בין כל התאריכים שחרותים בתודעה מאז הטבח ביישובי וקיבוצי העוטף, יש עוד תאריך שצריך לזכור, וזה התאריך של היום, 7 ביוני. היום זה היום שבו כל החטופים שנמצאים בשבי חמאס, נמצאים שם תקופה ארוכה יותר מהשבי הארוך ביותר של שבויי יום הכיפורים.
במילים אחרות: ביום ה-245 אחרי שנלקחו בשבי הסורי, כבר כולם שוחררו.
זה בלתי נתפס, בפרט שבניגוד לשבויי מלחמת יום הכיפורים בדמשק - הצעירות, המבוגרים והחולים, החיילות והחיילים, לא זכו אפילו לביקור אחד של הצלב האדום, לטיפול רפואי, למכתבים מהבית. גם לא לתרופות מתאימות. ובניגוד לשבויים בדמשק - אין לנו אפילו ודאות אם הם בחיים.
מאז 7 באוקטובר, אלה שלקחו חלק במלחמת יום הכיפורים טוענים בכל הזדמנות שאי-אפשר להשוות בין המלחמה ההיא לבין אירועי הטבח. הם צודקים. ביום הכיפורים מי שנלקחו בשבי היו חיילים. קצינים וטייסים. הם אמנם עברו עינויים נוראיים, היו גם מי שמתו בשבי, אבל זה היה חלק מהחוזה שלהם עם המדינה. חיילים יכולים להיהרג, להיפצע, להילקח בשבי. לא ילדים, נשים, מבוגרים, חולים. הם לא אמורים להיחטף ממיטותיהם, לשהות חודשים ארוכים תחת השגחתם של מפלצות אדם, לסבול מרעב, מהטרדות מיניות, מהשפלה, מסכנה ממשית לחייהם. מי שהיה אמור לדאוג לביטחונם זו הממשלה, זה צה"ל, זו המדינה.
ויש עוד הבדל בין השבויים בדמשק לשבויות והשבויים בידי חמאס: השבויים בדמשק סיפרו שהם עמדו בעינויים כי ידעו שיש מי שדואג להם. שיש מדינה מאחוריהם. הם ידעו שישחררו אותם וזה מה שהחזיק אותם.
אנחנו לא יודעים על מה חושב אדם שבוי בימיו האחרונים, בשעותיו האחרונות. אם הוא מאמין עד הרגע האחרון שיש מי שיציל אותו, או שהוא מת ללא תקווה, בייסורי גוף ונפש, בגעגועים ובבדידות. אבל יש לנו עדות על מה עבר במוחו של חטוף אחד. זהו חיים פרי, שהשבוע הותר לפרסום שביחד עם חבריו, יורם מצגר, עמירם קופר ונדב פופלוול, מצא את מותו בשבי חמאס.
פרי, בן 80, נחטף מקיבוצו, ניר עוז. בשנה שקדמה לשבת השחורה הוא התנגד למהפכה המשטרית. קיבוצניקית שפגשה אותו במקום שביה במנהרות חמאס ושוחררה 50 ימים לאחר שנחטפה, סיפרה על מפגש טעון ומדכא עם פרי.
זה קרה במעמקי האדמה, מתחת לחאן-יונס, בשבוע הראשון של השבי. פרי שוחח איתה ועם עוד חטופים על אפשרויות של מועד השחרור מהשבי. החטופה העריכה שהם ישובו לביתם תוך חודשיים.
פרי חשב שהיא נאיבית. זה ייקח מינימום שנתיים, הוא אמר בנחרצות. חיים, מה קרה לך, שאלה החטופה בבעתה. אנחנו כולנו זקנים, כולנו עם מחלות רקע והקיבוץ יודע בדיוק אילו מחלות יש לכולנו. תיקים רפואיים שלנו יכולים להיפתח עכשיו. לא ישאירו אותנו.
תשמעי מה שאני אומר לך, אמר פרי. מינימום שנתיים.
אבל למה, שאלה.
כי זה ביבי וכי אנחנו שמאלנים, ענה פרי.
השבוע הודיעו על מותו.
