השמחה על שחרור ארבעת החטופים כפולה ומכופלת. האחת, הם יצאו משבי שאין קשה ומסוכן ממנו; השנייה, הם הולכים על רגליהם; השלישית, כוחותינו חילצו אותם משם במבצע נועז, מתוחכם, מעורר גאווה; הרביעית, חזרנו לכמה שעות של הסכמה לאומית מקיר אל קיר, הסכמה שנשענת לא על יצר נקם או חרדה קיומית אלא על סולידריות חברתית והכרת הטוב. מי לא ישמח למראה הניצולים שהגיחו מהמסוק הצבאי; מי לא ישמח למראה המשפחות שמחבקות מחדש את יקיריהן.
המבצע המוצלח אתמול והכישלון הנורא ב-7 באוקטובר יושבים על שני קצוות של ציר אחד. זה צה"ל וזה צה"ל. לפעמים מדובר אפילו באותם מפקדים
המבצע לימד אותנו עוד כמה דברים שראוי לומר אותם גם אם אינם משמחים. ראשית, צה"ל מתגלה בכל תפארתו במבצעים יזומים, שמושקע בהם מודיעין איכותי ותכנון מדוקדק - והאחריות עליהם נמסרת ליחידות מיוחדות, מאומנות היטב, מכוונות משימה. הוא פחות טוב בשגרה, בבט"ש. המבצע המוצלח אתמול והכישלון הנורא ב-7 באוקטובר יושבים על שני קצוות של ציר אחד. זה צה"ל וזה צה"ל. לפעמים מדובר אפילו באותם מפקדים.
שנית, המאמץ החריג שהושקע בחילוצם של ארבעת החטופים אתמול והשלושה שחולצו קודם מזכיר לנו את מגבלות הכוח. יש כרגע בעזה קרוב ל-120 חטופים. לפי הערכות צה"ל כמחצית מהם בחיים. אין דרך לחלץ את כולם - אפילו את רובם - במבצעים צבאיים. אם יש מישהו שמאמין שהמבצע אתמול פוטר את הממשלה מעסקה הוא חי בסרט. להפך: השמחה על הצלתם של הארבעה רק המחישה את הצורך בעסקה – יש את מי להציל ויפה שעה אחת קודם.
שלישית, בהפגנות מול הקריה אמש, זו של מתנגדי הממשלה ואלה של משפחות החטופים, נראה היה שהמסרים מתאחדים למסר ברור אחד: עסקה עכשיו. האנושי גבר על הפוליטי, הדחוף גבר על הפחות דחוף, הזעקה גברה על המחאה. עסקה משמעותה הפסקת הלחימה: אין עסקה אחרת. אי-אפשר לתמוך בעסקה ובהמשך הלחימה באותו זמן.
רביעית, המבצע לא פתר אף לא אחת מהבעיות שישראל מתמודדת איתן מאז 7 באוקטובר: לא את הבעיה בצפון; לא את הבעיה בעזה ולא את שלל הבעיות שמאיימות על ישראל בזירה הבינלאומית. בכל אחד מהנושאים האלה הממשלה ממשיכה לשקוע לתוך הבור שכרתה לעצמה. לא יזיק לחזור בהקשר הזה על העצה הנצחית של דניס הילי, מי שהיה שר ההגנה של בריטניה: "כשאתה בבור, תפסיק לחפור".
חמישית, עיתוי המבצע הוכיח בפעם האלף מדוע אסור לפוליטיקאים להטיל על עצמם אולטימטום. גנץ טעה לחשוב שבאמצעות אולטימטום הוא ישכנע את הבוחרים שלו שלא הוא נטש את נתניהו אלא נתניהו נטש אותו. בסוף נתקע עם הפרישה שלו בשבת הלא-נכונה, דחה אותה בלית ברירה והניח לנתניהו להציע לו באבירות להישאר. גנץ יוצא מהממשלה קטן יותר משנכנס אליה.
שישית, נתניהו ראוי להערכה על שאישר את המבצע; אפשר להבין מדוע הזדרז, בעיצומה של השבת, ונסע לבית החולים שיבא, לסדרת צילומים עם החטופים שחולצו ועם קרוביהם. פוליטיקאים חיים על בשורות טובות. כשהזדמנה לו אחת, לאחר שמונה חודשים של בשורות קשות להחריד, הוא קפץ עליה בכל הכוח.
דבר אחד אני מתקשה להבין: מה מעמדה של השבת בממשלת נתניהו. אם מותר לחלל את השבת בפרהסיה – לא רק ראש הממשלה אלא כל גדוד עוזריו ומאבטחיו – למען צילום יחצ"ני וכדי להקדים פוליטיקאים מתחרים בכמה שעות, מדוע כשמדובר בבנייה של גשר רכבת חיוני אסור בתכלית האיסור לחלל את השבת. לדברי סולל בונה, החברה שבונה את הגשר מעל כביש 1, ההחלטה לפצל את העבודה סיכנה את חיי הנוסעים בכביש וניפחה את המחיר. לדברי שרת התחבורה האיסור מוצדק, "כי אנחנו מדינה יהודית".
ואני שואל: איפה החרדים? איפה הפשקווילים על הקירות, הזעקות מעל דוכן הכנסת, האיומים בפרישה. מה, השבת קדושה רק לחילונים?
פורסם לראשונה: 00:00, 09.06.24
