף אחד לא אכפת מכאב של אמא. לפעמים בחדשות מראיינים אמא של חטוף או אחות, ואז אומרים: ועכשיו נעבור לפרסומות. טיסה לחו"ל, חופשה, שמפו לשיער מבריק. מה עם קצת טקט, קצת התחשבות בנו? אני לא מבינה את זה".
אי-אפשר לתאר כמה כעס הצטבר אצל שלוש הנשים במהלך שמונת החודשים שבהם הן מחכות לשווא. זה בכלל לא פוליטי. "רוב הימים אני בייאוש", אומרת עופרי, "אבל בזמן האחרון יש התעוררות נכונה בציבור. אנשים מתחילים לצעוק מה שאנחנו אמרנו לפני חמישה חודשים. לאן המלחמה הזאת הולכת? מה המטרות? מה הפואנטה? אין תכנון, אנחנו עדיין ב-7 באוקטובר, ביצר הנקמנות הזה, של בואו ניכנס בהם".
פנינה: "ירדן ימני. אבל אין לי ספק שהיום, אם היו שמים מולו המשך לחימה או לעצור ולהחזיר את שירי והילדים, את התצפיתניות, את כולם - לא הייתה שאלה מבחינתו. לא היה ערך יותר גדול מבחינתו מאשר חיי אדם. בהתחלה היינו נאיביים, חשבנו מה, ברור שהמדינה תחזיר אותם. ופתאום אנחנו מוצאים את עצמנו נוסעים בעולם, מסבירים את המדינה שלנו וכמה היא צודקת לתקשורת זרה, וכשאנחנו חוזרים הביתה, המדינה מראה לנו כמה אנחנו לא שווים כלום בעיניה".
יפעת: "השאירו אותנו לבד. איך שני הילדים המתוקים האלו, שאין בית במדינה הזאת, ימין או שמאל, שלא אוהב אותם, לא מצליחים לעצור מלחמה שלא הולכת לשום מקום? איך אנשים משלימים עם זה שכפיר ואריאל הם הילדים האחרונים שנשארו בעזה?"
עופרי: "לפני כמה חודשים סמוטריץ’ אמר שצריך להגיד למשפחות את האמת. מאוד כעסנו על זה, אבל היום? אני איפשהו מעריכה את זה שלפחות הוא אמר לי את הדעה שלו בַּפנים. זה אפילו לא פרסונלי. אני פשוט מרגישה שמי שבהנהגה היום לא פועל לטובת האזרחים. לא לטובת המשפחה שלי בעזה, לא לטובת המפונים מהצפון, לא בעד החברות שלי שהבעלים שלהם כבר שמונה חודשים במילואים בלי צפי לחזור. ואני חייבת לדבר. גם כרמית קציר, וגם מירב סבירסקי, שהאחים שלהן, אלעד קציר ואיתי סבירסקי נרצחו בשבי ‑ אמרו שיש להן המון רגשות אשמה על זה שהן לא צעקו קודם. אני כל כך מפחדת שגם אני ארגיש ככה".
יפעת: "אני מפחדת שנהיה משפחת ארד. שלעולם לא נדע מה עלה בגורלם. אני לא אוכל לחיות עם גן כפיר ומצודת אריאל שבנו על שמם. אני רוצה פה את שני הילדים, מחלימים ומחובקים על ידי אמא ואבא שלהם".
מה היה הרגע הכי מייאש, זה שנצרב בזיכרון מכל מאות הרגעים המייאשים שעברתם?
פנינה: "הרגע הכי מייאש שלי? בערך כל בוקר זה קורה לי. הייתה לי תקופה בחודשים הראשונים שלא הייתי מגיעה לפה לפני תשע-עשר בבוקר, כי לא הייתי מפסיקה לבכות שעות. שעות. לא יכולתי להביא את עצמי ככה לטפל בנכדים ששמחים לראות אותי וצועקים 'סבתא ניני הגיעה!'"