•••
שמונה חודשים, והתחושה היא של חוסר אונים. אין תשובות ואין פתרונות. הכל סביבנו הולך ומסתבך - חוץ מאשר בעולם שבנה לעצמו נתניהו, לו ולתומכיו.
במציאות המדומה הזאת, כשמירי רגב מדברת על ה"הישגים המדהימים של הממשלה, ממש מדהימים, כל כך הרבה אנשים נמצאים במלונות, הכל ממומן על ידי הממשלה", זה לא רק בגלל שהיא רעה, או טיפשה, או שבשבילה לגור במלון זה סוג של הטבה משום שהמלונות שהיא מכירה והנסיבות שהייתה בהם הם אחרים לגמרי. זה גם וגם וגם, אבל זו גם ההוויה. זו המציאות המדומה שבה חיה הקואליציה הזאת, שבה מרשה לעצמו ראש ממשלה לנסוע לקריית-שמונה, עיר בוערת וריקה מתושבים, ולהתעלם מראש העירייה, שאולי הוא פשוט משעמם אותו, ואולי הוא חושש מהדברים שישמע ממנו, ואולי כי זה מה ששרה הורתה לו - לא להיפגש עם אביחי שטרן, אלא עם אלי זפרני, מועמד הליכוד בבחירות המקומיות האחרונות, שנדחו בגלל שהעיר ריקה. כולם עושים חיים, נופשים להם בבתי מלון ואין אזרחים בעיר שילכו להצביע.
וזה לא רק האיש, זו ההוויה, כשסמוטריץ' טוען שאין בין טבח 7 באוקטובר לבינו שום קשר. כאילו באותה שבת שחורה הוא לא היה שר בכיר בממשלת המחדל, ולא רק שר אוצר, אלא על פי דרישתו גם שר במשרד הביטחון. האיש שמדבר בזחיחות ובביטחון על קונספציה שנכשלה, כשלפני כמה שנים הגדיר באותה זחיחות את חמאס כנכס ואת הרשות הפלסטינית כנטל, ושעדיין, גם אחרי שהקונספציה קרסה, התוכניות שלו הן למוטט את הרשות הפלסטינית ולכבוש מחדש את הגדה.
וזו אותה הוויה שבה תא"ל עופר וינטר, שיש מי שסבורים שהיה צריך להגיע לרמטכ"לות, אומר באירוע לרגל יום ירושלים, באותה זחיחות סמוטריצ'ית: "מי זה חמאס הזה בכלל, כמה פלסטינים מצ'וקמקים שקוראים לעצמם חמאס". כאילו כלום לא קרה פה לפני שמונה חודשים שצריך ללמד אותנו קצת צניעות.
ובעיקר הפער הנורא הזה בין המציאות לבין הדיבורים של מקבלי ההחלטות, שהולך ומתרחב. דיבורי הרהב של תחזיקו אותנו, עוד רגע ניכנס ונמוטט את חיזבאללה, נכבוש את רצועת הביטחון, בעוד המציאות בשטח היא הפוכה לגמרי, ורצועת הביטחון היא מהצד הישראלי של הגבול, של יישובי הצפון הנטושים שחיזבאללה הפכו לאדמה חרוכה.
זו ממשלה שמדברת חזק, אבל לא זכור מתי היינו כל כך חלשים ומוכים. אם לא יקרה אירוע ביטחוני מז'ורי ולא תהיה עסקת חטופים - מה שכנראה לא יקרה - אמורים גנץ ואיזנקוט לפרוש בשבת. זמן האולטימטום שהציבו הסתיים. נגמרו התירוצים.
סימה קדמוןצילום: אביגיל עוזי מה יקרה אחרי שיפרשו? הרבה מאוד תלוי במחאה, שפרישתם של הגנצים אמורה להזניק אותה, ואולי גם לדחוף בכירים בליכוד לעשות מעשה.
ואולי דקה לפני שכל זה קורה, והכאוס יורד לרחובות, זה הזמן לפנות בקריאה אחרונה לראש הממשלה שיתפטר. שיעשה את המעשה האחרון הראוי וייתן למדינה הזאת להשתקם. ביבי, תציל אותנו מפניך.
פורסם לראשונה: 00:00, 07.06.24