עופרי: “האמת היא שנפל עליי ייאוש בשבוע האחרון, ואני לא יודעת אם זה קשור ללידה שלי שמתקרבת. אני כל הזמן חושבת על הסרטונים שלהם. הכי זיעזע דווקא השני, זה שצולם מרחוק במצלמות האבטחה. ראיתי שם אמא לבדה, הולכת יחפה, סוחבת עליה שני ילדים כבדים שמפנים אליהם קנה של תת-מקלע. אני כבר מקננת, כל היום מסדרת ומנקה את הבית, והיא לבד. שם. היא בטח כל כך מפחדת ודואגת לירדן. איך זה שאני פה, מתכוננת ללידה, ושירי לבדה, כל כך רחוקה מכל דבר שמזכיר בית?"
יפעת: "רגע הייאוש הכי גדול שלי היה ביום האחרון לעסקה הראשונה, ובעצם גם האחרונה. הייתי אצל גנץ בלשכה, עם איזנקוט, יחד עם עופרי ופנינה. נכנס המזכיר הצבאי של גנץ ומבקש ממנו לצאת החוצה. ואז מסבירים לנו על המצב ועל הלחימה, האמת לא הקשבתי, כי מהרגע שגנץ יצא מהחדר, הבטן שלי צעקה לי שמשהו לא בסדר. גנץ חוזר ואיזנקוט מדבר ואני מסתכלת רק על גנץ, מנסה לתפוס את העיניים שלו. ואז קצין הקישור שלנו מבקש להפסיק ומעדכן אותנו שחמאס יצאו בהצהרה ששירי והילדים מתים".
אין אוויר.
“אי-אפשר לתאר את זה, את הכאב הזה, את חוסר האונים. הרגשתי שאני מתנפצת ל-800 אלף חלקים שונים על הרצפה. כל התקופה שלפני הייתי אסופה, החזקתי את עצמי בשביל דנה, אחותה של שירי, מצאתי לה איפה לגור, השבעה, ההלוויה, הארגונים, הראיונות, הטלוויזיה, אנדרסון קופר. ואז ברגע אחד, הכל מתמוטט. לפני הבשורה הזאת הרגשתי מלא תקווה, גם לי הייתה תחושת בטן שיחזירו אותם רק ביום האחרון, שיחזיקו אותנו במתח עד הסוף. שם התפרקתי, גם שאגתי על כולם, מי שמכיר אותי יודע שזה לא באופי שלי, צעקתי שאם המשפחה שלי עומדת לחזור בשקיות, כולכם הולכים לשבת בכלא. איך אפשר לחוות אכזבות כאלו? לא יכולתי להאמין שאני לא מחזיקה אותם בידיים שלי”.
בסוף דויד הולך ומביא את הילדים מהגן. תואם, שמבוגרת מאריאל רק בחודשיים וחצי, ונגב בן השנתיים וחצי רצים לסבתא פנינה והיא פותחת את הזרועות שלה ומחבקת אותם. “ראית איך נגב הוא בול ירדן?” היא אומרת ומראה לי תמונה של ירדן הפעוט כהוכחה. “קשה לי לפעמים לא לחשוב עליו כשאני משחקת איתו”. היא סבתא נפלאה, לרגע היא לא מראה להם כמה היא שבורה. לא חושפת את כאבי הפאנטום שלה. “לפעמים”, היא אומרת, “אני משחקת עם הילדים של עופרי ‘מי רוצה שק קמח’, וזה היה אחד הדברים הכי אהובים על אריאל, וזה קשה. את קוראת איזה סיפור לתואם, והיא לידי, וחסר פה אריאל ליד. שניהם היו תמיד ביחד. וחסר לי בעצמות שהם יהיו פה, זה כאילו שאבד לי שיווי המשקל".
פורסם לראשונה: 00:00, 14.06.24
